לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום רביעי כ' כסלו תשע"ט

מסכת מנחות דף ק"י

דף ק"י 

שנינו בברייתא: לאחר מפלתו של סנחריב יצא חזקיה ומצא בני מלכים שהיו יושבין בקרונות של זהב, הדירן שלא לעבוד ע"ז, שנאמר 'ביום ההוא יהיו חמש ערים בארץ מצרים מדברות שפת כנען ונשבעות לה' צבאות', הלכו לאלכסנדריא של מצרים ובנו מזבח והעלו עליו לשם שמים, שנאמר 'ביום ההוא יהיה מזבח לה' בתוך ארץ מצרים'. והיינו כר' מאיר (לעיל ק"ט ע"ב) שהפסוק אינו מדבר בבית חוניו – שלדעתו היה בית ע"ז ולא לה'.

'עיר ההרס יאמר לאחת' – היינו בית שמש שהיא אחת מה' ערים הנ"ל, ש'הרס' היינו שמש כאמור 'האומר לחרס ולא יזרח', וכן מתפרש כפשוטו – שעתידה להיהרס.

'הביאי בני מרחוק' – אלו גלויות של בבל שדעתן מיושבת עליהן, כבנים, 'ובנותי מקצה הארץ' – אלו גלויות של שאר ארצות שאין דעתן מיושבת עליהן, כבנות.

אומות העולם שמצור ועד קרטיגני – מכירין את ישראל ואת אביהם שבשמים. מצור כלפי מערב ומקרטיגני כלפי מזרח – אין מכירין את ישראל ולא את אביהן שבשמים. ומה שנאמר 'ממזרח שמש ועד מבואו גדול שמי בגוים ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי ומנחה טהורה' – היינו שקוראים לה' 'אלהא דאלהא', שמאמינים בע"ז וכביכול הקב"ה מעל אליליהם.

'בכל מקום מוקטר מוגש לשמי' – אינו יכול להתפרש כפשוטו, שהרי לא בכל מקום כן הוא, אלא הכוונה לתלמידי חכמים העוסקים בתורה בכל מקום – מעלה אני עליהן כאילו מקטירין ומגישין לשמי. 'ומנחה טהורה' – הלומד תורה בטהרה, נושא אשה ואחר כך לומד תורה.

'שיר המעלות הנה ברכו את ה' כל עבדי ה' העומדים בבית ה' בלילות' – אלו ת"ח העוסקים בתורה בלילה, מעלה עליהם הכתוב כאילו עסוקים בעבודה.

'לעולם זאת על ישראל' – לרב: זה מזבח בנוי ומיכאל שר הגדול עומד ומקריב עליו קרבן. לר' יוחנן: אלו תלמידי חכמים העסוקים בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה מקדש בימיהם.

'זאת התורה לעולה למנחה ולחטאת ולאשם' – לריש לקיש: כל העוסק בתורה כאילו הקריב עולה מנחה חטאת ואשם. לרבא: א"כ היה צריך לומר 'עולה ומנחה וחטאת ואשם', אלא כל העוסק בתורה אינו צריך לא עולה ולא חטאת ולא מנחה ולא אשם.

'זאת תורת החטאת' 'זאת תורת האשם' – כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת, וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם.

נאמר בעולת בהמה ובעולת העוף ובמנחה 'אשה ריח ניחוח' – לומר לך אחד המרבה ואחד הממעיט ובלבד שיכוין לבו לשמים.

האמוראים הביאו עוד מקורות: 'מתוקה שנת העובד אם מעט ואם הרבה יאכל'. 'ברבות הטובה רבו אוכליה ומה כשרון לבעליו'.

בכל הקרבנות לא נאמר א-ל ואלוקים אלא ה' – שלא ליתן פתחון פה לבעל דין לחלוק שיש ח"ו הרבה רשויות.

שמא תאמר לאכילה הוא צריך – ת"ל 'אם ארעב לא אומר לך כי לי תבל ומלואה', ונאמר 'כי לי כל חיתו יער בהמות בהררי אלף, ידעתי כל עוף הרים וזיז שדי עמדי, האוכל בשר אבירים ודם עתודים אשתה', לא אמרתי אליכם זבחו כדי שתאמר אעשה רצונו ויעשה רצוני.

