
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי א' אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף ק"א
דף ק"א ע"א
טעמו של ר' שמעון הפוטר את האוכל גיד הנשה של טמאה – שסובר אין בגידים בנותן טעם, ולכן אינו חייב משום טמאה, ומשום גיד אינו חייב – שנאמר 'על כן לא יאכלו בני ישראל את גיד הנשה' – מי שגידו אסור ובשרו מותר, יצאה זו שגם בשרה אסור.
האוכל גיד הנשה של נבלה – לר' מאיר: חייב שתים (נבילה וגיד), שיש בגידין בנותן טעם, ואיסור כולל חל על איסור. לחכמים: חייב רק אחת משום גיד, ולא משום נבילה – שאין איסור חל על איסור אף בכולל.
האוכל גיד הנשה של עולה ושל שור הנסקל – גם לחכמים חייב שתים, שהוא איסור כולל באיסור חמור (שנאסר גם בהנאה). וחכמים היינו ר' יוסי הגלילי שסובר שרק איסור כולל וחמור חל על איסור קודם, כדלהלן.
טמא שאכל קדש טמא – לת"ק חייב, לר' יוסי הגלילי פטור. ופירש רבא: בנטמא הגוף ואח"כ נטמא בשר – לכו"ע חייב, שאיסור כרת של בשר טמא קדם לאיסור אכילה בטומאת הגוף (ומה שהקשו חכמים לריה"ג: הרי גם טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאהו – הוא מפני שסברו שבכל אופן פוטר). והמחלוקת בנטמא בשר ואח"כ נטמא הגוף – לחכמים איסור חל על איסור מפני שהוא כולל חתיכות טהורות. ולר' יוסי הגלילי אין איסור חל על איסור אף בכולל, ואף שאיסור חמור גם הוא מודה שחל על איסור קל – אין לטעון שטומאת הגוף חמורה מפני שעונשה כרת, שמצד שני טומאת בשר חמורה – שאין לה טהרה במקוה.
דף ק"א ע"ב
עשה מלאכה בשוגג ביום הכיפורים שחל בשבת – לר' יוסי הגלילי: חייב שתי חטאות, שנאמר 'שבת היא' 'יום הכפורים הוא'. לר' עקיבא: חייב רק אחת. ויש להפוך השיטות, שהרי ר' יוסי הגלילי סובר שאין איסור חל על איסור אף בכולל.
לשיטת ר' יוסי הגלילי שחייב אחת – לר' יצחק בשם ר' יוחנן: החיוב הוא על שבת ולא על יוה"כ, ולכן רק אם שגג בשבת חייב, אך אם הזיד בשבת ושגג ביוה"כ פטור. והוא משום ששבת קבועה ויוה"כ נקבע ע"י ב"ד. לרבא: החיוב הוא על אחד מהם משום שסוף סוף שניהם חלים בבת אחת ושניהם שקולים, ולכן חייב בין אם שגג בשבת והזיד ביוה"כ ובין להיפך.
פעם אחת גזרה המלכות שלא לקיים יום הכיפורים, ושלחו להם מארץ ישראל שינהגו באחת השבתות יוה"כ כדי שלא תשתכח תורת יוה"כ, ולדברי רבא על שבת זו שלח ר' יוחנן שאם שגג ביוה"כ והזיד בשבת פטור, שהרי אין זה יוה"כ, ורק אם שגג בשבת חייב (אף אם הזיד ביוה"כ).
ר' יהודה סובר שגיד הנשה נוהג בטמאה שהרי כבר נאמר איסור זה לבני יעקב – אמרו לו: וכי נאמר 'על כן לא יאכלו בני יעקב', והלא נאמר 'בני ישראל', הרי שבסיני נאמר ציווי זה אלא שנכתב במקומו לידע טעם איסורו. ואף שגם קודם סיני נאמר 'וישאו בני ישראל את יעקב אביהם', כיון שלאחר מעשה נאמר אין לומר שנאסר מאז – שלא נאמרה התורה פעמים פעמים.
