לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום רביעי כ' אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף ק"כ
דף ק"כ ע"א
עצמות מצטרפין לטמא טומאת אוכלין משום שומר. נימא – לריש לקיש אינו שומר, ולרבי יוחנן חשוב שומר. (ולעיל קיט: נתבאר מדוע אינו נחשב כשומר על גבי שומר).
הרוטב מצטרפת לטמא טומאת אוכלין – לרבא הכוונה על שומן שעל המרק. ולאביי שומן מטמא בעצמו טומאת אוכלין ולא משום צירוף, ורוטב הוא ליחה היוצאה מן הבשר שהוקרש, אבל אם לא הוקרש אינו מצטרף.
ציר שעל גבי ירק מצטרף לככותבת ביום הכפורים – ואפילו אם לא הוקרש, שדעתו של אדם מתיישבת בכל דהו.
קיפה מצטרפת לטמא טומאת אוכלין – לרבא הכוונה על דק שבבשר שצולל ליסוד הקדירה, לאביי מטמא בעצמו טומאת אוכלין, אלא הכוונה על תבלין.
הקפה את הדם ואכלו – חייב.
המחה את החלב וגמעו – חייב, שנאמר 'נפש' לרבות את השותה. המחה את החמץ וגמעו – ענוש כרת, שנאמר 'נפש' לרבות את השותה. ואם מצה היא, אין אדם יוצא בה ידי חובתו בפסח, שאינו לחם עוני. המחה נבלת עוף באור וגמעו – טמא, שנאמר 'נפש' לרבות את השותה. המחהו בחמה טהור, לפי שהיא מסרחת.
נאמר בשרצים 'הטמאים' – לאסור צירן ורוטבן וקיפה שלהן. ואע"פ שאין בהם כזית, שאיסור אכילת שרצים בכעדשה כטומאתם.
דף ק"כ ע"ב
הטבל והחדש וההקדש והשביעית והכלאים – משקין היוצאין מהן כמותן. טבל חדש ושביעית שהן 'איסור הבא מאליו' למדים מחלב חמץ ונבילה, והקדש שהוא איסור שלא בא מאליו נלמד בצד השוה מתרומה או ביכורים ואחד מן האיסורים הנ"ל.
אין מביאין ביכורים משקה – שנאמר 'פרי', פרי אתה מביא ביכורים ולא משקה. אבל מביא ענבים לביכורים ולאחר מכן דרכן, שנאמר 'תביא'. ולרבי יהושע אין מביאים ביכורים משקה (אפילו אם הביאן ולאחר מכן דרכן) אלא היוצא מן הענבים וזיתים (מטעם שיתבאר להלן בסמוך).
משקין היוצאים מן התרומה הרי הם כמותן – שהוקש תרומה לביכורים, ש'תרומת ידך' אלו הביכורים.
דבש תמרים ויין תפוחים וחומץ סיתווניות ושאר מי פירות של תרומה (חוץ מהיוצא מענבים וזיתים) – רבי אליעזר מחייב קרן וחומש, שסובר 'דון מינה ומינה', שלמדים מביכורים שמשקין היוצא מהן כמותן, מה ביכורים אפילו שאר מינים, אף תרומה אפילו שאר מינים. ורבי יהושע פוטר, שסובר 'דון מינה ואוקי באתרה', ולא נאמר בתרומה אלא 'תירוש ויצהר'.
לרבי יהושע אין מביאים ביכורים משקה אלא היוצא מן הזיתים והענבים – שלאחר שלמדו תרומה מביכורים, חוזרים ולמדים ביכורים מתרומה שאין מביאין אלא היוצא מזיתים וענבים כתרומה. וכן אין סופגין את הארבעים משום ערלה אלא על היוצא מן הזיתים ומן הענבים, שלמדים ערלה 'פרי פרי' מביכורים.
*************
יום חמישי כ"א אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף קכ"א
דף קכ"א ע"א
אלל מצטרף לטומאת אוכלין – לרבי יוחנן הוא גיד השדרה והצואר הנקרא 'מרטקא', ואע"פ שקשה כעץ מצטרף לטומאת אוכלין. ולריש לקיש גיד זה אינו מצטרף, ואלל היינו בשר שפלטתו סכין אצל העור. ובאופן שחישב עליו הוא מקבל טומאה בפני עצמו, ואם לא חשב עליו כלל, בטל הוא ואינו מקבל טומאה גם ע"י צירוף. אלא כגון שחישב עליו מקצתו, ולא פירש איזה קצת, לפיכך אינו מקבל טומאה אלא בצירוף. וי"מ כשמקצתו פלטתו חיה ומקצתו סכין.
