לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי י' שבט תשע"ט
מסכת חולין דף נ'
דף נ' ע"א
חלב 'חימצא' ו'בר חימצא' שעל הקיבה אמר רב נחמן שאחד סותם ואחד אינו סותם – רבא לא ידע איזה סותם ואיזה לא. וי"א ש'בר חימצא' סותם ו'חימצא' אינו סותם, וסימניך: יפה כח הבן מכח האב. וטענתו של רב נחמן להכשיר: כיון שבני ארץ ישראל אוכלים אותו כדלהלן, אף לבני בבל לפחות יסתום כחלב טהור.
שתי לשונות מהו חלב 'בר חימצא' שאכלו בני ארץ ישראל ולא בני בבל – י"א שחלב שעל הקשת לכו"ע אסור, ונחלקו בזה שעל ה'יתר', אם נאכל כיון שאינו תותב או אף שאינו תותב אסור (שנחלקו התנאים לעיל מ"ט). וי"א לכו"ע זה שעל ה'יתר' מותר, ונחלקו בזה שעל הקשת אם נחשב תותב או לא.
רשב"ג אומר: בני מעיין שניקבו וליחה סותמתן כשרה – והיינו ליחת המעיים היוצאת על ידי דחיקה בסכין.
יש שאמרו שר' אבא אמר בשם רבי יוחנן: הלכה כרשב"ג בטריפה והלכה כר' שמעון באבל – בטריפה כנ"ל. באבל – לענין אבל הבא באמצע ימי האבילות: לת"ק: ג' ימים הראשונים – בא ממקום קרוב מונה עמהן, ממקום רחוק מונה לעצמו, לאחר ג' ימים אפילו בא ממקום קרוב מונה לעצמו. לר' שמעון: אפילו בא ביום ז' ממקום קרוב מונה עמהם. והתפלל אחד התלמידים שיזכה לשמוע הדברים מפי ר' אבא, וכשעלה לארץ ישראל שאלו, והשיבו שאמר שאין הלכה כרשב"ג, ולענין אבל נחלקו אמוראים. והכרעת הגמרא: אין הלכה כרשב"ג בטרפה, והלכה כר' שמעון באבל, שהלכה כדברי המיקל באבל.
מקיפים בבני מעיים – להשוות הנקבים לדעת אם נעשו אחר שחיטה ולהכשירם. רבא הקיף ולא דמו, בא רב משרשיא בנו ומשמש בנקבים שעשה ודמו, באומרו שהרי כמה ידיים משמשו בנקבים שנמצאו. אמר רבא: חכם בני בטרפות כר' יוחנן.
מקיפים בריאה – לרבא: רק באותה ערוגה ולא מערוגה לערוגה. להלכה: אפילו מערוגה לערוגה, אך דווקא מדקה (אונא) לדקה ומגסה (אומא) לגסה, ולא מגסה לדקה ומדקה לגסה.
מקיפים בקנה – לרב פפא: רק באותה חוליא ולא מחוליא לחוליא. להלכה: אפילו מחוליא לחוליא ומבר חוליא לבר חוליא, אבל לא מחוליא לבר חוליא ולא מבר חוליא לחוליא.
חלחולת שניקבה כשרה – הואיל ויריכים מעמידות אותה. וכמה – לר' יוחנן: מקום הדבק עד רובו (רש"י עפ"י רש"ל), שלא במקום הדבק נטרפת במשהו. לרב נחמן: מקום הדבק אפילו ניטל כולו כשר כל שנשתייר כדי תפיסה, והיינו כרוחב אצבע, ואף בשור די בכך.
דף נ' ע"ב
שיטות שונות מהו כרס הפנימי (שטריפות בנקב משהו) – א. סניא דיבי (המעי העיור). ב. האיסתומכא של הכרס. ג. מקום צר יש בכרס ואיני יודע איזהו, ופירשו דהיינו מן המיצר ולמטה. ד. מקום הכרס שאין בו מילת. ה. טפח בוושט סמוך לכרס. ו. כל הכרס, [וכרס החיצון (שנטרף רק אם נקרע רובו) היינו בשר החופה את רוב הכרס]. ז. מפרעתה, והיינו צד התחתון המתגלה כשחותכים הקצבים את בטן הבהמה. וכן נהגו בנהרדעא, ופירשו שכל השיטות הקודמות שייכות בשיעור זה מלבד שיטות ה' ו', שנחלקו עליהם.
לר' יהודה שיעור קרע כרס החיצונה להטריף: בבהמה גדולה בטפח ובקטנה ברוב – ואמרו דלא גדולה גדולה ממש ולא קטנה קטנה ממש, אלא כל שנקרע בה טפח ואינו רוב – היינו בגדולה טפח, נקרע רוב ואינו טפח – היינו קטנה ברוב, והחידוש הוא שאף באופן שרובה הוא מעט פחות מטפח די בכך.
נקדרה כרס החיצונה כסלע – טרפה, שאם תמתח תעמוד על הטפח, וי"א כסלע כשרה ורק ביתר מכסלע טרפה, והיינו כשיעור שאפשר להכניס שלש גרעיני תמרים עם מקצת בשר בדוחק שהם שלש גרעינים בלא בשר בריוח.
