לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ג סיון תשע"ט

מסכת ערכין דף י'

דף י' ע"א 

אין פוחתין מעשרים ואחת תקיעות במקדש, ולא מוסיפין על ארבעים ושמנה. ולרבי יהודה אין פוחתין משבע, ואין מוסיפין על שש עשרה, שלדבריו תקיעה תרועה תקיעה אחת היא, שנאמר 'ותקעתם תרועה' 'תרועה יתקעו', ומשמע שתקיעה תרועה תקיעה אחת היא. ולחכמים כל תקיעה ותרועה נמנית בפני עצמה, שהרי נאמר 'בהקהיל את הקהל תתקעו ולא תריעו', ואם אחת היא איך אמרה תורה לעשות חצי מצוה. ולרבי יהודה סימן בעלמא הוא.

אין פוחתין משני נבלים לשני לוים, ולא מוסיפין על ששה. אין פוחתין משני חלילין, ולא מוסיפין על שנים עשר, שאם היו רוצין היו עושין י"ב כנגד י"ב ימים שהחליל מכה לפני המזבח.

בשנים עשר יום בשנה החליל מכה לפני המזבח הואיל והיחיד גומר בהן את ההלל: בשחיטת פסח ראשון, בשחיטת פסח שני, ביום טוב ראשון של פסח, ביום טוב של עצרת, ובשמונת ימי החג. ולא היה מכה באבוב של נחשת אלא באבוב של קנה, מפני שקולו ערב וכשהיה מגיע לסיום הנעימה היה האחד מן החלילים מאריך לאחר שתיקת האחר, שזהו חילוק יפה יותר משיסיימו שניהם כאחד.

לרבי מאיר היו עבדי כהנים מכין בחלל, ולרבי יוסי משפחת בית פגרים ובית ציפרא מעמאום היו, והם ישראלים מיוחסים שמשיאין בנותיהם לכהונה, ולרבי חנינא בן אנטיגנוס לוים היו.

לרב כהנא לא ישהא ויפסיק בין פשוטה שלפניה לתרועה, ובין התרועה לפשוטה שלאחריה, אלא בבת אחת סמוכות זו לזו, שסובר כרבי יהודה שמצוה אחת היא ולכך לא יפסיק. לרבי יוחנן אם שמע בר"ה תשע תקיעות שלש של מלכיות וג' של זכרונות וג' של שופרות בתשע שעות, ששהה שעה בין כל אחת ואחת, יצא.

שמונה עשר ימים שהיחיד גומר בהן את ההלל: שמונה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ויום טוב הראשון של פסח, ויום טוב של עצרת. ובגולה עשרים ואחד: תשעה ימי החג, ושמונה ימי חנוכה, ושני ימים טובים של פסח, ושני ימים טובים של עצרת.

דף י' ע"ב 

אין אומרים הלל בכל ימי הפסח כמו שאומרים בכל ימי החג, לפי שימי החג חלוקין בקרבנותיהם, וימי הפסח אינן חלוקים בקרבנותיהם. בשבת אין אומרים הלל לפי שלא נקרא מועד, בר"ח אין אומרים לפי שאינו קדוש בעשית מלאכה, ונאמר 'השיר יהיה לכם כליל התקדש חג', לילה המקודש לחג טעון שירה, ושאין מקודש לחג אין טעון. בר"ה ויוה"כ אין אומרים שאפשר מלך יושב על כסא הדין וספרי חיים וספרי מתים פתוחין לפניו וישראל אומרים שירה?! בחנוכה אומרים הלל אע"פ שאינו חלוק בקרבנות ואינו מקודש בעשית מלאכה, משום הנס שהיה בו.

בפורים אין אומרים הלל – לרבי יצחק שמשנכנסו לארץ אין אומרים שירה על נס שבחו"ל, ועל יציאת מצרים אומרים אע"פ שהיה בחו"ל, לפי שעדיין לא נכנסו לארץ. לרב נחמן כיון שגלו חזרו להיתירן הראשון, אלא שקרייתה זו היא הלילא. לרבא שביציאת מצרים אומרים הללו עבדי ה' ולא עבדי פרעה, אבל אצל אחשורוש אנו עדיין עבדי אחשוורוש.

