לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"א תמוז תשע"ט

מסכת תמורה דף ה'

דף ה' ע"א 

אונס שגירש – אם ישראל הוא מחזיר ואינו לוקה. לאביי משום שאין לוקין אלא אם 'מהני', וכאן 'לא מהני' שילוחו שהרי יכול להחזירה. ואע"פ שבכל הלאוין אנו אומרים ש'מהני', כאן גילתה תורה ש'לא מהני', שנאמר 'כל ימיו' כל ימיו בעמוד והחזר הוא. לרבא אע"פ שלוקין גם אי לא מהני, אינו לוקה לפי שהוא ניתק לעשה, שנאמר 'כל ימיו' כל ימיו בעמוד והחזר הוא.

אין תורמין מן הרעה על היפה, ואם תרם תרומתו תרומה – לאביי משום דאי עביד מהני, ולרבא שנאמר 'ולא תשאו עליו חטא בהרימכם את חלבו ממנו', אם אינו קדוש נשיאות חטא למה, מכאן לתורם מן הרעה על היפה שתרומתו תרומה. ולאביי למדים מכאן שהוא 'חטא' ולא רק שמצוה מן המובחר להפריש מן היפה.

אין תורמין ממין על שאינו מינו. ואם תרם, אין תרומתו תרומה – לרבא משום 'דאי עביד לא מהני', ולאביי לפי ששינה עליו הכתוב לעכב, שנאמר 'כל חלב יצהר וכל חלב תירוש ודגן' ליתן חלב לזה וחלב לזה, ו'ראשיתם' ליתן ראשית לזה וראשית לזה. ולרבא נאמר 'ראשיתם' ללמד שגם מתירוש על דגן או מדגן על דגן אחר כגון מחטה על שעורה אין תרומתו תרומה, אע"פ שלא נאמר בהן חלב שני פעמים.

חרמי כהנים אין להם פדיון אלא נותנין לכהן – לרבא משום דאי עביד לא מהני, ולאביי שנאמר 'קודש קדשים הוא', בהווייתו יהא.

דף ה' ע"ב 

אע"פ שהתורה אמרה 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו' – אם המיר מומר. לאביי משום דאי עביד מהני, ולרבא שנאמר 'והיה הוא ותמורתו יהיה קודש'. ולאביי הכתוב בא ללמד ששניהם קודש, ולא שתצא זו ותכנס זו.

בכור אין לו פדיון – לרבא שנאמר 'לא תפדה' ואי עביד לא מהני, לאביי שנאמר 'הם' בהווייתן יהו.

הבכור קרב, ותמורתו אינה קריבה – שנאמר 'אם שור אם שה לה' הוא', הוא קרב ולא תמורתו.

בכור ומעשר שנתערב דמן בכל העולין קריבין לגבי מזבח – לרבא שנאמר 'הם' בהוייתן יהו אפילו נתערבו, ולאביי שנאמר 'ולקח מדם הפר ומדם השעיר', והלא דם הפר מרובה משל שעיר, מכאן לעולין שאין מבטלין זה את זה.

'ולקח מדם הפר ומדם השעיר' – לרבי יאשיה זורק כשהן מעורבין, וכדבריו סובר אביי. ולרבי יונתן נותן מזה בפני עצמו ומזה בפני עצמו, וכדבריו סובר רבא.

מעשר אין לו פדיון – לרבא שנאמר 'לא יגאל, ואי עביד לא מהני. לאביי שלמדים 'עברה עברה' מבכור.

המקדים תרומה לביכורים, אע"פ שהוא בלא תעשה, שנאמר 'מלאתך ודמעך לא תאחר', מה שעשה עשוי. לאביי משום דאי עביד מהני, ולרבא שנאמר 'מכל מעשרותיכם תרימו מתנותיכם'.

מעשר ראשון שהקדימו לוי לכהן בשבלים קודם שהופרשה תרומה גדולה מן העמרים – פטור מתרומה גדולה, שנאמר 'מעשר מן המעשר' ולא תרומה גדולה ותרומת מעשר מן המעשר. אבל אם הקדימו בכרי חייב בתרומה גדולה, שנאמר 'מכל מעשרותיכם תרימו', מרבה אני את הכרי שישנו בכלל דיגון, ומוציא אני את השיבלין שאין בכלל דיגון.

כהן גדול אסור באלמנה – שנאמר 'אלמנה וגרושה לא יקח'. ואם קידשה מקודשת – לאביי דאי עביד מהני, ולרבא שנאמר 'לא יחלל זרעו', ומשמע שהוא עושה חללים ולא ממזרים, הרי שהקידושין תופסין. ואביי דורש 'לא יחלל' שמחלל גם את האשה וגם את זרעה, שעל חילול אחד היה צריך לומר 'לא יחל'.

המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, אע"פ שהוא בלא תעשה, שנאמר 'כל אשר בו מום לא תקריבו', מה שעשה עשוי – לאביי דאי עביד מהני, ולרבא שנאמר 'ולנדר לא ירצה', שאינו מרצה אבל הוא קדוש.

אין מקדישין תמימין לבדק הבית – שנאמר אצל בעל מום 'נדבה תעשה אותו' זה קדשי בדק הבית, אותו אתה מתפיס לבדק הבית ולא תמימין. ואם הקדיש, אע"פ שהוא בלא תעשה מה שעשה עשוי, לאביי דאי עביד מהני, ולרבא \ממקום שנתרבו בעלי מומין למזבח נתרבו תמימין לבדק הבית.

