לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ב חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ"ב

דף פ"ב ע"א 

המתפיס מעות מעשר שני לשלמים – לר' אמי לא קנו שלמים, שלא אלים קדושת שלמים לחול על קדושת מעשר שני. ולרבי יוחנן ור"א, לשיטת רבי יהודה שממון הדיוט הוא, חל קדושת שלמים על מעשר. ולרבי מאיר – לר"א לא חל שממון גבוה הוא, ולרבי יוחנן חל כיון שמעשר קרב שלמים, נתפס עליו קדושת שלמים.

הלוקח ממעות מעשר שני חיה לזבחי שלמים ובהמה לבשר תאוה – לא יצא העור לחולין. ולא שנתפס עליו קדושת שלמים, אלא שאינו בתורת לצאת העור לחולין, שאין לו קדושה כלל, שנעשה כלוקח שור לחרישה.

המתפיס מעות מעשר שני לשלמים, כשהוא פודן מוסיף עליהם שני חומשין, אחד לקדש ואחד למעשר – ולר"א שלא חל קדושת שלמים על המעשר לרבי מאיר, רבי יהודה היא.

האומר הרי עלי תודה לא יביא אלא מן החולין – שנאמר 'וזבחת פסח לה' אלהיך צאן ובקר', והלא פסח אין בא אלא מכבשים ועזים, אלא להקיש כל הבא מצאן ובקר לפסח שהוא דבר שבחובה ולא בא אלא מן החולין. לפיכך האומר הרי עלי תודה הרי עלי שלמים, הואיל ובאין חובה לא יביאו אלא מן החולין. ונסכים בכל מקום לא יביאו אלא מן החולין.

דף פ"ב ע"ב 

מנין לפסח שלא בא אלא מן החולין: לרבי אליעזר – למדים מפסח מצרים שלא בא אלא מן החולין, אף פסח דורות, ודנין אפשר משאי אפשר. ואין להשיב מה לפסח מצרים שאין טעון מתן דמים ואימורין לגבי מזבח, שפסח מדבר יוכיח. ולדבריו של ר"ע שאין דנין אפשר משאי אפשר, פירש ר"א שלמדים מ'ועבדת את העבודה הזאת בחדש הזה' שיהיו כל עבודות של חודש הזה כזה, ואין משיבין על ההיקש. ואע"פ שדבר הלמד בהיקש חוזר ומלמד בהיקש, פסח מצרים ופסח דורות בכלל אחד הוא. (ולרבי עקיבא – למדים פסח מחטאת שאינה באה אלא מן החולין, שנאמר בה והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו, משלו ולא משל מעשר. להלן פג.).

*************

יום חמישי כ"ג חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ"ג

דף פ"ג ע"א 

נאמר בתורה 'זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים':

'לעולה' – כשם שעולה טעונה כלי לשחיטה, והוא סכין, שנאמר 'וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת', ועולה היה שנאמר 'ויעלהו לעולה תחת בנו', כך כולם צריכים סכין. (אבל מזרק לקבלת הדם נאמר בשלמי ציבור, שנאמר 'ויקח משה חצי הדם וישם באגנות').

'ולמנחה' – מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, כך כולם אין נאכלין אלא לזכרי כהונה, וללמד על שלמי ציבור שנאכלים לזכרי כהונה. ויש שדרשו כן מ'בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו'.

'ולחטאת' – מה חטאת מקדשת בבלוע, אף כל מקדשת בבלוע. ולמדנו כן גם מ'למנחה' מה מנחה מקדשת בבלוע, אף כל מקדשת בבלוע. שממנחה לבד הייתי אומר שרק מנחה מקדשת לפי שהיא רכה, ומחטאת לבד הייתי אומר רק בשר מקדש לפי שהבליעה מחלחלת בו.

ועוד למדנו מ'חטאת' – מה חטאת לא באה אלא מן החולין, שנאמר 'והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו', ולא משל מעשר. וכן ביום, ובידו הימנית, אף כל אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. ו'ביום' כדי נסבה, שכבר למדנו כל הקדשים מ'ביום צוותו'. וכן בידו הימנית כבר למדנו ממה שנאמר אצבע או כהונה.