חליל זהו אבוב, ונקרא חליל לפי שקולו מתוק לשמיעה. אבוב היה במקדש, חלק היה, דק היה, של קנה היה, ומימות משה היה, צוה המלך וציפוהו זהב ולא היה קולו ערב, נטלו את צפויו והיה קולו ערב כמות שהיה. צלצול היה במקדש של נחושת היה והיה קולו ערב, ונפגם, שלחו חכמים והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותקנוהו, ולא היה קולו ערב, נטלו את תיקונו והיה קולו ערב כמות שהיה. מכתשת היתה במקדש של נחושת היתה ומימות משה היתה והיתה מפטמת את הבשמים, נתפגמה, והביאו אומנין מאלכסנדריא של מצרים ותיקנוה, ולא היתה מפטמת כמו שהיתה, נטלו את תיקונה והיתה מפטמת כמו שהיתה. ושני כלים אלו נשתיירו ממקדש ראשון ונתפגמו, ולא היה להם ארוכה, ועליהם אמר דוד נחושת ממורט (דק שיכולין לקפלו), נחושת ממורק (מבהיק). ועליהם הוא אומר וכלי נחשת מוצהב שנים חמודות – י"א שכל אחד ואחד שקול כשנים של זהב, וי"א ששניהם שקולין כאחד של זהב. וי"א שניים היו, שהיו שני צלצלים ושני מכתשות.

שילוח היה מקלח מים בכאיסר, צוה המלך והרחיבוהו כדי שיתרבו מימיו, ונתמעטו, וחזרו ומיעטוהו והיה מקלח מים – לקיים מה שנאמר 'אל יתהלל חכם בחכמתו ואל יתהלל גבור בגבורתו'.

זוג ועינבל היה במקדש (ע"פ גירסת שיט"מ) – מפני שקולו ערב ומערבב את הנעימה.

*************

יום חמישי כ"ד סיון תשע"ט

מסכת ערכין דף י"א

דף י"א ע"א 

מגריפה היתה במקדש עשרה נקבים היו בה – כל אחד ואחד מוציא עשרה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה מאה מיני זמר. י"א שהיא אמה, וגבוה אמה, וקתא יוצא הימנה, ועשרה נקבים היו בה, כל אחד מוציא מאה מיני זמר, נמצאת כולה מוציאה אלף מיני זמר.

לרבי מאיר היו עבדי כהנים מכין בחלל, ולרבי יוסי ישראלים מיוחסים, ולרבי חנינא בן אנטיגנוס לוים היו. והכל מודים שעיקר שירה בפה והכלי לא בא אלא לבסם את הקול. ונחלקו אם מעלין מדוכן ליוחסין ולמעשרות, שלרבי מאיר אין מעלין לא ליוחסין ולא למעשרות, ולרבי יוסי מעלין ליוחסין ולא למעשרות, ולרבי חנינא מעלין ליוחסין ולמעשרות.

לרבי מאיר השיר מעכב את הקרבן – שנאמר 'ואתנה את הלוים נתונים לאהרן ולבניו מתוך בני ישראל ולכפר על בני ישראל', מה כפרה מעכבת אף שירה מעכבת. ולחכמים אינו מעכב, וההיקש בא ללמד מה כפרה ביום אף שירה ביום.

מנין לעיקר שירה מן התורה – א. שנאמר 'ושרת בשם ה' אלקיו', איזהו שירות שבשם זה שירה, ואין לפרש נשיאות כפים, שנאמר 'לשרתו ולברך בשמו', מכלל שברכת כהנים אינו שירות. ב. שנאמר 'תחת אשר לא עבדת את ה' אלקיך בשמחה ובטוב לבב', איזו היא עבודה שבשמחה ובטוב לבב זה שירה. ואין לפרש דברי תורה שקרויים משמחי לב ולא טוב, ואין לפרש ביכורים שנקראים טוב ולא טוב לבב. ג. שנאמר 'וכנניהו שר הלוים במשא יסור במשא כי מבין הוא', אל תיקרי יסור אלא ישיר. ד. שנאמר 'לעבוד עבודת עבודה', איזהו עבודה שצריכה עבודה, זו שירה. ה. שנאמר 'שאו זמרה ותנו תוף כנור נעים עם נבל' ו. שנאמר 'המה ישאו קולם ירונו בגאון ה' צהלו מים'. ז. שנאמר 'ולבני קהת לא נתן כי עבודת הקדש עליהם בכתף ישאו', ממשמע שנאמר בכתף איני יודע שישאו, מה ת"ל ישאו, אין ישאו אלא לשון שירה, וכן הוא אומר 'שאו זמרה ותנו תוף', ואומר 'ישאו קולם ירונו'. ח. שנאמר 'משה ידבר והאלקים יעננו בקול', על עסקי קול. ט. שנאמר 'ויהי כאחד למחצצרים ולמשוררים להשמיע קול אחד'. י. שנאמר 'ולא ימותו גם הם גם אתם', מה אתם בעבודת מזבח אף הם בעבודת מזבח.

