לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ה אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף כ"ו

דף כ"ו ע"א 

נטמאו או נשרפו או אבדו שיריה – לרבי אליעזר כשירה. ולרבי יהושע אם נטמאו או נשרפו או אבדו כל שיריה פסולה, ואם נשתייר מהם כזית כשירה.

וכן כל הזבחים שבתורה שנשתייר מהם כזית בשר או כזית חלב – זורק את הדם לרבי יהושע. נשתייר כחצי זית בשר וכחצי זית חלב, אינו זורק את הדם. ובעולה זורק את הדם, שכולה כליל והבשר והחֵלב מצטרפין. ואם לא נשתייר מן הזבח, ומנחת נסכים כולה קיימת, לא יזרוק, ואין אומרים הואיל ובאה מחמת הזבח הרי היא כגוף הזבח.

ומנין שאם נשתייר החלב זורק אע"פ שלא נשתייר מן הבשר – שנאמר 'והקטיר החלב לריח ניחוח לה", חלב ואף על פי שאין בשר. וכן אם נשתיירו יותרת ושתי כליות, שנאמר 'לריח ניחוח', כל שאתה מעלה לריח ניחוח. אבל אם נשתייר מן המנחה לא יזרוק, שנאמר 'חלב'.

לא קידש את הקומץ בכלי שרת – לת"ק פסול. ורבי שמעון מכשיר. ונחלקו אמוראים בשיטתו: א. לרבי יהודה בריה דרבי חייא דורש ר"ש ממה שנאמר 'קדש קדשים היא כחטאת וכאשם', שאם בא לעובדה ביד עובדה בימין כחטאת, בא לעובדה בכלי עובדה בשמאל כאשם. ב. לרבי ינאי מכיון שקמצו מכלי שרת, אין צריך להקטירו בכלי שרת, אלא מעלהו ומקטירו אפילו בהמיינו או במקידה של חרש. ג. לרב נחמן בר יצחק מודה רבי שמעון שהקומץ טעון קידוש בכלי שרת, אלא שאם נטלו לאחר מכן מתוך כלי שרת והעלהו בידו והקטירו, כשר. ונדחו דבריו.

הקטר חלבים ואברים ועצים שהעלן בין ביד בין בכלי בין בימין ובין בשמאל – כשרים. הקומץ והקטורת והלבונה שהעלן בין ביד בין בכלי בין בימין בין בשמאל, כשרים. (לרבי שמעון שהקומץ אינו צריך כלי). ולרבי יהודה בריה דרבי חייא צריך לשנותה לצדדין, שביד צריך להעלותה בימין, ובכלי בין בימין בין בשמאל.

קמצו שלא מכלי שרת, וקידשו שלא בכלי שרת, והעלו והקטירו שלא בכלי שרת, פסול. רבי אלעזר ורבי שמעון מכשירים במתן כלי, ואפילו בלא כלי שרת. ולרב נחמן בר יצחק שמודה רבי שמעון שהקומץ צריך קידוש בכלי שרת, צריך לומר שמכשירין 'ממתן כלי ואילך', שלאחר שנתנו בכלי שרת, שוב אין צריך הולכה והקטרה בכלי שרת.

דף כ"ו ע"ב 

קמץ בימינו ונתן בשמאלו – לר"א ור"ש יחזיר לימינו. חישב כשהקומץ בשמאלו בין חוץ למקומו בין חוץ לזמנו, פסול ואין בו כרת, שאין מחשבה פוסלת אלא במי שראוי לעבודה, ושמאל בלא כלי לר"ש פסולה. חישב כשהוא בימינו חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת. ולחכמים כיון שנתנו לשמאל פסלתו מתנתו, לפי שצריך קידוש בכלי, וכיון שנתנו לשמאל נעשה כדם שנשפך מצואר בהמה על הרצפה ואספו שפסול. ומכאן למדנו שלרבי שמעון אין צריך קידוש כלי (ונדחו דברי רב נחמן בר יצחק).

הקטיר קומצה פעמים – כשרה. לרבי יהושע בן לוי דוקא פעמים, כגון שהקטיר חציו בראשונה וחציו בשניה, ולא פעמי פעמים. שאין קומץ פחות משני זיתים, ואין הקטרה פחות מכזית. ולרבי יוחנן אפילו פעמי פעמים, שיש קומץ פחות משני זיתים, ויש הקטרה פחותה מכזית.