*************
יום חמישי י"א שבט תשע"ט
מסכת חולין דף נ"א
דף נ"א ע"א
מחט שנמצאת בעובי בית הכוסות: מצד אחד – כשרה, משני צדדים – נמצא עליה קורט דם בידוע שלפני שחיטה וטריפה, לא נמצא עליה קורט דם בידוע שלאחר שחיטה וכשרה, שאינו דומה לסתם נקב – כיון שנמצאת מחט אילו היה קודם שחיטה היה הדם נדבק בה. ולענין ממון: הגליד פי המכה בידוע שנהיה ג' ימים קודם שחיטה, לא הגליד המוציא מחבירו עליו הראיה.
הניח בהמה למעלה ובא ומצאה למטה – אין חוששים לריסוק אברים, ולא משום שנסרכת בכותל, אלא משום שאומדת נפשה קודם שקופצת, ולכן גם בקפצה מארובה אין חוששים.
מעשה בכבשה שגררה רגליה האחוריות – הכשירה רב יימר באומרו שאחזה שיגרונא. הקשה לו רבינא שמא נפסק חוט השדרה, ובדקוה ונמצא כרבינא. ואעפ"כ הלכה כרב יימר, מפני ששגרונא שכיח ופסיקת חוט השדרה לא שכיח.
זכרים המנגחין זה את זה – אין חוששים לריסוק אברים אף שנאנחים הוא רק משום שאחזם חום, אך אם נפלו לארץ חוששים.
אילים שהושלכו על ידי הגנבים – אין חוששים לריסוק אברים, שמשליכים אותם על מתניהם כדי שירוצו לפניהם. ואם השליכום בחזרה – אם מחמת יראה חוששים, ואם מחמת תשובה אין חוששים – שודאי עשו תשובה מעולה.
הכה על ראש הבהמה במקל חלק והלך המקל כלפי זנבה, וכן להיפך, וכן אם הכה כנגד כל השדרה כולה – אין חוששים לריסוק אברים, ורק אם הגיע ראש המקל באמצע הגב חוששים. אך אם הכה אותה במקל שיש בו קשרים – בכל אופן חוששים.
דף נ"א ע"ב
בית הרחם אין בו משום ריסוקי אברים, אך אין להוכיח כן ממה ששנינו 'תינוק בן יום אחד מטמא בזיבה' ואין מטהרים אותו מטעם 'מבשרו – ולא מחמת אונסו', וכן אין להוכיח ממה ששנינו ששוחטים ביו"ט עגל שנולד בו ביום – שיתכן שמדובר ביצא דרך דופן. ואין להוכיח ממה ששנינו שבכור שנולד ביו"ט ומומו עמו אינו מוקצה ומותר לשחטו ביו"ט (ויוצא דופן אינו קדוש לכו"ע) – שיתכן שמדובר בהפריס על גבי קרקע ויצא מחשש ריסוק איברים.
מה שמפילים הבהמה בבית המטבחים – אין בו משום ריסוק אברים, שדרכו לנעוץ צפרניו עד שמגיע לארץ.
נפלה מן הגג ועמדה – אינה צריכה המתנה מעת לעת, אך צריכה בדיקה. הלכה – לרב: אף בדיקה אינה צריכה. לרב חייא בר אשי: צריכה בדיקה. (והלכה כרב).
לרב ירמיה בר אחא אמר רב: פשטה ידה לעמוד – כאילו עמדה. עקרה רגלה להלך – כאילו הלכה. לרב חסדא: ניערה לעמוד – כאילו עמדה.
בדיקת נפולה – כנגד בני מעיים, ומר זוטרא הוסיף כנגד בית החלל כולו, אך סימנין אין צריכים בדיקה שקשים הם.
עוף שנחבט על פני המים – כיון ששט מלא קומתו דיו, אך דווקא ששט ממטה למעלה, או במים עומדים, אבל מלמעלה למטה דווקא אם הקדים הקיסמים השטים גם הם במים.
נפל העוף על גלימה – אם היא מתוחה חוששים לריסוק איברים, אך אם אינה מתוחה, או שהיא מקופלת אין חוששים.
נפל על רשת – רק אם הקשרים קרובים חוששים. נפל על חבילות קנים – חוששים.
נפל על חבילות פשתן – חוששים, אך אם נפל על צידיהם אין חוששים. על פשתן – אם דייק ונפיץ אין חוששים, אלא אם עשויים בחבילות קטנות (ביזרי) שאז יש בהם קשרים. אך אם רק דייק ולא נפיץ – חוששים. על נעורת של פשתן (דקתא) – חוששים. אך אם היא דקה מן הדקה (דקדקתא) – אין חוששים.
על סיב הדקל (נברא) – חוששים, אך אם כבר נחלק (תימחתא) – אין חוששים.
על אפר – מנופה חוששים אינו מנופה אין חוששים.
על חול – על דק אין חוששים, על גס חוששים.
על אבק דרכים – חוששים.
על תבן – רק אם עשוי חבילות חוששים.
על חיטים ושעורים ומיניהם – חוששים.
זה הכלל: נפלה על מינים המחליקים אין בהם חשש, ושאינם מחליקים חוששים. ולכן: ברוביא (תלתן) וחיפצי (חומוס) – חוששים. בחימצי ושאר מיני קטניות – אין חוששים.
*************