לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי א' אב תשע"ט

מסכת תמורה דף י"ד

פרק שני – יש בקרבנות

דף י"ד ע"א

יש בקרבנות יחיד שאין בקרבנות הציבור: קרבנות יחיד עושין תמורה וקרבנות ציבור אין עושין, קרבנות יחיד יש מהן שנוהגות בזכרים ובנקבות, כגון שלמים, קרבנות ציבור אין נוהגין אלא בזכרים. קרבנות יחיד חייבין באחריותן ובאחריות נסכיהם, כלומר יש מהן מאותן שקבוע להן זמן שאפילו עבר זמנם חייבין להקריבן לאחר זמן, אבל קרבנות ציבור שיש להן זמן אם עבר זמנם אין חייבין באחריותן ולא באחריות נסכיהן, אבל חייבין באחריות נסכיהן משקרב הזבח, שאם קרב בזמנו ולא קרבו נסכים עמו חייבין להקריבם אפילו מכאן ועד עשרה ימים.

יש בקרבנות ציבור שאין בקרבנות יחיד: שקרבנות הציבור דוחין את השבת ואת הטומאה, וקרבנות יחיד אין דוחין. ולרבי מאיר אין הטעם תלוי אלא בקביעות זמן, אותן שזמנן קבוע שאם עבר הזמן אין להן תשלומין דוחין שבת וטומאה אפילו הן של יחיד, כגון חביתי כהן גדול ופר של יום הכיפורים, וכל שאין להן זמן קבוע אינם דוחין שבת וטומאה אפילו הן של ציבור, כגון פר העלם דבר של ציבור ושעירי עבודת כוכבים.

עולת העוף באה אפילו נקיבה – שתמות וזכרות בבהמה ואין תמות וזכרות בעופות.

כל היום כשר למוספין – שנאמר 'דבר יום'. ואם עבר היום ולא הביאן אינו חייב באחריותן, שנאמר 'ביומו'. ואם קרב הזבח חייב באחריות נסכים בין בלילה ובין למחר, שנאמר 'מנחתם ונסכיהם' בלילה, 'מנחתם ונסכיהם' למחר. וי"א שנאמר 'מלבד שבתות ה".

ולא אמרו שנסכים קרבים בלילה אלא כשלא הביאן עם הזבח – אבל אם הביאן עם הזבח קידשן שחיטת הזבח ואין קרבין אלא ביום כזבח עצמו, שנאמר 'ולנסכיכם ולשלמיכם', מה שלמים ביום, אף נסכים ביום.

דברים שדרכן ליקרב בלילה – כגון אברים ופדרים, מקריבין אותן מבוא השמש, ומתעכלין והולכין כל הלילה. ואפילו דברים שדרכן ליקרב ביום, כגון הקומץ הלבונה ומנחת נסכים (שבאה עם הזבח), מעלן עם בוא השמש סמוך לשקיעה, ומתעכלין והולכין כל הלילה.

כל הקרב ביום – אין קדוש בכלי שרת אלא ביום. וכל הקרב בלילה, קדוש בלילה. וכל הקרב בין ביום בין בלילה, קדוש בכלי בין ביום ובין בלילה.

דף י"ד ע"ב

כותבי הלכות של תורה שבעל פה – כשורפי תורה, שאין מצילין אותן בשבת בפני הדליקה, וי"מ שאסור להשהותן כתובים. והלמד מהן, אינו נוטל שכר.

כתוב אחד אומר 'כתוב לך את הדברים האלה', וכתוב אחד אומר 'כי על פי הדברים האלה' – לומר לך דברים שעל פה אי אתה רשאי לאומרן בכתב, ושבכתב אי אתה רשאי לאומרן על פה. וי"א אלה אתה כותב, ואין אתה כותב הלכות. ודבר חדש מותר, וכן נהגו רבי יוחנן וריש לקיש לעיין בספרי אגדות בשבת, משום 'עת לעשות לה' הפרו תורתך'.

מי שנזדמנו לו נסכים בלילה – מקדישן בלילה בכלי ומקריבין, שמאחר שנסכים הבאים מחמת עצמן קרבין בלילה, גם קדושים בלילה. ועלות השחר פוסלת בנסכים אלו כאברין.