קומץ מתיר שירים באכילה – לרבי חנינא משמשלה בו האור. ולרבי יוחנן משתצית בו האור ברובו, שנאמר 'והנה עלה קיטור הארץ כקיטור הכבשן', אין כבשן מעלה קיטור עד שתצית האור ברובו.

דברים שדרכן ליקרב בלילה – כגון אברים ופדרים, מעלן ומקטירן מבוא השמש, ומתעכלין והולכין כל הלילה. דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון הקומץ והלבונה והקטרת ומנחת כהנים ומנחת כהן משוח ומנחת נסכים, מעלן ומקטירן עם בא השמש, ומתעכלין והולכין כל הלילה, שנאמר 'זאת תורת העולה' ריבה. ואע"פ שאי אפשר שתצית האור ברובו כשמעלן עם בוא השמש, לא אמרו כן אלא להתיר, אבל המזבח קולטו מיד.

וי"מ דברי הברייתא שמקריב מבוא השמש גם אלו שדרכן ליקרב ביום – והכוונה לענין פוקעין מעל המזבח שמעלין אותן כל הלילה. ולדבריהם צריך למחוק קטורת, כי קטורה שפקעה מעל המזבח, אפילו קרטין שבה אין מחזירין אותן, שנאמר 'אשר תאכל האש את העולה על המזבח', עיכולי עולה אתה מחזיר ולא עיכולי קטרת.

רבי אלעזר נסתפק לענין קומץ שסידרו וסידר עליו את המערכה – אם דרך הקטרה בכך או לא. ולא נפשט. וכן נסתפק חזקיה לענין אברים שסידרן וסידר עליהן את המערכה – אם 'על העצים' דוקא אמרה תורה, או מאחר שנאמר במקום אחר 'על המזבח' יכול לעשות כפי שירצה. ולא נפשט.

אברים שסידרן בצידי המערכה – לדברי האומר 'על' ממש פסולים. לדברי האומר 'על' בסמוך, נסתפק רבי יצחק נפחא אם על הוא בסמוך, או שמא 'על העצים' דומה ל'על המזבח' שהוא על ממש. ולא נפשט.

*************

יום חמישי כ"ו אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף כ"ז

דף כ"ז ע"א 

הקומץ מיעוטו מעכב את רובו – שאם חיסר כל שהוא פסול, שנאמר שני פעמים 'מלא קומצו'. עשרון מיעוטו מעכב את רובו – שנאמר 'מסלתה', שאם חסרה כל שהוא פסולה. היין מיעוטו מעכב את רובו – שנאמר 'ככה'. השמן מיעוטו מעכב את רובו – של מנחת נסכים שנאמר 'ככה'. ושל מנחת נדבה שנאמר 'ומשמנה', שאם חסר כל שהוא פסולה.

ואלו שמעכבין זה את זה: הסולת והשמן – שנאמר 'מסלתה ומשמנה' 'מגרשה ומשמנה'. הקומץ והלבונה – שנאמר 'על כל לבונתה' 'ואת כל הלבונה אשר על המנחה'. שני שעירי יום הכיפורים – שנאמר 'חוקה'. שני כבשי עצרת, שתי חלות – שנאמר בהם הויה. שני סדרים של לחם הפנים, שני בזיכין, הסדרין והבזיכין – שנאמר בהם חוקה. שני מינים שבנזיר – שנאמר 'כן יעשה'. שלשה שבפרה, עץ ארז ואזוב ושני תולעת – שנאמר חוקה. ארבעה שבתודה – שהוקש לנזיר, שנאמר 'על זבח תודת שלמיו', 'שלמיו' לרבות שלמי נזיר. ארבעה שבמצורע – שנאמר 'זאת תהיה תורת המצורע'. ארבע שבלולב – שנאמר ולקחתם לקיחה תמה. שבעה הזאות שבפרה – שנאמר חוקה. שבעה הזיות שעל בין הבדים שעל הפרכת שעל מזבח הזהב – של יום הכיפורים שנאמר חוקה, של פר כהן משוח, ושל פר העלם דבר של ציבור, ושל שעירי עבודת כוכבים, שנאמר 'ועשה לפר כאשר עשה לפר', מה ת"ל, לכפול בהזאות, שאם חיסר אחת מן המתנות לא עשה כלום.