'לרצונכם תזבחוהו' – א. לא לרצוני אתם זובחים אלא לרצונכם אתם זובחים. ב. לרצונכם זבחו – לדעתכם זבחו, ללמד שהמתעסק בקדשים פסול, והיינו לעכב, ולמצוה נאמר 'ושחט את בן הבקר' – שתהא שחיטה לשם בן בקר.

הדרן עלך הרי עלי עשרון וסליקא לה מסכת מנחות

*************

יום חמישי כ"א כסלו תשע"ט

מסכת חולין דף ב'

פרק ראשון – הכל שוחטין

דף ב' ע"א 

הכל שוחטין ושחיטתן כשרה – חוץ מחרש שוטה וקטן שמא יקלקלו שחיטתן, וכולן ששחטו ואחרים רואין אותן שחיטתן כשרה.

הכל ממירין ואף נשים – ולא שהאדם רשאי להמיר, שהרי נאמר 'לא יחליפנו ולא ימיר אותו טוב ברע או רע בטוב', אלא שאם המיר מומר וסופג את הארבעים. (ו'הכל' – לרבות יורש).

הכל מעריכין ונערכין, נודרין ונידרין – ולכתחילה לא ידור, שנאמר 'וכי תחדל לנדור לא יהיה בך חטא'. ('הכל מעריכין' – לרבות מופלא סמוך לאיש. 'נערכין' – אפילו מוכה שחין. 'נידרין' – אף פחות מבן חודש, ואטו כן נקט גם 'הכל נודרין').

נחלקו תנאים בכוונת הכתוב 'טוב אשר לא תדור משתדור ולא תשלם' – לר' מאיר: טוב מזה ומזה שאינו נודר כל עיקר. לר' יהודה: טוב מזה ומזה שנודר ומשלם. והני מילי כשאומר 'הרי זו', אבל כשאומר 'הרי עלי', הכל מודים שטוב שלא ידור.

דף ב' ע"ב 

משנה ששנינו בה לשון 'הכל' – פעמים היינו לכתחילה, כגון 'הכל חייבין בסוכה' 'הכל חייבין בציצית' 'הכל סומכין אחד האנשים ואחד נשים'. ופעמים היינו בדיעבד, כגון 'הכל נודרין ונידרין', שלכתחילה לא ידור.

'הכל שוחטין' ששנינו במשנתינו לכתחילה הוא, שהרי מיד לאחר מכן שנינו ש'שחיטתן כשירה' בדיעבד, ולא היה התנא שונה פעמיים. ומעתה יש לתמוה על הסתירה מן הרישא לסיפא, אם הכל שוחטין לכתחילה או ששחיטתן כשירה בדיעבד. ונחלקו אמוראים בישוב כוונת המשנה:

לשיטת רבה בר עולא: הכל שוחטין – ואפילו טמא בחולין שנעשו על טהרת הקדש שדינם כקודש. ושוחט בסכין ארוכה שלא יגע בבשר. ובמוקדשים לא ישחוט לכתחילה שמא יגע בבשר, ואם שחט ואומר ברי לי שלא נגעתי – שחיטתו כשרה. חוץ מחרש שוטה וקטן – שגם בחולין ממש לא ישחטו, שמא ישהו שמא ידרסו ושמא יחלידו. וכולן ששחטו כגון טמא במוקדשים, ולא נמצא לפנינו שנשאל אותו אם לא נגע בבשר – אם אחרים רואין אותן שלא נגע, שחיטתו כשירה.

באיזו טומאה נטמא זה השוחט, שלא נטמא הבשר ע"י נגיעת הסכין – א. נטמא בשרץ, שהשוחט ראשון לטומאה ואינו מטמא את הסכין, אבל אם נטמא במת נעשה החרב אב הטומאה כטמא עצמו, ומטמא את הבשר. ב. נטמא במת, אך שחט בקרומית של קנה שאינה מקבלת טומאה.

*************