
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ' אב תשע"ט
מסכת תמורה דף ל"ג
דף ל"ג ע"א
רבי שמעון וחכמים נחלקו בדין קדשים שמתו אם יפדו אע"פ שאין בהם העמדה והערכה, או יקברו לפי שאין בהם העמדה והערכה.
לשיטת רבי שמעון – קדשי מזבח יקברו שצריכים העמדה והערכה, וקדשי בדק הבית יפדו שא"צ העמדה והערכה. שנאמר 'והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע', איזהו דבר שחלוק בין טוב ובין רע (בין תם לבעל מום), זה קדשי מזבח, ונאמר 'אותה' למעט קדשי בדק הבית.
לשיטת חכמים – קדשי בדק הבית יקברו, שצריכים העמדה והערכה. קדשי מזבח – לרבי יוחנן דינן כקדשי בדק הבית שיקברו, שכולן בכלל העמדה והערכה, ואי אפשר לפדותן לאחר מיתה. ולריש לקיש, יפדו, שלדבריו א"צ העמדה והערכה לחכמים אלא בקדשי בדק הבית, שנאמר 'והעריך הכהן אותה בין טוב ובין רע', איזהו דבר שאינו חלוק בין טוב לרע (בין תם לבעל מום) הוי אומר זה קדשי בדק הבית, ואמר הכתוב 'אותה' למעט קדשי מזבח. (ולרבי יוחנן 'אותה' ממעט בעל מום מעיקרו).
מי שהיה בעל מום בתחילת הקדשו (בקדשי מזבח) – בין לחכמים ובין לרבי שמעון א"צ העמדה והערכה, ופודין אותו לאחר מיתה. ולתנא דבי לוי הכל בכלל העמדה והערכה אפילו בעל מום מעיקרו, ואפילו חיה ועופות.
קרבן שנעשה בו מום – יפדה, שנאמר 'ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה' והעמיד את הבהמה לפני הכהן והעריך הכהן אותה וגו", ובבעל מום הכתוב מדבר ולא בטמאה, שעל בהמה טמאה כבר נאמר 'אם בבהמה טמאה ופדה בערכך'. ודוקא על מום קבוע, אבל על מום עובר אינו נפדה, שנאמר 'אשר לא יקריבו ממנה', שאינה קריבה כל עיקר, יצתה זו שאינה קריבה היום אלא למחר.
קדשי מזבח שמתו – היו תמימין יקברו, ואפילו לסובר שא"צ העמדה והערכה, עשו חכמים בהן מעלה הואיל וראויים להקרבה. בעלי מומין, אם היו בעלי מום קודם הקדשן, בין לחכמים ובין לרבי שמעון יפדו. ואם קדם הקדשן למומן, לשיטת חכמים לריש לקיש יפדו שא"צ העמדה והערכה, [ודוקא שעבר ושחטן, אבל אם מתו ממש, אין פודין את הקדשים להאכילן לכלבים]. ולרבי יוחנן יקברו שצריכין העמדה והערכה. לשיטת רבי שמעון יקברו.
קדשי בדק הבית שמתו – לחכמים בין תמימין בין בעלי מומים יקברו, שהן בכלל העמדה והערכה, ואפילו בעל מום מעיקרו, שאין חילוק בקדשי בדק הבית בין בעל מום מעיקרו לקדם הקדשו למומו. ולרבי שמעון תמימים יקברו אע"פ שא"צ העמדה והערכה משום מעלה, שהרי ראויים להקרבה כדין המתפיס תמימין לבדק הבית, היו בעלי מומין יפדו שא"צ העמדה והערכה.
דף ל"ג ע"ב
כל הקדשים שנפל בהן מום ושחטן – לרבי מאיר יקברו, שסובר כרבי שמעון שקדשי מזבח הן בכלל העמדה והערכה, ולחכמים יפדו. (לריש לקיש כשיטת חכמים הנ"ל שקדשי מזבח א"צ העמדה והערכה, ולרבי יוחנן דיעה שלישית היא. תוס').
המתפיס תמימים לבדק הבית – כשהן נפדין אינן נפדין אלא למזבח, שכל הראוי למזבח אינו יוצא מידי מזבח לעולם.