לרבי יהודה לולב אגוד כשר שאינו אגוד פסול – שדורש 'קיחה קיחה' מאגודת אזוב, מה להלן באגודה אף כאן באגודה. ולחכמים בין אגוד ובין שאינו אגוד כשר, שלא דרשו גזירה שוה זו. ואע"פ כן לכתחילה מצוה לאוגדו משום 'זה קלי ואנוהו'.

ארבע מינים שבלולב – שנים מהם עושים פירות (לולב ואתרוג), ושנים מהם אין עושין (הדס וערבה), העושין פירות יהיו זקוקין לשאין עושין, ושאין עושין פירות זקוקין לעושין, ואין אדם יוצא ידי חובתו בהן (לרבי יהודה) עד שיהו כולן באגודה אחת. וכן ישראל בהרצאה, כשהם מתענין אין נענין עד שיהו כולן באגודה אחת צדיקים ורשעים, שנאמר 'הבונה בשמים מעלותיו ואגודתו על ארץ יסדה'.

 

דף  כ"ז ע"ב 

שבע הזאות שבפרה שעשאן שלא לשמן – פסולות. עשאן שלא מכוונות כנגד פתחו של היכל – בברייתא אחת אמרו פסולות ובברייתא אחרת אמרו כשירות. ונחלקו אמוראים ליישב הסתירה: א. לרב חסדא – לרבי יהודה, והזה 'אל' נכח הוא דוקא, ושלא מכוונות פסולות, ולחכמים 'אל' לאו דוקא וכשירות. ב. לרבא שני הברייתות כדברי חכמים, ואם עמד כהן בפניו למערב ואחוריו למזרח והזה, אפילו אינם מכוונות כנגד הפתח כשרות. אבל אם עמד צפון ודרום שלא כמצותו והזה, פסולות.

גם במקדש שני שלא היו ארון וכפורת היה מזה – אפילו לרבי יהודה ש'אל' דווקא, שנאמר 'וכפר את מקדש הקודש', מקום המקודש לקודש.

מחוסרי כפרה שנכנסו לעזרה – בשוגג, חייב חטאת. במזיד, ענוש כרת. ואין צריך לומר טבול יום ושאר כל הטמאים, שחייבים.

טהורים שנכנסו לפנים ממחיצתן: להיכל כולו – לוקים ארבעים. אל פני הכפורת – במיתה. מבית לפרוכת – לת"ק במיתה ולרבי יהודה לוקים ארבעים.

ונחלקו בפסוק 'ויאמר ה' אל משה דבר אל אהרן אחיך ואל יבוא בכל עת אל הקודש מבית לפרוכת אל פני הכפורת אשר על הארון ולא ימות'

חכמים דרשו: אל הקודש בלא יבא, מבית לפרכת ואל פני הכפרת בלא ימות. כי אם מבית לפרוכת הוא בלא יבוא, לא היה צריך לאמרו, שניתן ללמדו בק"ו מהיכל. ואין לפרש ש'קודש' הוא מבית לפרוכת ובהיכל אין אפילו לאו, כי כל ההיכל קרוי קודש.

ורבי יהודה דורש: אל הקודש ומבית לפרכת בלא יבא, ואל פני הכפרת בלא ימות. כי אם מבית לפרוכת הוא במיתה, לא היה צריך לומר אל פני הכפורת, שנלמד בק"ו מבית לפרוכת. וחכמים דורשים מ'אל פני הכפורת' למעט דרך משופש שהוא פטור, כגון שחתר החומה של לפני ולפנים ועשה פתח בדרום או בצפון ונכנס, ולא נכנס בפתח שבמזרח שיהא פניו למערב, או שנכנס בפתח וצידד באלכסון והלך לצדדין, שנאמר 'אל פני הכפרת קדמה', זה בנה אב כל מקום שנאמר פני אינו אלא פני קדים. ורבי יהודה דורשו מ'אל' שהוא מיותר. ולחכמים 'אל' לאו דוקא.

הזאות שבפנים ושבמצורע: עשאן שלא מכוונות – כשרות. שלא לשמן – כשירות להכשיר שיירי הלוג באכילה, אבל פסולות לעלות לשם חובה ולהתיר את המצורע בקהל.

*************