לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ"ט אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף צ"ט

דף צ"ט ע"א 

המשך הנידון לגבי מה אמרו ב'זרוע בשלה' – 'זהו היתר הבא מכלל איסור':

לרבא – הכוונה לדין 'טעם כעיקר', שבשאר קדשים אסור ורק באיל נזיר הותר (וסובר שבחולין טעם כעיקר רק מדרבנן). ואין ללמוד מאיל נזיר לשאר קדשים להתיר – שנאמר בחטאת 'כל אשר יגע בבשרה יקדש' – להיות כמוה שאם פסולה תפסל ואם כשרה תאכל כחמור שבה, ויש ללמוד מחטאת ולא מאיל נזיר – שאיל נזיר חידוש הוא שהותר לכתחילה לבטל איסור. ומה שלמדים ממנו שיעור הביטול הוא לחומרא – שמדאורייתא בטל ברוב.

לרבינא – הכוונה למקום חתך, שאסור בשאר מקומות (כגון בהוציא עובר ידו קודם שחיטה), ובזרוע איל נזיר הותר.

המחמץ עיסת חולין בשאור של תרומה, והמתבל תבשיל חולין בתבלין תרומה, והמדמע תרומה בחולין – מין במינו תמיד לחומרא, מין בשאינו מינו לקולא ולחומרא.

מין ושאינו מינו לקולא ולחומרא – כגון גריסין של תרומה שנתבשלו עם עדשים של חולין, אם יש בהם בנותן טעם – אסור התבשיל לזרים אף אם יש להעלות התרומה במאה ואחד, אין בהן בנותן טעם – אף אם אין להעלות במאה ואחד מותרים. ואין להוכיח מכאן שביטול בשישים, שאפשר שהכוונה שאין בעדשים מאה ואחד אך יש בהם מאה.

מין במינו תמיד לחומרא – כגון שאור של חיטין של תרומה שנפל לעיסת חיטין חולין, אם יש בו כדי לחמץ – אוסר אף אם יש בעיסה מאה ואחד כנגד השאור, ואם אין מאה ואחד בחולין – אסור אף אם אין בשאור כדי לחמץ. ואין להוכיח מכאן שבמין באינו מינו בטל בשישים, אלא אפשר שבטל במאה, והחומרא במין במינו שצריך מאה ואחד.

דף צ"ט ע"ב 

אף במאה ואחד של חולין שייך שיהא בשאור של תרומה כדי לחמץ – ששאור חימוצו קשה.

אין כל השיעורים של נתינת טעם שוים – שציר שיעורו קרוב למאתים, ששנינו: דג טמא צירו אסור, ר' יהודה אומר רביעית ציר טמא שנתערבה בסאתים אוסרת, והוצרך ר' יהודה לכך אף שסובר מין במינו לא בטל – שציר זיעה בעלמא הוא.

משערים הגיד אם יש בו בנותן טעם – כבשר בראשי לפתות.

משנתנו שאסרה תערובת טעם גיד הנשה – דלא רבי ישמעאל בנו של רבי יוחנן בן ברוקה, שהוא סובר שאין בגידין בנותן טעם.

כשבאו לשאול את ר' אמי בשאלת תערובת גיד הנשה – לא רצה להורות להיתר, אלא שלח לשאול את ר' יצחק בן חלוב שהורה להיתר בשם רבי יהושע בן לוי משום שאין בגידין בנותן טעם. ומסיימת הגמרא שכן הלכה שאין בהם טעם.

*************

יום חמישי ל' אדר א' תשע"ט

מסכת חולין דף ק'

דף ק' ע"א 

גיד הנשה עצמו אינו בטל ברוב – משום שהוא בריה.

חתיכה של נבלה אינה בטלה ברוב – היינו אף לסובר 'את שדרכו לימנות' שנינו, משום שחתיכה שראויה להתכבד בה לפני האורחים אינה בטלה.

הוצרך התנא להשמיענו שגיד אינו בטל – משום שהוא בריה. וחתיכה אינה בטלה – משום שראויה להתכבד בה. שלא היינו למדים אחת מחברתה.

דרש רבה בר בר חנה: חתיכה של נבלה ושל דג טמא אינה אוסרת התערובת עד שתתן טעם ברוטב ובקיפה ובחתיכות. העמיד רב אמורא ודרש: כיון שנתן טעם בחתיכה חתיכה עצמה נעשית נבלה, ואוסרת כל החתיכות כולן מפני שהן מינה – כר' יהודה שמין במינו אינו בטל.

מה שהוצרך רב שתאסור החתיכה שנאסרה את השאר ואין די בחתיכת האיסור לאסור הכל משום מין במינו – לאביי: בשקדם וסלק האיסור. לרבא: אף לא קדם וסלקו, משום שכל מין ומינו ודבר אחר (רוטב והתבלינים) מסלקים את מינו כמי שאינו ושאין מינו רבה עליו ומבטלו, אך כיון שחתיכה נעשית נבילה צריך שיהא ב'אינו מינו' שישים גם כנגד חתיכה זו ואין די בביטול חתיכת האיסור לבדה.

דף ק' ע"ב 

גיד הנשה בטמאה – לת"ק אינו נוהג, לרבי יהודה נוהג, שהלא מבני יעקב נאסר ועדיין בהמה טמאה מותרת. אמרו לו: בסיני נאמר אלא שנכתב במקומו.

ר' יהודה אומר: יכול תהא נבלת עוף טמא מטמא בגדים בבית הבליעה (כמו בעוף טהור) – תלמוד לומר 'נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה' – מי שאיסורו משום 'בל תאכל נבלה' מטמא, יצא זה שאין איסורו משום נבלה אלא משום בל תאכל טמאה, שאין איסור נבילה חל על איסור טמאה.

האוכל גיד הנשה של בהמה טמאה – לר' יהודה חייב שתים, משום גיד ומשום טמאה – שיש בגידין בנותן טעם. לר' שמעון פטור (טעמו יבואר להלן קא.).

גיד הנשה בשליל: לת"ק נוהג, לר' יהודה אינו נוהג (וכן חלבו מותר). והיינו בטהורה שנאמר 'כל בבהמה תאכלו' אבל בשליל של טמאה נוהג.

שנינו: על אלו טומאות הנזיר מגלח, על המת ועל כזית מן המת – וכזית מן המת היינו נפל שלא נתקשרו אבריו בגידין. ומכאן הוכיחו שהאיברים נוצרים קודם הגידין, ואעפ"כ סובר ר' יהודה שחל איסור גיד על איסור טומאה – שכן איסורו נוהג בבני נח, כמדוקדק לשונו במשנה.

*************