לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי י' אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף כ"ח

דף כ"ח ע"א 

בכור בעל מום נותנו לכהן – מה שלא מצינו בכל התורה כולה. י"א שנאמר ובשרם 'יהיה לך', וי"א שנאמר 'ובשרם', אחד תם ואחד בעל מום.

בכור בזמן הזה עד שלא נראה להראותו לחכם רשאי לקיימו שתים ושלש שנים, ומשנראה להראותו לחכם, נולד לו מום בתוך שנתו רשאי לקיימו כל שנים עשר חדש, אחר שנתו אינו רשאי לקיימו אפילו יום אחד ואפילו שעה אחת, אבל מפני השבת אבידה לבעלים אמרו רשאי לקיימו שלשים יום.

ללשון ראשון אין נותנים לו שלשים יום אלא משעה שנולד בו מום – לפיכך אם נולד לו מום לאחר שנתו נותנים לו שלשים שלמים, נולד לו מום ט"ו יום בתוך שנתו, משלימין לו ט"ו יום אחר שנתו. (ואם נולד לו חודש או חדשים בתוך שנתו, אין מוסיפים לו כלום, ויכול להמתין רק עד סוף שנתו). ללשון שני אם נולד לו מום בתוך שנתו, מוסיפין לו שלשים יום לאחר שנתו – שנאמר 'לפני ה' אלקיך תאכלנו שנה בשנה', איזו הן ימים החשובין שנה הוי אומר אלו שלשים יום. ונדחה לשון שני.

השוחט את הבכור והראה את מומו לאחר שחיטה, ונמצא שהוא מום קבוע – בדוקין שבעין, אסור מפני שהן משתנין מחמת צער מיתה ואע"פ שעתה נראה שהוא קבוע, אם היה נראה מחיים היו רואים שהוא מום עובר. במומין שבגוף, רבי יהודה מתיר, שאין גוזרים על מומין שבגוף אטו דוקין שבעין, ולרבי מאיר הואיל ונשחט שלא ע"פ מומחה אסור, שגוזרים על מומין שבגוף אטו מומין שבעין.

דף כ"ח ע"ב 

למסקנת הגמרא יש מומין של דוקין שבעין שאין משתנין – ואע"פ כן אסורים כל דוקין שבעין גם לרבי יהודה, שאין אנו בקיאין איזו מהם משתנין ואיזו לא. ואם אנו רואים לאחר מיתה שהוא קבוע, ועדים מעידים שלא נשתנה כלום ומראה זה היה לו מחיים, מותר לרבי יהודה.

מי שאינו מומחה ורואה את הבכור ונשחט על פיו – הרי זה יקבר וישלם מביתו. ואפילו לרבי יהודה שמומין שבגוף אפשר לראות לאחר מיתה, שייך דין זה בדוקין שבעין.

ומשלם מחצה דמים לבכור בהמה גסה – לפי שהוא ממון המוטל בספק, שיתכן שהפסידו כולו שאם היה מביאו למומחה היה מתירו ואוכלו, ואפשר שאין זה מום ולא הפסידו כלום. ולבהמה דקה משלם רביע – שיש טורח גדול לגדלה, וזה שהתירו הציל את הכהן מטורח גדול, שאפשר שאם היה מראהו לאחר לא היה מתירו לו והיה לו עוד טיפול מרובה עד שיפול בו מום. (וי"מ לפי שעבר על דברי חכמים שאסרו לגדל בהמה דקה בא"י קנסוהו שלא יטול אלא רביע).

מי שדן את הדין, וזיכה את החייב וחייב את הזכאי, או שטימא את הטהור וטיהר את הטמא – מה שעשה עשוי וישלם מביתו. ולחכמים הסוברים שגרמי פטור, אם נשא ונתן ביד חייב לשלם. כגון שחייב את הזכאי ונטל ממנו המעות, או שזיכה את החייב, שהיה משכון למלוה, ופטר את הלוה, והוציא את המשכון מיד המלוה והחזירו ללוה, וטימא את הטהור והגיע בהם שרץ, וטיהר את הטמא שעירבן עם פירותיו, חייב לשלם.

אם היה מומחה לב"ד פטור מלשלם. רבי טרפון האכיל לכלבים פרה שנטלה האם שלה, ופטרו רבי עקיבא אע"פ שהתירוה חכמים, משום שהוא טעות בדבר משנה, והטועה בדבר משנה חוזר, וכיון שאם היתה פרה עומדת כאן היה יכול לחזור ולהתירה, ומה שאמר אינו כלום, נמצא זה שהאכילה לכלבים הפסיד לעצמו. ועוד, שגם אם היה טועה בשיקול הדעת היה פטור, לפי שהיה מומחה לבית דין.

