לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י"ז אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף ל"ה

דף ל"ה ע"א 

טימא טהרות של חבירו ומת – לא קנסו בנו אחריו, שהיזק שאינו ניכר לא שמיה היזק, ואינו אלא קנס חכמים, ואותו קנסו ולא את בנו.

עובד כוכבים או קטן שעשו מום בבכור – אם לא נתכוונו להתירו על ידי כן, מותר. ואם נתכוונו להתירו, אסור. ואפילו אם עשה ע"י גרמא, כגון שהניח בצק ודבילה על אוזן הבכור כדי שיבא הכלב ויטלנו.

מעשה בזכר של רחלים זקן ושערו מדולדל וראהו קסטור אחד, אמר מה טיבו של זה, אמרו לו בכור הוא ואינו נשחט 'אלא א"כ היה בו מום' – נטל פיגום וצרם אזנו, והתירוהו חכמים שהגוי לא נתכוין להתירו, שלא ידע שע"י מום שיעשה בו ישחט אלא א"כ נפל מאליו. לאחר שהתירוהו הלך וצירם באזני בכורות אחרים, ואסרו. לרב חסדא אילו היו אומרים לו מתחילה 'אם נעשה בו מום' היו אוסרים גם את הראשון, שכאילו אמרו לו הטל בו מום. ולרבא גם לשון 'נעשה' ממילא משמע ומותר.

אפילו אם לא שאלם קסדור מה טיבו, אלא הם עצמן מסיחין לפי תומם ואומרים ראה לא ישחט זה לעולם אלא ע"י מום – ולא נתכוונו לכך שיטיל בו מום, והלך הגוי והטיל בו מום, מותר.

מעשה ששיחקו תינוקות בשדה וקשרו זנבי טלאים זה בזה, ונפסקה זנבו של אחד והיה בכור, והתירוהו חכמים. ראו שהתירו הלכו וקשרו זנבות בכורות אחרים, ואסרו.

היה בכור רודף את האדם לנגחו, ובעטו בשעת רדיפה ועשה בו מום – שוחטין עליו, שלהצלתו נתכוין. בעטו לאחר רדיפה – ללשון ראשון אסור. ללשון שני מותר, שאנו תולים שנזכר בצערו ומשום כך בעטו.

מותר להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם – בגדי יכול להטיל באזניו, שהן ארוכות ונראין קודם שיצא כל ראשו שעדיין אינו כילוד. ובכבש יכול להטיל בשפתיו, שנראין תחלה. וי"א שגם כבש יכול להטיל באזניו, אם יצא דרך צדעיו.

חוטין החיצונות שבפיו שנפגמו, והיינו שניטל מהם מעט, ושנגממו, כלומר שנחתכו ברחבן מלמעלה בעומק, אע"פ שלא חיסרו כלום – הרי זה מום, הואיל ואותן חוטין נראין. הפנימיות שנעקרו הרי זה מום, אע"פ שאינו נראה בשעת אכילה, כיון שנראה בשעה שהוא צועק. (אבל נפגמו או נגממו, אינו נראה כלל ואינו מום).

דף ל"ה ע"ב  

בכור שיש בו אחד מן המומין הראויין לבא בידי אדם – נחלקו חכמים מי נאמן להעיד שנפל בו המום מאליו ולא הטילוהו בידים:

שיטה ראשונה: לתנא קמא – רועים שהם ישראלים נאמנים על בכור של כהנים, ואין חוששין ל'לגימא', והיינו שמשקר ובא להתירו כדי שישחטו רבו כהן ויאכילנו ממנו עמו. אבל רועים כהנים אין נאמנים לא על בכור של ישראל, שמא הטילו הכהן עצמו וסובר שבגלל טרחו יתנהו לו הישראל, ואין נאמנים על בכור של כהן, שחוששין ל'גומלין', שסבר אעידנו עכשיו, והוא יגמול לי כשיתן לי ישראל בכור תם ואטיל בו מום, יבוא כהן זה ויעידני שמאליו נפל בו. וכל זה ברועים, אבל כהנים מן השוק נאמנים, שאין חוששין לגומלין אלא ברועה. לרשב"ג – נאמן אפילו הכהן על בכור של חבירו, בין רבו ובין אחר, ולא נחשד אלא על בכור שלו, שכבר קיבל מן הישראל. לרבי מאיר – כהנים אין נאמנים אפילו שנים מן השוק, ואפילו על בכור של ישראל, שהחשוד על הדבר לא דנו ולא מעידו.