מקריבין בחול המועד: נדרים ונדבות, שנאמר 'לבד מנדריכם ונדבותיכם', עולת יולדת ומצורע, שנאמר 'ולעולותיכם', מנחת סוטה ומנחת קנאות, שנאמר 'ולמנחותיכם'. שלמי נזיר שנאמר 'ולשלמיכם'. ולמסקנא שלמי נזיר בכלל נדרים ונדבות שנקרא 'נידר ונידב', ו'לשלמיכם' בא לרבות שלמי פסח.

כל שנידב ונידר קרב בבמת יחיד, ושאינו נידב ונידר אינו קרב בבמת יחיד – נזירות למסקנא נקרא נידר ונידב וקרב בבמה, שהרי אבשלום הלך להקריב את קרבן נזירותו בחברון.

שנה ששאלו ישראל מלך – היתה שנה עשירית של שמואל. ולאחר ארבעים שנה מרד אבשלום, שעשר שנים מלך שמואל בעצמו, שנה אחת מלך שאול ושמואל, שתים מלך שאול בעצמו, ושלשים ושש מלך דוד.

*************

שבת קודש ב' אב תשע"ט

מסכת תמורה דף ט"ו

דף ט"ו ע"א

חטאת היחיד שכפרו בעליה, שאבדה ונתכפר באחרת ונמצאת הראשונה – מתה. וחטאת של צבור – לת"ק אינה מתה, ולרבי יהודה תמות. ר"ש מביא ראיה לתנא קמא, שהרי חמש חטאות מתות, מה שלש מהן שייך רק ביחיד ולא בציבור, והן ולד חטאת, תמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה, אף שכפרו בעליה ושעברה שנתה רק ביחיד מתות ולא בציבור.

המקדיש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ונמצאת הראשונה קיימת, והרי שתיהן עומדות – איזו מהן שירצה יביא, אבל לא יביא שתיהן, שנאמר 'יביאנה' אחת ולא שתים. ואותה שניה מה תהא עליה,  לרבי יהודה תרעה, ולרבי שמעון תמות. ולא אמר רבי יהודה שתרעה אלא כשהיא אבודה בשעת הפרשה ונמצאת קודם הקרבה, אבל אם היתה אבודה בשעת כפרה מתה. וי"א שלשיטת רבי, מתה גם באבודה בשעת הפרשה, ולשיטת חכמים תרעה, ולא תמות אלא כשנמצאת לאחר שנתכפרו בעלים.

דף ט"ו ע"ב

הבאים מהשבי בני הגולה הקריבו י"ב פרים, צ"ו אילים, ע"ז כבשים, י"ב שעירים. והיו חטאות על ע"ז שעשו בימי צדקיהו, י"ב חטאות אחת לכל שבט, ואותן שעירין נשרפין חוץ למחנה ואינן נאכלין. ללשון ראשון אלו שחטאו בע"ז כבר מתו – וחטאת צבור שמתו בעליה אינה מתה (גם למ"ד חטאת ציבור שכפרו בעליה אינה מתה), לפי שאין הציבור מתים. שהרי מקריבין שעירי רגלים ור"ח מתרומת הלשכה, אע"פ שאפשר שבעלי מעות אלו כבר מתו. ללשון שני הקריבום על אלו שחטאו בע"ז בבית ראשון וחיו עד בית שני, והן היו רוב הקהל. ואע"פ שמזידין היו, הוראת שעה היתה להקריב חטאת גם על המזיד, וכן מנין ע"ז הכבשים הקריבו בהוראת שעה.

כל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר – היו למדין תורה כמשה רבינו. מכאן ואילך לא היו למדין תורה כמשה רבינו, ואע"פ שנשתכחו שלשת אלפים הלכות בימי אבלו של משה, והלב נתמעט שלא היו יודעים להחזיר אותן ששכחו מתוך פלפול, אלו שלא נשתכחו היו למדים כמשה.

וי"א שכל אשכולות שעמדו לישראל מימות משה עד שמת יוסף בן יועזר איש צרידה לא היה בהם שום דופי, שלא נחלקו בשום דבר שעדיין לא נתמעט הלב – מכאן ואילך היה בהן שום דופי, שנחלקו לענין סמיכת שלמים ביום טוב, ויוסי בן יועזר עצמו נחלק רק בסוף ימיו שנתמעט לבו.

אין מגדלין בהמה דקה בארץ ישראל.

כל מקום שאמרו מעשה בחסיד אחד – או ר' יהודה בן בבא או ר' יהודה בר אילעאי.

*************