*************

יום חמישי י"א אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף כ"ט

דף כ"ט ע"א 

הנוטל שכר להיות רואה את הבכורות – אין שוחטין על פיו אא"כ היה מומחה כאילא ביבנה שהתירו לו חכמים להיות נוטל ארבע איסרות לבהמה דקה, ולבהמה גסה ששה, לפי שטורח מרובה הוא להשליכה לארץ כפותה ולראות את מומה. והיה נוטל בין כשהיה בעל מום והתירו, ובין כשהיה תם, שאם היה נוטל רק בבעל מום היו חושדין אותו שמתירו כדי לקבל שכר. אבל כשהיה אומר תם הוא לא יחשדוהו שבעל מום הוא ואומר תם הוא כדי שיבואו פעם שנית לבודקו, שלא היה נוטל שכר על בדיקה שניה של אותה בהמה.

הנוטל שכרו לדון – דיניו בטילים. להעיד – עדותיו בטילין. ומנין שאין נוטלין שכר על הוראה ותלמוד תורה, שנאמר 'ראה למדתי אתכם', מה אני בחנם אף אתם בחנם. ואם לא מצא בחנם שילמד בשכר, שנאמר 'אמת קנה'. ולא יאמר כשם שלמדתיה בשכר כך אלמדנה בשכר, שנאמר 'אמת קנה ואל תמכור'.

הנוטל שכר להזות מי חטאת, ולקדש, כלומר לערב אפר חטאת במים חיים אל כלי – מימיו מי מערה ואפרו אפר מקלה. אבל נוטל שכר הבאה ומילוי, ולפיכך המקדש אשה במי חטאת באפר חטאת מקודשת.

אם היה רואה הבכור או הדיין או העד או המזה והמקדש כהן, וזה המוליכו עמו מעבירו במקום טומאה שאין דרך אחר – ובאופן שאין איסור לכהן להטמאות בו, כגון בית הפרס דרבנן, או בשאר טומאות כגון בנבילות ושרצים, ומטמאהו מתרומתו, ומפסידו שצריך לקנות למאכלו חולין בדמים יקרים, מאכילו ומשקהו וסכו. ואם היה זקן מרכיבו על החמור.

וכן מותר בכל אלו ליטול שכרו כפועל בטל של אותה מלאכה שבטל ממנה – שאם היה נוקב מרגליות שעבודתה נוחה לעשות ושכרו מרובה, ואומר לו טול כך וכך ותבטל היום ממלאכה, אינו פוחת משכרו אלא דבר מועט, שהרי נוחה ואין בה טורח. ואם מלאכה קשה היא כמו נגר, אם אומר לו טול זוז והבטל היום מאותה מלאכה ועשה מלאכה קלה זו, נוח לו להבטל וליטול זוז.

מנפח אדם בית הפרס והולך – שעצם כשעורה מטמא במגע ובמשא ולא באהל, וכשמנפח אותו נדחה ממנו ולא נגע בו. אבל עדיין אסור לאכול בתרומה. וכן בית הפרס שנידש ברגלי בני אדם טהור, שאי אפשר לעצם כשעורה שלא יהא נידש ברגל.

דף כ"ט ע"ב 

החשוד על הבכור להטיל בו מום – אין לוקחין ממנו בשר צבאים, שאדום הוא ומתחלף בבשר עגל, ופעמים מוכר עגל בכור תם ואומר שבשר צבי הוא, ולא עורות שאינן עבודים, אבל עבודים לוקחים ממנו, שאם היה בכור לא היה טורח להעבידו, שמא ישמעו חכמים ויפסיד.

לרבי אליעזר לוקחין ממנו עורות של נקבה – שהוא ניכר. ולחכמים חוששין שיחקוק את זכרותו ויאמר שעכברים אכלוהו.

ואין לוקחין ממנו צמר מלובן מצואתו אע"פ שטרח בו – כיון שהיא טירחא מועטת, וכ"ש שאין לוקחין ממנו צמר צואי. אבל לוקחין ממנו צמר טווי, או בגדים אע"פ שלא נטוו, שאם היה מבכור לא היה טורח בו.

החשוד על השביעית אין לוקחין ממנו פשתן ואפילו אם הוא כתוש ומתוקן במסרק – אבל לוקחין מהם טווי, או ארוג אע"פ שלא נטווה כגון שרשרות.

*************