
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ"ח תמוז תשע"ט
מסכת תמורה דף י"ב
דף י"ב ע"א
הקדיש בהמה מעוברת חוץ מעוברה, שאמר היא שלמים וולדה חולין, ושחטה בפנים, או שהקדיש בהמה ונתעברה למ"ד וולדות קדשים בהוויתן הן קדושים, וכל זמן שהעובר במעי אמו חולין הוא, ושחטה בפנים – אינו עובר משום שוחט חולין בעזרה, שלא שייך בו 'כי ירחק ממך המקום וזבחת', שאינו יכול לשחוט בהמה זו אלא בעזרה.
אמר היא חולין וולדה שלמים (לסובר קדושה חלה על העוברין) ושחטה בחוץ – אינו חייב משום שחוטי חוץ, שלא שייך בו 'והביאום לה", וכל שאינו ראוי לפתח אהל אין חייבין עליו בחוץ.
סאה של תרומה שנפלה לפחות ממאה חולין ונדמעו, ונפל מן המדומע למקום אחר – לרבי אליעזר מדמע כתרומה ודאי, שאם נפלה סאה מן הדימוע למקום אחר ואין שם מאה סאין לבד סאה זו כולן אסורין, שאני אומר סאה שנפלה לתוך הדימוע, היא סאה שעלתה וחזרה ונפלה לתוך האחרים. ולחכמים אינה מדמעת אלא לפי חשבון שבה, כגון אם נפלה תחילה סאה של תרומה לתוך כ"ד סאין של חולין, עכשיו כל סאה וסאה שיש בדימוע אחד מכ"ד שבו תרומה, נמצא שבכל סאה יש לוג תרומה, ואם חזרה ונפלה סאה מאותו דימוע לחולין אחרים, אם יש שם ע"ז לוגין אחרים של חולין, מצטרפין עם כ"ג לוגין חולין שבסאה זו, ומבטלין את לוג התרומה.
לחכמים אין המחומץ מחמץ אלא לפי חשבון – כגון עיסה של חולין שנתחמצה בשאור של תרומה, הרי כולה אסורה. ואם נפל מאותה עיסה לתוך עיסה אחרת של חולין וחימצתה, אינה אוסרתה אלא לפי חשבון שאור תרומה שמעורב בה, כלומר אם נפל בעיסה אחרונה מן הראשונה שיעור גדול כל כך שיהא בו משאור של תרומה שנתחמצה ממנו כדי לחמץ את האחרונה, אסורה אף האחרונה, ואם בין הכל מה שנפל מן הראשונה לתוך האחרונה אין בה אלא כדי לחמץ אחרונה, מותרת האחרונה, שלא נפל בה מן התרומה כדי לחמץ. ולרבי אליעזר אין צריך שיהא שם מן האיסור כדי לחמץ, אלא האיסור וההיתר מצטרפין.
שאור של חולין ושל תרומה שנפלו לתוך העיסה, ולא בזה כדי להחמיץ ולא בזה כדי להחמיץ, ונצטרפו וחימצו – לחכמים בין שנפל איסור לכתחילה, ובין שנפלה איסור בסוף, לעולם אין אסור עד שיהא באיסור כדי להחמיץ. ולרבי אליעזר אחר אחרון אני בא, שהוא גורם את החימוץ, ואם נפל האיסור בסוף אסורה. (ואם נפל ההיתר בסוף מותר רק כשקדם וסילק את האיסור, אבל אם הניח את האיסור, מצטרף האיסור עם ההיתר לחמץ, שזה וזה גורם אסור).
דף י"ב ע"ב
מקוה שיש בו כ"א סאה מי גשמים – לרבי אליעזר בן יעקב ממלא בכתף י"ט סאה מים שאובים, ועושה חריץ וגומא למרחוק, ויערה מן הדלי לתוך הגומא, ויקלחו המים דרך החריץ לתוך המקוה, והן טהורין, שהשאיבה מטהרת ברבייה ובהמשכה, כלומר כשהרוב מי גשמים והמיעוט בהמשכה. ולשיטת חכמים אפילו אם כל המקוה מים שאובים כשירה בהמשכה.
שלשת לוגין מים שאובין שנפלו למים – לחכמים בין בשנים ושלשה כלים, ובין בארבעה וחמשה כלים, פוסלים את המקוה. וליוסף בן חוני בשנים ושלשה כלים שנפל לוג שלם מכל כלי פוסל את המקוה, בארבעה וחמשה כלים אין פוסלין, כיון שלא נפל לוג שלם מכל כלי.
לחכמים אין מי חטאת כשרים אא"כ ניתנו המים תחילה ואח"כ האפר, אבל אם נתן את האפר תחילה פסולים. ולרבי שמעון לכתחילה יתן אפר על גבי מים, ואם הקדים אפר למים כשר. וכן נחלקו לענין עפר סוטה, שלחכמים אם הקדים את העפר למים פסול, ולרבי שמעון לכתחילה יקדים מים לעפר, ובדיעבד אם הקדים את העפר כשר.
וטעם המחלוקת: לחכמים שבעפר סוטה נאמר 'ומן העפר אשר יהיה בקרקע המשכן יקח הכהן ונתן אל המים', שיתן עפר ע"ג מים, וכן באפר חטאת נאמר 'מים חיים אל כלי' שיתן המים בכלי תחילה. ומה שנאמר 'ונתן עליו' בא ללמד שלאחר שיתן האפר אל המים יערבם יפה. לרבי שמעון נאמר במי חטאת 'ונתן עליו' ונאמר 'אל כלי' ללמד שאם רצה מקדים מים ואם רצה מקדים עפר, ושינה הכתוב לומר 'עפר' ולא 'אפר', לדון גזירה שוה מסוטה שלכתחילה יתן עפר על מים, ולדון סוטה מחטאת שבדיעבד אם הקדים את העפר כשר.