*************
שבת קודש ב' אדר ב' תשע"ט
מסכת חולין דף ק"ב
דף ק"ב ע"א
אבר מן החי: לרבי יהודה ורבי אלעזר – נוהג בבהמה חיה ועוף בין טמאים ובין טהורים. לחכמים – אינו נוהג אלא בטהורים. ושניהם מקרא אחד דרשו 'רק חזק לבלתי אכול הדם כי הדם הוא הנפש ולא תאכל הנפש עם הבשר', רבי אלעזר דורש כל שאתה מצווה על דמו אתה מצווה על אבריו, וטמאים גם מצווים על דמן ולרבי יהודה א"צ מקרא, שלדבריו איסור אבר חל על איסור טומאה, שכן איסורו נוהג בבני נח.. ולחכמים לא תאכל הנפש עם הבשר רק הבשר לבדו, כל שבשרו מותר אתה מצווה על אבריו, וכל שאין בשרו מותר אי אתה מצווה על אבריו. לרבי מאיר – אין אבר מן החי נוהג אלא בבהמה טהורה בלבד – שנאמר 'וזבחת מבקרך ומצאנך', ואחר כך נאמר איסור אבר מן החי.
ולא נחלקו אלא בישראל, אבל בן נח לדברי הכל מוזהר על הטמאין כטהורין.
ישראל שאכל אבר מן החי מעוף טמא – אינו סופג ארבעים משום אבר מן החי (לחכמים). והיינו כשאוכל משהו בשר, וגידין ועצמות משלימין לכזית, שאינו חייב משום טומאה שאין בגידין ועצמות טעם טמא.
אין שחיטת עוף טמא מטהרתו לבן נח כל זמן שהוא מפרכס – שבן נח מוזהר על אבר מן החי אפילו בטמאים.
אבר מן החי צריך כזית – שנאמר בו אכילה.
דף ק"ב ע"ב
אכל צפור טהורה בחייה בכל שהוא, וכגון שגידין ועצמות מצרפין לכזית. אכלה במיתתה, בכזית. טמאה, בין בחייה בין במיתתה בכל שהוא משום בריה.
נטל צפור טהור שאין בו כזית (בשר) ואכלו (כשהוא חי) – רבי פוטר, שבהמה בחייה לאו לאברים עומדת, ולפיכך אין אבר מן החי בשלימה (אלא שאם יש בה כזית חייב משום בשר מן החי). ור' אלעזר בר ר"ש מחייב, ק"ו הוא על אבר ממנה חייב (כשיש משהו בשר וגידין ועצמות משלימין לכזית, וכגון בעוף טהור כחוש מאד שבאבר ממנו יש כזית בשר גידין ועצמות, ובכולו אין כזית בשר) על כולה לא כל שכן, וסובר בהמה בחייה לאברים עומדת.
חנקה ואכלה דברי הכל בכזית, שאין חיוב נבילה בפחות מכזית. אבל טמאה חייבין עליה בין בחייה ובין במיתתה במשהו משום טמא, כיון שהיא בריה.
אם רבי סובר 'מחשבת אוכלין שמה מחשבה', אזי אם חישב לאכול ציפור זה שאין בו כזית אבר אבר, ואכלה כולה, חייב, שגילה דעתו שלאברים עומדת וכשאכלה כולה קורין בו אכילת אבר. ואע"פ שאחר פטור עליה, זה לפי מחשבתו וזה לפי מחשבתו. וכן אם ר' אלעזר בר ר' שמעון סובר מחשבת אוכלין שמה מחשבה, אם חישב לאוכלה מתה ואכלה חיה, פטור, שגילה בדעתו שבחייה לא היתה עומדת לאברים.
לר' יוחנן 'לא תאכל הנפש עם הבשר' – זה אבר מן החי, 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – זה בשר מן החי ובשר מן הטרפה. ולריש לקיש 'לא תאכל הנפש עם הבשר' – זה אבר מן החי ובשר מן החי. 'ובשר בשדה טרפה לא תאכלו' – זה בשר מן הטרפה.
ולפיכך אם אכל אבר מן החי ובשר מן החי – לר' יוחנן חייב שתים, לריש לקיש אינו חייב אלא אחת. אכל בשר מן החי ובשר מן הטרפה – לריש לקיש חייב שתים, ולר' יוחנן אינו חייב אלא אחת. אכל אבר מן החי ובשר מן הטרפה – דברי הכל חייב שתים.
*************