'ולאשם' – מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו שהרי זכר הוא, אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו, שסובר שוולדות קדשים כשהם נולדים הם קדושים ולא במעי אמן. ודנין אפשר משאי אפשר, שלמדים נקבות מזכרים שאין בהם שפיר ושליא.

ועוד למדנו מ'אשם' – מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהם כלים, אף כל עצמותיו מותרים.

'ולמלואים' – מה מלואים מה שנותר מהם דינו בשריפה, ואין בעלי חיים במותריהן, שלא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהם. אף כל מותריהן בשריפה, ואין בעלי חיים במותריהם, שאם הפריש שנים לאחריות או שנאבד והפריש אחר ונמצא הראשון, אין השני בשריפה.

'ולזבח השלמים' – מה שלמים מפגלין את הנסכים ומתפגלים, אף כל מפגלין ומתפגלים.

דף פ"ג ע"ב 

רבי עקיבא הדורש שכל הקרבנות באים מן החולין מ'חטאת', דורש מ'וזבחת פסח' – למותר פסח שקרב שלמים, שנאמר 'וזבחת פסח… צאן ובקר', והלא פסח בא רק מכבשים ועזים, אלא מותר הפסח יהא לדבר הבא מן הצאן ומן הבקר דהיינו שלמים.

ונאמרו על כך עוד ב' לימודים: א. 'אם מן הצאן קרבנו לזבח שלמים' – מותר פסח הבא מן הצאן יהא לזבח שלמים. ב. נאמר בשלמים 'כבש' (ומיותר שהרי עוסק בצאן, ועז נאמר אח"כ) – לרבות הפסח להקרבת אליה. 'אם כבש' – להביא פסח שעברה שנתו ושלמים הבאים מחמת פסח לכל מצות שלמים, שיטענו סמיכה ונסכים ותנופת חזה ושוק. 'ואם עז' – הפסיק הענין ללמד על עז שאינה טעונה אליה.

ג' הלימודים שמותר פסח קרבים שלמים: א. עבר זמנו ושנתו, ב. עבר זמנו ולא שנתו, ג. לא עבר זמנו ולא שנתו. ונצרכו שלשתם: אילו נאמר רק עבר זמנו ושנתו – משום שנדחה לגמרי, משא"כ עברה רק זמנו הרי ראוי
לפסח שני, עבר זמנו ולא שנתו – שנדחה מפסח ראשון אבל לא עבר זמנו ולא שנתו שראוי לפסח שני לא היינו יודעים.

הדרן עלך התודה היתה באה

פרק תשיעי – כל קרבנות הציבור

כל מנחות הציבור והיחיד – באים מן הארץ ומחוצה לארץ, מן החדש ומן הישן, חוץ מעומר ושתי הלחם שבאים רק מחדש מן הארץ (ראה עוד להלן).

כל הארצות כשרות למנחות, אך לכתחילה באין מן המובחר – מכניס וזטחא ראשון לסולת, שנייה להן עפוריים בבקעה.

לתנא דמשנתנו עומר ושתי הלחם כשרים רק מן החדש – אך בברייתא שנינו שבדיעבד כשרות גם מן הישן אלא שחיסר מצוה שנאמר 'ראשית' למצוה. והמקור – בעומר: 'תקריב את מנחת בכוריך' – אפילו מן העלייה. שתי הלחם: 'ממושבותיכם תביאו' – ולא מחוץ לארץ. 'תביאו' – אפילו מן העלייה, והיינו מיתור ו', שגוף התיבה נדרש שכל שאתה מביא ממקום אחר הרי הוא כזה (שלחמי תודה באים עשרון לכל חלה).

נאמר 'חדשה' בשתי הלחם – לר' נתן ור' עקיבא כשרות מן הישן, ו'חדשה' היינו שתהא חדשה לכל המנחות.

*************