ביכורים טעונין שירה – שנאמר 'בכל הטוב' ובשירה נאמר 'בשמחה ובטוב לבב'. ואע"פ שאין אומרים שירה אלא על היין, משכחת לה כשהביא ענבים לעזרה ודרכן.

אין מביאין ביכורים משקין – שנאמר מראשית 'פרי' ולא משקין. ואם הביא ענבים לעזרה ודרכן יצא, שנאמר 'תביא'.

דף י"א ע"ב 

כהנים שנכנסו בעבודת לוים, כגון ששררו – חייבים מיתה. וכן לוי שעבד על המזבח ככהן, חייב מיתה, שנאמר 'ולא ימותו גם הם גם אתם', אתם בשלהם והם בשלכם במיתה.

לוי שעבד עבודת לוי חבירו, כגון משורר שהגיף דלתות, או לוי משוער שאמר שירה – לשיטת הברייתא אינן במיתה אלא באזהרה, ולאביי הוא במיתה, שנאמר 'והחונים לפני המשכן קדמה לפני אהל מועד וגו' והזר הקרב יומת', ואין לפרש זר ממש שכבר נאמר, אלא זר מאותה עבודה. [ולשיטתו נחלקו תנאים בדבר].

ר' יהושע בר חנניה רצה לסייע בהגפת דלתות אצל ר' יוחנן בן גודגדא, ואמר לו חזור לאחוריך שאתה מן המשוררים ולא מן המשוערים. וטעם המחלוקת – לאביי: ר' יהושע סבר שמשורר ששיער באזהרה, ועל המסייע לא גזרו. ולר' יוחנן משורר ששיער חייב מיתה, וגזרו על המסייע. ולמסקנא: לדברי הכל משורר ששיער באזהרה, ונחלקו אם גזרו על המסייע או לא.

עולת נדבת ציבור – למסקנת הגמרא אינה טעונה שירה, שנאמר 'על עולותיכם ועל זבחי שלמיכם', מה עולה קודש קדשים אף שלמים קודש קדשים, ומה שלמים קבוע להם זמן אף עולה קבוע לה זמן.

'ויאמר חזקיהו להעלות העולה להמזבח ובעת החל העולה החל שיר ה' והחצוצרות ועל ידי כלי דוד מלך ישראל' – ועולה זה היה הכבש הבא עם העומר בט"ז ניסן, והיה יודע שהוקבע ר"ח בזמנו, ואע"פ כן ביקש חזקיהו רשות לשורר כמו שליח ציבור שמבקש רשות להתפלל.

מגלגלין זכות ליום זכאי וחובה ליום חייב – כשחרב הבית בראשונה אותו היום תשעה באב היה, ואחד בשבת היה, ושנה שלאחר שביעית היתה, ומשמרתו של יהויריב היתה, והיו כהנים ולוים עומדים על דוכנן ואומרים שירה, ומה שירה אמרו 'וישב עליהם את אונם וברעתם יצמיתם', ולא הספיקו לומר יצמיתם ה' אלהינו עד שבאו אויבים וכבשום. וכן היה בשניה. ואע"פ ששיר של יום ראשון הוא 'לה' הארץ ומלואה', לא היה מחובת השיר, אלא אמרו שירה שלא על הקרבן, וקינה נפל בפיהם ואמרו פסוק זה.

לריש לקיש יש רשות לומר שירה שלא על הקרבן. אבל על עולת נדבה אין אומרים, משום תקלה, שיאמרו, כשם ששיר על עולת נדבה אינה אלא רשות, גם השיר שעל עולת חובה היא רשות.

*************