לא נחלקו אלא על לשון 'אלל' הנשנה במשנה, אבל 'אלל' בלשון המקרא לדברי הכל הוא מרטקא, וזהו מה שאמר איוב לחבריו 'ואולם אתם טופלי שקר רופאי אליל כולכם', שגיד זה אין לו רפואה.
הכל מודים שלרבי יהודה 'אלל' הוא בשר שפלטתו סכין. ולשיטתו אלל המכונס, אם יש כזית במקום אחד חייבין עליו משום נבילה, אם כנסו במתכוין. אבל 'מרטקא' אין חייבין עליו שהוא עץ בעלמא.
החרטום התחתון של עליון, והיא קליפת רצועה דקה שיש בתוך הפה דבוקה לחרטום בעליון לארכו, והצפרנים במקום המובלעין בבשר – הרי הן יד להכניס טומאה לעוף מן השרץ, ומטמאין, ומצטרפין לכביצה. אבל החרטום עצמו עץ בעלמא הוא, ואפילו התחתון.
קרנים מצטרפין לטומאת אוכלין – במקום שחותכין ויוצא מהן דם.
כל שסופו לטמא טומאה חמורה אין צריך הכשר – שנאמר 'וכי יותן מים על זרע', מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה (שגם אם נגעו במת לא נעשו אב הטומאה) צריכין הכשר, אף כל שאין סופו לטמא טומאה חמורה צריך הכשר. לפיכך נבלת עוף טהור אין צריכה הכשר, שסופה לטמא טומאה חמורה. וצריכה מחשבה (דסתמא אינה עומדת לאכילה).
יש תנאים ששונין שישראל ששחט טמאה, ועובד כוכבים ששחט טהורה, צריכין מחשבה להאכילה לגוי כדי שתקבל טומאה בעודה מפרכסת, ואם לא חישב אינה חשובה אוכל עד שתמות, וצריכה הכשר מים ואינה מתכשרת בדם שחיטה, ואע"פ שסופה לטמא טומאה חמורה כשתמות, הרי יכול לגוררה ולהעמידה על חתיכות שהן פחותות מכזית ולא יהא בה טומאת נבילות.
דף קכ"א ע"ב
שחט בטמאה שנים או רוב שנים ועדיין היא מפרכסת – לחזקיה אינה לאברים, שאין בן נח מוזהר עליה משום אבר מן החי. ולרבי יוחנן ישנה לאברים, שאינה מתה. ומודה חזקיה שאינה מטמאה כנבילה, שיצאה מכלל חיה ולכלל מתה לא באה.
ישראל ששחט בהמה טמאה לעובד כוכבים שחט בה שנים או רוב שנים ומפרכסת – מטמאה טומאת אוכלין ולא טומאת נבלות, ואבר הפורש ממנה כפורש מן החי, ובשר הפורש ממנה כבשר הפורש מן החי, ואסור לבני נח אפילו לאחר שתצא נפשה (לרבי אושעיא, שסובר כרבי יוחנן). שחט בה אחד או רוב אחד, אינה מטמאה טומאת אוכלין, נחרה אין בה טומאה של כלום.
עובד כוכבים ששחט בהמה טהורה לישראל ומפרכסת – מטמאה טומאת אוכלין, אבל לא טומאת נבלה, אבר הפורש ממנה כפורש מן החי, ובשר הפורש ממנה כפורש מן החי, ואסור לבני נח ואפילו לאחר שתצא נפשה. שחט בה אחד או רוב אחד, אינה מטמאה טומאת אוכלין, נחרה אין בה טומאה של כלום.
שחט עובד כוכבים במקום שאין עושה אותה טרפה, כגון חצי קנה, ובא ישראל וגמרה – כשרה. שחט ישראל בין במקום שעושה אותה טרפה ובין במקום שאין עושה אותה טרפה, ובא עובד כוכבים וגמר, שחיטתו פסולה.
הרוצה שיבריא – חותך כזית בשר מבית שחיטה, ומולחו יפה יפה ומדיחו יפה יפה, וממתין לה עד שתצא נפשה, אחד עובד כוכבים ואחד ישראל מותרים בו.
שחט בהמה טמאה ושהה או דרס בה – הרי היא כנחירה ואינה מטמאה. וצריכה בדיקת סכין כבהמה טהורה.
ישראל ששחט טמאה ועובד כוכבים ששחט טהורה והיא מפרכסת, ובלעה כלים בחייה, והרי היא באהל המת – נסתפקו בגמרא אם מצלת עליהן – שמכיון שאינה מטמאה טומאת נבלות חיה היא, או שאינה מצלת כיון שמטמאה טומאת אוכלין. והכריע אביי לחומרא – שאינה מצלת על בלועין שבתוכה כיון שמטמאה טומאת אוכלין, והרובעה חייב כיון שאינה מטמאה טומאת נבילה.
*************