
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ"ד שבט תשע"ט
מסכת חולין דף ס"ד
דף ס"ד ע"א
סימני עוברי דגים – כסימני ביצים.
אלו הן סימני ביצים: כודרת ועגולגולת ראשה אחר כד וראשה אחד חד – טהורה. ב' ראשיה כדין או ב' ראשיה חדין – טמאה. עוד סימן: חלבון מבחוץ וחלמון מבפנים – טהורה, להיפך – טמאה, חלמון וחלבון מעורבים – ביצת השרץ. וכל הסימנים הם מדרבנן, שאילו היו מדאורייתא היה אפשר לפשוט על ידי הביצים את שמנת הספיקות, ונפק"מ בסימנים אלו לענין לוקח מגוי כדלהלן.
לוקחים ביצים מהעכו"ם בכל מקום – ואין חוששין לא משום נבלות ולא משום טרפות, ודווקא באומר של עוף פלוני טהור, ואין די שיאמר 'של עוף טהור' – שיכול להשתמט כיון שא"א לברר. ודווקא שיש לה סימני טהרה דלעיל, אך אם יש לה סימני טומאה ודאי טמאה ואין לסמוך עליו. ובסתמא אין לסמוך על הסימנים – שביצי עורב דומים לביצי יונה בסימני טהרה.
אין מוכרין ביצת טרפה לעובד כוכבים אלא א"כ טרופה בקערה – לפיכך אין לוקחין מהם ביצים טרופות בקערה.
חלבון וחלמון מעורבין זה בזה בידוע שהיא ביצת השרץ – שאם ריקמה ואכלה לוקה משום 'שרץ השורץ על הארץ', אך אינה מטמאה בעדשה כשרץ – שמא של נחש היא, ואף שגם בטהורה אסורה באכילה, שדרשו 'כל השרץ השורץ על הארץ' – לרבות אפרוחים שלא נפתחו עיניהם – היינו רק מדרבנן והפסוק אינו אלא אסמכתא.
דף ס"ד ע"ב
ביצים טהורות שנתבשלו יחד עם טמאות (גיעולי ביצים) – מותרות, שהרי הן כמים.
ביצים מוזרות – נפש יפה תאכלם.
נמצא בביצה קורט דם – אם נמצא על קשר שלה בחלבון זורק את הדם ואוכל את השאר, נמצא בשאר הביצה – אסורה, שנתפשט הקלקול בכולה. (ואחד שנה בפני אביי להיפך, ותיקנו אביי).
נאמר בעופות הטמאים 'ואת בת היענה' – ללמד על איסור ביצה טמאה (שהרי אין היענה יולדת בת אלא ביצים). ואמנם לפעמים נקרא עוף זה בשם 'בת יענה' כאמור 'תכבדני חית השדה תנים ובנות יענה' ואין ביצה בת אמירת שירה, ולפעמים נקרא 'יענה' כאמור 'בת עמי לאכזר כיענים במדבר' – אך כאן הכוונה לביצה שהרי הסופר מחלקם לשתי תיבות, ואף בשתי שורות (משא"כ 'כדר לעומר' שם אחד הוא – שאף שמחלק הסופר לשתי תיבות אך לא בשתי שורות).
*************
יום חמישי כ"ה שבט תשע"ט
מסכת חולין דף ס"ה
דף ס"ה ע"א
רבן גמליאל אומר: עוף הדורס ואוכל – בידוע שהוא טמא. יש לו אצבע יתירה וזפק וקורקבנו נקלף – בידוע שהוא טהור. לר' אליעזר בר צדוק: מותחין חוט של משיחה ומעמידים עליו העוף, אם חולק רגליו שתים לכאן ושתים לכאן – טמא, שלש לכאן ואחת לכאן – טהור. לר' שמעון בן אלעזר: כל עוף הקולט מהאויר ואוכל – טמא (וציפור טהורה – שקולטת מהאויר אך אינה אוכלת עד שמניחה על הארץ). לאחרים: שכן עם טמאים – טמא, עם טהורים – טהור, ואין הכרח שסוברים כר' אליעזר שאמר: לא לחנם הלך זרזיר אצל עורב אלא מפני שהוא מינו, אלא אפשר שכוונתם 'שכן ונדמה', אך זרזיר טהור הוא כיון שאינו אלא שכן ולא נדמה.
מסימני חגב טהור שכנפיו חופין את רובו – י"א רוב ארכו וי"א רוב הקיפו, אמר רב פפא: לכן צריך גם רוב ארכו וגם רוב הקיפו.
חגב שאין לו עכשיו קרצוליים ועתיד לגדל לאחר זמן, כגון הזחל (ובארמית: אסקרין) – מותר. שהכתיב הוא 'אשר לא כרעים' והקרי 'לו'.
דרשת החגבים הטהורים האמורים בתורה לברייתא ראשונה (תנא דבי רב): 'ארבה' – גובאי, 'סלעם' – רשון, 'חרגול' – ניפול, 'חגב' – גדיאן. 'למינו' 'למינהו' 'למינהו' 'למינהו' – ציפורת כרמים, יוחנא ירושלמית, הערצוביא, הרזבנית (שדורש 'למינו' כפרט ולא ככלל).
דף ס"ה ע"ב
דרשת החגבים הטהורים האמורים בתורה לתנא דבי ר' ישמעאל: 'אשר לו כרעים' – כלל, 'ארבה' 'סלעם' 'חרגול' 'חגב' – פרט, 'למינהו' – חזר וכלל, כלל ופרט וכלל אי אתה דן אלא כעין הפרט. ולכן:
אילו נאמר רק הפרט 'ארבה' שהוא 'גובאי' – היינו למדים רק הדומה לפרט בה' סימנים, ד' שבמשנה, וגם אין לו גבחת, וכגון ציפורת כרמים. לכן נכתב הפרט 'סלעם' שהוא 'ניפול' – אך היינו למדים רק מי שיש לו סימן חמישי – שאין לו זנב, וכגון אושכף (וכן יוחנא ירושלמית). לכן נכתב הפרט 'חרגול' שהוא 'רשון' – אך היינו למדים רק מי שיש לו סימן חמישי – שאין ראשו ארוך, כגון הכרספת והשחלנית (וכן ערצוביא, או דהיינו הך). אמנם 'סלעם' מיותר, שאפשר ללמדו מ'ארבה' ומ'חרגול' שאם נפרוך מה לארבה שאין לו גבחת – הרי חרגול יש לו גבחת וטהור, וכשנפרוך מה לחרגול שיש לו זנב – הרי ארבה אין לו זנב וטהור, ואם אין ענין ב'סלעם' לגופו תנהו ענין לראשו ארוך, ולכן נתרבה כל שיש לו סימנים אלו: שיש לו ד' רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו.
כדי שלא נרבה להיתר גם ה'צרצור' שיש לו הסימנים הנ"ל – לכן נאמרו כלל ופרט מיותרים: פרט – 'חגב' ללמד שצריך שיהא שמו 'חגב', ושלא נטעה לומר שדי בזה (יבואר להלן דף ס"ו ע"א) ואין צריך לד' הסימנים – לכך נאמר הכלל 'למינהו' – עד שיהיו בו כל הסימנין הללו.
*************