כל הקדשים שקדם מום קבוע להקדשן ונפדו – חייבין בבכורה ובמתנות, ויוצאין לחולין ע"י פדיון ליגזז וליעבד, ולדן וחלבן מותר לאחר פדיונן, והשוחטן בחוץ פטור, ואין עושין תמורה. ואם מתו, לחכמים ורבי שמעון יפדו, שלדברי שניהם א"צ העמדה והערכה בבעל מום מעיקרו, ולתנא דבי לוי יקברו, שסובר בעל מום מעיקרו צריך העמדה והערכה.
*************
יום חמישי כ"א אב תשע"ט
מסכת תמורה דף ל"ד
דף ל"ד ע"א
ואלו הן הנקברין: קדשים שהפילה יקברו הנפלים, וכן אם הפילה שליא תקבר, שור הנסקל, עגלה ערופה, צפרי מצורע, שיער נזיר, פטר חמור, בשר בחלב.
חולין שנשחטו בעזרה – לת"ק יקברו, ולרבי שמעון ישרפו, שמא יעשה כן גם בקדשים שאירע בהן פסול, ואפילו חיה שנשחטה בעזרה תישרף, אע"פ שיודעין שאין חיה במוקדשין.
ואלו הן הנשרפין: חמץ בפסח (לרבי יהודה שאין לו ביעור אלא שריפה), תרומה טמאה. ערלה וכלאי הכרם, את שדרכן לישרף (אוכלין) ישרוף, ואת שדרכן להקבר (משקין) יקבר.
מדליקין ליהנות בפת ובשמן של תרומה. כל הקדשים שנשחטו חוץ לזמנן וחוץ למקומן, ישרפו.
אשם תלוי ששחטו, וקודם זריקת דמו נודע לו שלא חטא – לת"ק ישרף, ולרבי יהודה יקבר.
חטאת העוף הבאה על הספק – לת"ק תשרף, ולר' יהודה מנתחה אבר אבר, וזורקן לאמת המים שבעזרה, ומתגלגלת והולכת לנחל קדרון.
לחכמים כל הנקברין לא ישרפו, וכל הנשרפין לא יקברו, מותר לשנות באחד מהן – ולר' יהודה אם רצה להחמיר על עצמו ולשרוף את הנקברין, רשאי.
האורג מלא הסיט מצמר בכור בבגד – ידלק הבגד. משער הנזיר ופטר חמור בשק – ידלק השק. ולא בטל השיער ברוב השק, באופן שעשה ממנו צורת ציפור בשק ומייפה את השק כולו ולא בטל, ואינו יכול לשלפו. ואע"פ ששער נזיר ופטר חמור יקבר, מאחר שארגו בשק יש לחשוש שיבוא אדם ויהנה ממנו, לכך אמרו שישרף. וי"א שנשנית כרבי יהודה שאם רצה לשרוף את הנקברין, רשאי. (ולמסקנא אין חילוק בין שער של נזיר טמא לשיער של נזיר טהור).
כל הנקברין לא ישרפו – לפי שהנקברין אפרן אסור, ונשרפין אפרן מותר.
דם הנדה ובשר המת שנפרכו – טהורין, שהן כאפר בעלמא. ואסור בהנאה, שבשר המת מן הנקברין הוא, ואפרו אסור.
עולת העוף שנתמצה דמה – מוראתה ונוצה שלה יצאו מידי מעילה, שכבר נעשה מצותן. ואסורים בהנאה, כדין כל הנקברין.
כל הנשרפין אפרם מותר, חוץ מאפר אשירה, ואפר הקדש לעולם אסור. אבל אפר של אשירה יש לה ביטול ע"י גוי. ולא אמרו שאפר הקדש אסור אלא כשנפלה דליקה בעצי הקדש מאליה, שלא ידוע מי מעל בהן שיצאו לחולין, אבל כשנשרפו ע"י אדם, או אלו שטעונין שריפה, אפרן מותר. ותרומת הדשן טעונה גניזה ואסורה לעולם, שנאמר 'ושמו' בנחת, 'ושמו' כולו, 'ושמו' שלא יפזר.
הדרן עלך יש בקדשי מזבח וסליקא לה מסכת תמורה
*************