שיטה שניה: לתנא קמא – רועים כהנים נאמנים על בהמות של ישראל, שסתם רועה עם הארץ הוא, ויודע שלא יניח הישראל כהן תלמיד חכם ויתננו לו. ורועים ישראלים אין נאמנים על בהמות של כהנים, שחוששין ללגימא. וכ"ש שרועה כהן אינו נאמן על בכור של כהן, שחוששין ל'גומלין וללגימא. לרשב"ג – נאמן על בכור של חבירו ואפילו כהן לכהן, שאינו חושש לא ללגימא ולא לגומלין, ורק על בכור שלו אינו נאמן. לרבי מאיר – רועה כהן אינו נאמן לא על בכור של כהן ולא על בכור של ישראל, שהחשוד בדבר לא דנו ולא מעידו.

בכור של כהן: לרבי יהושע בן קפוסאי – צריך שנים מן השוק שיעידו עליו (ואפילו כהנים, כת"ק), אבל כהנים שבביתו אין נאמנים עליו. לרשב"ג – אפילו בנו ובתו נאמנים, שהכהן נאמן על בכור של חבירו ואפילו של אביו, ואינו נחשד אלא על של עצמו. לרבי יוסי – בני ביתו אפילו עשרה אין נאמנים עליו, ומן השוק אפילו אחד נאמן עליו ואין צריך שנים. לרב נחמן הלכה כרשב"ג, ולרבא הלכה כרבי יוסי. והלכה כרשב"ג שבנו ובתו נאמנים – אבל אשתו, כגופו היא, ואינה נאמנת.

ספק בכור שנולד אצל ישראל – לרב חסדא בשם רב קטינא צריך שנים מן השוק להעיד עליו שלא הוטל בו מום בכוונה, וכפי שאמר רבי יהושע בן קפוסאי בבכור אצל כהן. ולרב נחמן אפילו בעלים מעידין עליו, שרק כהנים נחשדו על המומין, אבל ישראל לא נחשדו, אפילו על ספק בכור שנאכל להם. שאם לא תאמר כן, מי יהיה נאמן על ספק בכור לרבי מאיר, ולא יתכן שאין לו תקנה, שהרי רבי מאיר מחייבו במתנות, ומשמע שהוא מותר באכילה.

בהמת מעשר שנפל בו מום – לדברי הכל בעלים מעידין עליו, שאם היה רוצה היה מטיל מום בכל העדר קודם המנין.

לדעת רבא שפסק כרבי יוסי – אם היו הבעלים ובניו ובני ביתו עומדים עמנו בחוץ, ונכנס הבכור לבית כשהוא שלם, ויצא חבול – מעיד עליו רועה שהיה בפנים, ואין חוששים שהרועה הטילו.

אע"פ שלרבי מאיר כהנים חשודים על הבכור – הם כשרים לדון, וכמו שאמרה תורה 'ועל פיהם יהיה כל ריב וכל נגע'. ואין אומרים 'החשוד לדבר אחד חשוד לכל התורה כולה' אלא כשהוחזק לעבור על דבר איסור, ולא בזה שאינו אלא חשש.

*************

יום חמישי י"ח אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף ל"ו

דף ל"ו ע"א 

עד מפי עד – י"א שהוא כשר לעדות בכור, וי"א שהוא פסול. ולהלכה כשר.

אין עד מפי עד כשר אלא לעדות האשה. ולסובר שהוא כשר לעדות בכור, כשר לעדות שהאשה כשרה לה.

לא היו מוחזקין בו שהוא בכור ובא אחד ואמר שהוא בכור ומומו עמו – נאמן. שהפה שאסר הוא הפה שהתיר. ואע"פ שהיה צריך לומר שהוא בכור כדי שלא יאכל קדשים בחוץ, היה יכול להטיל בו מום שניכר לכל ואוכלו בלא לומר שהוא בכור. ואין זה 'מה לי לשקר במקום עדים', שאין זה ברור שהטיל בו מום אלא חשש בעלמא.

האשה שאמרה אשת איש הייתי וגרושה אני – נאמנת, שהפה שאסר הוא הפה שהתיר.

המשכיר חמור לחבירו, והזהירו לבל ילך בדרך נהר פקוד משום מים שיש שם, אלא בדרך נהר של נרש שאין שם מים, והלך דרך נהר פקוד ומת החמור, וטוען שלא היה שם מים – לרבא נאמן, כי אם ירצה היה אומר דרך נהר של נרש הלכתי. ולאביי אנן סהדי שיש שם מים, ואין אומרים 'מה לו לשקר' במקום עדים.