*************

יום חמישי כ"ב תמוז תשע"ט

מסכת תמורה דף ו'

דף ו' ע"א 

הגוזל עצים ועשאן כלים, צמר ועשאן בגדים, משלם כשעת הגזילה – לאביי דאי עביד מהני וקנאם בשינוי, לרבא שנאמר 'אשר גזל', אם כעין שגזל יחזיר. (ועיין להלן ע"ב).

הנשבע לשקר על גזילו והודה – מוסיף חומש, אבל לא על גזל אביו, שנאמר 'אשר גזל' על גזילו מוסיף חומש ולא על גזילו של אביו.

הממשכן את חבירו – מחזיר לו את הכר בלילה ואת המחרישה ביום. אבל מחרישה בלילה וכר ביום קנה המלוה – לאביי משום דאי עביד מהני, ולרבא שנאמר 'השב תשיבנו לו' לרבות כמה פעמים, ולא משכחת לה אלא כשמחזיר כלי יום ביום וכלי לילה בלילה. (וי"א שנאמר 'עד בא השמש תשיבנו', כלומר כל היום עד שיבא השמש תשיבנו ללוה ובבוא השמש תקחנו, מכאן לכסות יום שניתנה ליחבל בלילה. ונאמר עוד 'השב תשיבנו כבוא השמש', מכאן לכסות לילה שניתנה ליחבל ביום).

מצות פאה להפריש מן הקמה – לא הפריש מן הקמה, יפריש מן העמרים. לא הפריש מן העמרים, יפריש מן הכרי עד שלא מירחו. מירחו מעשר תחילה, ואח"כ נותן פאה. ולרבי ישמעאל מפריש גם מן העיסה. ואע"פ שהתורה אמרה 'לא תכלה פאת שדך בקוצרך', אם קצר לא מהני – לרבא משום דאי עביד לא מהני, ולאביי משום שנאמר 'תעזוב' יתירא.

המפקיר כרמו, והשכים לשחר ובצרו, חייב בפרט ועוללות בשכחה ובפאה. ואע"פ שהפקר פטור מכל אלו, הפקר כזה חייב שנאמר 'תעזוב' יתירא. ופטור מן המעשר, שבמעשר לא נאמר 'תעזוב' יתירא.

דף ו' ע"ב 

אבק רבית אינה יוצאה בדיינין. רבית קצוצה – לרבי אלעזר יוצאה בדיינין, שנאמר 'וחי אחיך עמך' החזר לו כדי שיחיה עמך. ולרבי יוחנן אינה יוצאה בדיינין, שנאמר 'בנשך נתן ותרבית לקח וחי לא יחיה', לחיים ניתן ולא להישבון. וי"א שנאמר 'ויראת מאלהיך אני ה", למורא נתתיו ולא להישבון. וי"א שנאמר 'התועבות האל עשה מות יומת דמיו בו יהיה והוליד בן פריץ שופך דם', הוקשו מלוי רבית לשופכי דמים, מה שופכי דמים לא ניתנו להישבון אף מלוי רבית.

למסקנת הגמרא מחלוקת אביי ורבא לענין מילתא דאמר רחמנא לא תעביד אי עביד מהני או לא, נוגע לדינא לענין שינוי קונה – כגון שגזל עצים ועשאן כלים או צמר ועשאן בגדים, שלאביי קנה דאי עביד מהני, ואינו משלם אלא עצים וצמר. ולרבא לא קנה דאי עביד לא מהני, ומשלם הבגדים והכלים, וסובר כמ"ד שינוי אינו קונה. (ע"פ מסקנת רש"י).

החייב לחבירו ארבע זוז של רבית, ונתן לו בגד ששוה חמשה – לאביי מוציאים ממנו ארבעה, שהזוז החמישי נתן לו במתנה, ולרבא מוציאים ממנו חמשה, לפי שכולה הגיע לידו בתורת רבית.

המקדיש בעלי מומין לגבי מזבח, והקטירן לעולה – עובר משום חמשה שמות, בל תקדישו, בל תשחטו, בל תזרקו, בל תקטירו כולו, ובל תקטירו מקצתו. שנאמר 'כל אשר בו מום לא תקריבו' ללמד שלא יקדישו, 'עורת או שבור או חרוץ או יבלת לא תקריבו' ללמד שלא ישחטו, 'ואשה לא תתנו מהם' אלו אשים, ואפילו מקצתן שנאמר 'מהם'. זריקת דמים שנאמר 'על המזבח'. ולר' יוסי בר' יהודה אף על קבלת הדם (וטעמו מבואר להלן ז.).

המקדיש שעיר המשתלח בעל מום לוקה משום לא תקדישו – שנאמר 'לה". ולא הוצרך כתוב זה אלא לרבי שמעון שאם מת אחד מהן מביא חבירו בלא הגרלה, אבל לחולקים עליו אי אפשר להביא בעל מום שהרי אין ראוי להגרלה. ולרבא צריך לריבוי באופן שהומם בו ביום לאחר הגרלה וחיללו על בעל מום, שלוקה משום בל תקדישו.

השוחט בדק הבית בחוץ, אע"פ שנקראו קרבן שנאמר 'ונקרב את קרבן ה" – פטור מכרת, שנאמר 'ואל פתח אהל מועד' הראוי לפתח אהל מועד חייבין עליו משום שחוטי חוץ, ולא זה שאין ראוי לפתח אהל מועד.

השוחט פרת חטאת ושעיר המשתלח בחוץ פטור מכרת – ואע"פ שראויים לפתח אהל מועד, שנאמר 'לה" מי שמיוחדין לה', יצאו אלו שאין מיוחדין לה'.

*************