לרבי אליעזר בית הפרס עושה בית הפרס, שאם חרש בית הפרס וארבע שדות סביבותיה, כולן נעשו בית הפרס. ולחכמים אין בית הפרס עושה בית הפרס רק לשני שדות, שדה לכאן ושדה לכאן לפי דרך חרישתו, אבל לא לארבע רוחות שאין חורשין שתי וערב, וגם אותן שתי שדות אין כולן בית הפרס, אלא כשיעור מלא מענה שהוא מאה אמה.
*************
יום חמישי כ"ט תמוז תשע"ט
מסכת תמורה דף י"ג
דף י"ג ע"א
החורש את הקבר – עושה בית הפרס מלא מענה, והוא מאה אמה. שכך שיערו חכמים שבשיעור זה ראויות העצמות להתגלגל ע"י המחרישה.
השותפין שתרמו זה אחר זה – לרבי אליעזר תרומת שניהם תרומה, שהרי לשניהם חלק בו. לרבי עקיבא אין תרומת שניהם תרומה ואפילו של ראשון, שמכיון שחזר השני ותרם, גילה דעתו שלא רצה בתרומת הראשון, ונמצא ששניהם תרמו שלא מדעת. לחכמים, אם תרם הראשון כשיעור אין תרומת השני תרומה, ואם לא תרם כשיעור תרומת השני תרומה.
אין תמורה עושה תמורה – שנאמר 'ותמורתו', ולא תמורת תמורתו.
לחכמים אין הולד עושה תמורה – שנאמר 'הוא' ולא ולד. ולרבי יהודה הולד עושה תמורה, שנאמר 'יהיה' לרבות את הולד. וחכמים דורשים מ'יהיה' לרבות שוגג כמזיד, כגון אם סבור להמיר לבן והמיר שחור תמורתו תמורה.
העופות והמנחות – אין עושין תמורה, שלא נאמר אלא בהמה.
הציבור והשותפין – אין עושין תמורה, שנאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר' בלשון יחיד. קדשי בדק הבית – אין עושין תמורה. והטעם: לחכמים שנאמר קרבן, וקדשי בדק הבית לא נקראו קרבן, ואע"פ שקרויים 'קרבן ה" אינם קרויים 'קרבן לה". ולרבי שמעון אע"פ שקרויים קרבן אין עושין תמורה, לפי שמעשר בכלל היה, ויצא, לומר לך, מה מעשר קרבן יחיד, יצאו קרבנות צבור, ומה מעשר קרבן מזבח, יצאו קרבנות בדק הבית. ומה מעשר דבר שבא בחובה (למעט עולה הבאה מן המותרות – ראה ע"ב), ואינו בשותפות.
קדשי בדק הבית אין חייבין עליהם משום שחוטי חוץ, אע"פ שקרויים קרבן (לרבי שמעון) – שנאמר 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו', הבא אל פתח אהל מועד חייבין עליו משום שחוטי חוץ, ולא מי שאינו בא לפתח אהל מועד.
דף י"ג ע"ב
לרבי יצאה מעשר בתמורה – לפי שיש בו שני סוגי תמורה, תמורת שמו, והיינו שקרא לאחד עשר עשירי, ותמורת גופו, והוא שהמיר גופו כשאר תמורה, וכדי שלא נאמר שמאחר שנתרבה בו תמורת שמו, אין לך בו אלא חידושו ואין בו תמורת גופו, לכך הוצרך לרבות תמורת גופו.
אלו חילוקי הדינים בין תמורת שמו לתמורת גופו: א. תמורת שמו קריבה שלמים, תמורת גופו אינה קריבה, שלמדים 'העברה' מבכור שאין תמורתו קריבה. ב. תמורת שמו נגאלת אם נפל בה מום כדין שלמים, תמורת גופו אינה נגאלת, שנאמר 'הוא ותמורתו יהיה קודש לא יגאל'. ג. תמורת גופו חלה על דבר הראוי ועל דבר שאינו ראוי, כגון בעל מום, ותמורת שמו אינה חלה אלא על דבר הראוי בלבד כשאר קדשים שאין חלים על בעל מום אם קדם מומן להקדשן.
עולת נדבה – עושה תמורה כעולת חובה.
עולה הבאה מן המותרות – כגון אשם שניתק לרעיה שדמיו קריבין עולה, או שהפריש מעות לחטאתו ואשמו וניתותרו, שמביא באותן דמים עולה – לסובר שהיא באה לנדבת ציבור אין עושה תמורה לפי שאין תמורה בציבור, ולרבי אליעזר באה לנדבת יחיד ועושה תמורה. ולרבי שמעון אע"פ שבאה ליחיד אין עושה תמורה, שלמדים ממעשר שרק דבר הבא בחובה עושה תמורה.
ספיקו של רבי אבין (לעיל ט.) לענין אשם שהפריש להתכפר בו, והמיר בו, והומם וחללו על אחר, והמיר בזה האחר – הוא למי שסובר כרבי שמעון לענין שאין ממירין וחוזרין וממירין, וסובר כרבי אליעזר שעולה הבאה מן המותרות עושה תמורה.
הדרן עלך הכל ממירין
*************