לרבי יהושע חבר נאמן על בכור שלו לומר שהמום נפל בו מאליו ולא הטילו – ועם הארץ אינו נאמן. ולרבן גמליאל לא חילקנו בין חבר לעם הארץ.

נאמן הכהן לומר הראיתי בכור זה לחכם ואמר לי שמום קבוע הוא ושוחטו (ובלבד שיהו לו עדים שלא הטילו בו). – או משום שהחכם יכול לבוא ולומר לא התרתיו לך, ו'מילתא דעבידא לגלויי היא לא משקרי בה אינשי', או משום שלא נחשדו כהנים לאכול קדשים תמימים בחוץ, ואם לא היה חכם מתירו לא היה שוחטו.

לרב יהודה בשם רב נאמן הכהן לומר בכור זה נתן לי ישראל במומו – משום 'כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי'. לרבי ירמיה בר אבא לא אמרו אלא שהישראל נאמן לומר בכור זה נתתי לכהן במומו, אפילו אם היה הטלה קטן והגדיל, ואין תולים לומר שאינו מכירו ושמא אחר הוא והכהן הטיל בו מום, אבל הכהן עצמו אינו נאמן. והלכה כלישנא קמא שגם הכהן נאמן.

האומר למי שאין נאמן על המעשר קח לי ממי שהוא נאמן או ממי שהוא מעשר – אינו נאמן, ואין אומרים שיהא נאמן משום 'כל מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי', שיכול להשתמט ולומר אצלי הוא חשוב נאמן. ואם אמר לו קח לי מאיש פלוני – נאמן לומר שלקח מפלוני, גם אם לא נאמר ש'מילתא דעבידא לאיגלויי לא משקרי בה אינשי', לפי שהוא ירא שיתבענו כיון שהקפיד המשלח להזכיר לו שם האיש.

דף ל"ו ע"ב 

רפרם נתן לכהן בכור תם, והטיל בו הכהן מום, ושיקר לרפרם כשחלה בעינו ואמר לו שקיבלו מישראל במומו, והכיר רפרם בדבר – ואע"פ כן נקט רפרם שכהן נאמן על בכור, ואין ראיה מכהן זה שהחזיק עצמו לחצוף לשני דברים, שהטיל בו מום, ועוד שהיה לו להראותו לחכם אחר והראהו לרפרם עצמו שנתנו לו.

מי שהביא בכור שרוע, שעינו אחת גדולה ואחת קטנה – מתירים לו, שגם אם כהן הוא וחשוד על הבכור, הרי הוא בכור ומומו עמו, שכך נולד. וגם אם הוא ישראל הרי יודע שמום מובהק הוא ולא הביאו אלא משום כבודו של חכם, ואם על כבודו של חכם הוא חושש, וודאי שלא יעבור על איסור.

אין רואין בכור ישראל אלא א"כ כהן עמו – שמא אינו אוכל קדשים בחוץ, אבל הוא חשוד על ממונו של כהן.

הכל נאמנין על מומי מעשר – שאם ירצה היה יכול לטיל מום קודם המנין בכל העדר.

אסור להעמיד את העשירי בעל מום כשמעביר בהמות במנין – שנאמר 'לא יבקר בין טוב לרע'.

בכור שנפל בו מום מובהק, כגון שנסמית עינו ושנקטעה ידו ושנשברה רגלו – לת"ק ישחט על פי שלשה בני הכנסת שאינן חכמים. ולרבי יוסי אפילו יש שם סנהדרין של כ"ג אינו נשחט אלא על פי מומחה. ואין הלכה כרבי יוסי אע"פ שנימוקו עמו.

התרת בכור בחוצה לארץ דינו כהתרת בכור בא"י – שבמומין מובהקין ניתר על פי שלשה בני הכנסת, ובמומין שאינן מובהקין לא.

לא אמרו ששלשה מתירים את הבכור (במומין מובהקין) אלא במקום שאין מומחה – אבל במקום שיש מומחה לא.

שלשה מתירין את הנדר במקום שאין חכם – אבל כשיש חכם, החכם מתיר לבדו. ואיזהו חכם? כמו רב נחמן. ולרבי יהודה צריך שיהיו שלשה ואחד מהם חכם, והשנים לא יהיו עמי הארץ, אלא כאלו שמסבירים להם טעמי הלכות נדרים והם מבינים.

*************