
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ"ה טבת תשע"ט
מסכת חולין דף ל"ו
דף ל"ו ע"א
'ודם חללים ישתה' – פרט לדם קילוח שאינו מכשיר את הזרעים, לפי שאינו דם הנפש.
השוחט והתיז דם בתחילת השחיטה על דלעת תלושה של תרומה – לרבי הוכשר, לרבי חייא תולין. לר' אושעיא סומכין על דברי ר"ש ששחיטה מכשרת ולא דם.
ונחלקו אמוראים בביאור המחלוקת: לרב פפא הכל מודים שאם יש דם מתחילת השחיטה ועד סופה הוכשר, ונחלקו כשנתקנח הדם בין סימן לסימן, לרבי ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף ודם שחיטה הוא, לרבי חייא אינה לשחיטה אלא לבסוף ודם מכה הוא, ותולין הדבר עד גמר שחיטה, שאם ישנו לדם בסוף שחיטה מכשיר, ואם לאו אינו מכשיר. ולר' אושעיא מאחר שאם נתקנח אינו מכשיר בין לרבי חייא ובין לרבי שמעון, אין דבריו של רבי שהוא אחד במקום שנים. לרב אשי רבי חייא מסתפק כשנתקנח אם ישנה לשחיטה מתחילה ועד סוף והוא מכשיר, או שאינה אלא לבסוף ואינו מכשיר, ולכך תולין, כלומר לא אוכלין ולא שורפין. ומאחר שלענין שריפה שוו דברי רבי חייא ודברי רבי שמעון, נעשו דברי רבי של אחד במקום שנים ולא אוכלין ולא שורפין.
ריש לקיש נסתפק אם צריד של מנחות מונין בו ראשון ושני או לא – והספק אם חיבת הקודש מועיל רק לפסול את גופו, או שהוא כאוכל הבא במים שמונין בו ראשון ושני. ומדרבנן עשאוהו כהכשר מים, לתלות, אלא שריש לקיש נסתפק אם שורפין אותו או לא. ולא נפשט.
דף ל"ו ע"ב
בין בטומאת מת ובין בטומאת שרץ אין אוכל נטמא אלא בהכשר מים – שנאמר 'וכי יותן מים על זרע' 'מכל האוכל אשר יאכל', אחד לטומאת שרצים ואחד לטומאת מת.
השוחט בהמה חיה ועוף ולא יצא מהם דם – לרבי שמעון הוכשרו בשחיטה גם למנות בו ראשון ושני, אע"פ שלא בא במים, עשאוהו כהכשר מים מדרבנן.
הבוצר לגת – לשמאי הוכשר, אע"פ שאין זה אוכל הבא במים, עשאוהו כהכשר מים מדרבנן, ולהלל לא הוכשר.
חיבת הקדש הוא מדאורייתא – כמו ששנינו 'והבשר' לרבות עצים ולבונה שמקבלים טומאת אוכלין, שאע"פ שאינם בני אכילה חיבת הקודש מכשרתן.
דם קדשים אינו מכשיר – שנאמר לא תאכלנו על הארץ תשפכנו כמים, דם הנשפך כמים מכשיר שאינו נשפך כמים אינו מכשיר.
משקי בית מטבחיא – והן המים שרחצו בהן את הבשר בבית המטבחים בעזרה – לא דיין שהן טהורים, אלא שאין מכשירין לקבל טומאה.
היתה לו פרה של זבחי שלמים והעבירה בנחל – שחטה ועדיין משקה טופח עליה, הוכשרה לקבל טומאה [גם בלא חיבת הקודש, וכגון למנות בו ראשון ושני לצד שחיבת הקודש אין מועיל אלא לפסול את גופו].
*************
יום חמישי כ"ו טבת תשע"ט
מסכת חולין דף ל"ז
דף ל"ז ע"א
השוחט את המסוכנת – לרשב"ג צריכה שתפרכס ביד וברגל, לר"א דיה אם זינקה. השוחט בלילה ולמחר השכים ומצא כתלים מלאים דם, לר"ש כשרה, שבוודאי זינקה וכר"א. לחכמים עד שתפרכס או ביד או ברגל, או עד שתכשכש בזנבה, אחד בהמה דקה ואחד בהמה גסה. בהמה דקה שפשטה ידה ולא החזירה פסולה, שאינה אלא הוצאת נפש בלבד.
וכל זה כשהיתה בחזקת מסוכנת, אבל אם היתה בחזקת בריאה, אפילו אין בה אחד מכל הסימנים הללו, כשרה.
דף ל"ז ע"ב
מסוכנת מותרת באכילה – למסקנת הגמרא:
א. ממה שאסרה תורה טרפה מכלל שמסוכנת מותרת, כי אם מסוכנת שאינה חסירה אסורה, כ"ש טריפה שחסירה. ואין לומר טריפה היינו מסוכנת, שנאמר 'וחלב נבלה וחלב טרפה יעשה לכל מלאכה ואכל לא תאכלוהו', אמרה תורה יבא איסור נבלה או טריפה ויחול על איסור חלב, ואם טרפה היינו מסוכנת, לא היה צריך לומר שאיסור נבילה חל על חלב, כי ידענו מחלב טרפה שהיא מסוכנת שהוא מחיים שחל על איסור חלב, וכל שכן איסור נבילה שהוא לאחר מיתה, ובהכרח שטריפה אינה מסוכנת. ואין לומר שהתורה באה ללמד על נבילה שלא באה מכח מסוכנת כגון שעשאה גיסטרא, כי בכל אופן היתה מסוכנת קודם שתיפסק ברובה.
ב. ממה שאמרה תורה חלב שני פעמים ולא אמרה חלב נבילה וטריפה, ללמד שזו היא שאין חלבה חלוק מבשרה, ויש לך אחרת שחלבה חלוק מבשרה, וזו מסוכנת.
ג. ממה שיחזקאל העיד על עצמו שלא אכל מבשר מסוכנת מעולם, משמע שהוא מותר, כי אם הדבר אסור, מה הרבותא.
'ואומר אהה ה' אלקים – 'הנה נפשי לא מטומאה' – שלא הרהרתי ביום לבא לידי טומאה בלילה. 'ונבלה וטרפה לא אכלתי מנעורי' – שלא אכלתי בשר כוס כוס (מסוכנת שאומרים שחוט שחוט שלא תמות), 'ולא בא בפי בשר פגול' – שלא אכלתי מבהמה שהורה בה חכם. משום רבי נתן אמרו, שלא אכלתי מבהמה שלא הורמו מתנותיה.
איזו היא מסוכנת – בסורא אמרו כל שמעמידין אותה ואינה עומדת, ואפילו יש לה כח בשיניה ואוכלת בקעיות, וי"א אפילו אוכלת קורות. ובפומבדיתא אמרו כל שמעמידין אותה ואינה עומדת ואפילו אוכלת בקעיות, וי"א אפילו אוכלת קורות.
*************