
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי ה' אייר תשע"ט
מסכת בכורות דף כ"ג
דף כ"ג ע"א
אפר כשר של פרה אדומה שנתערב באפר מקלה – אם רובו אפר כשר, מטמא במגע ובמשא. ואם רובו אפר מקלה, טהור. לרבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא, שטומאה המתבטלת ברוב לא בטלה לגמרי, שהרי כשמוצאת טומאה אחרת היא מצטרפת עמה, וא"כ נשא את הטומאה.
חתיכת נבילה שנתערבה בשתי חתיכות שחוטות – בטלה הנבלה ברוב ואינה מטמאה, שאי אפשר לשחוטה שתיעשה נבילה, והוא מין בשאינו מינו ובטל. לרבי יוסי בר חנינא טהור מלטמא במגע אבל מטמא במשא אם נשא את כולם. (מהטעם שנתבאר).
בהמה גסה ששפעה חררת דם – לרבי חייא אינה מטמאה לא במגע ולא במשא, משום שמיעוט הולד בטל ברוב. ואין אומרים שתטמא במשא משום המיעוט שבו, לבר פדא משום שהוא טומאה סרוחה, שהרי אין טומאה חמורה של משא אלא אם הוא ראוי לגר. ולרבי יוחנן שיש טומאה חמורה עד שתיפסל מאכילת כלב, משום שהמיעוט בטל לגמרי, וחולק על רבי ירמיה שסובר שהטומאה תתעורר אם תצטרף לטומאה אחרת.
דף כ"ג ע"ב
לבר פדא אין טומאה חמורה (טומאת משא) אלא אם ראויה לגר, וטומאה קלה (מגע) ישנה כל זמן שראויה לכלב – שנאמר 'לא תאכלו כל נבלה לגר אשר בשעריך תתננה ואכלה', נבילה הראויה לגר קרויה נבילה, ושאינה ראויה לגר אינה קרויה נבילה. ולרבי יוחנן ישנה גם לטומאה חמורה כל שראויה לכלב. ואם הסריחה מתחילה, כגון שנשתברו אבריה מחיים והתליעה, שמעולם לא היתה נבילה הראויה לאכילת אדם, אינה קרויה נבילה אע"פ שראויה לכלב.
בהמה גסה ששפעה חררת דם אינה מטמאה לא במגע ולא במשא – משום שהוולד בטל ברוב. ולולא כן היה מטמא גם לרבי יוחנן אע"פ שאינו ראוי לגר, לפי שמתחילה היה ראוי לגר אגב אמו.
ציר טהור – שלקחו מעם הארץ והשיקו במי מקוה – שנפל לתוכו מים כל שהוא – טמא, לפי שנחשדו עמי הארץ לערב קרוב למחצה מים בציר, ובתוספת מים כל שהוא יש כבר מחצה מים טמאים, ומצא מין את מינו ונתעורר לטומאה. (וגם לסובר שאין טהרה מעוררת טומאה, אם נפלו מי עם הארץ כל שהוא, טומאה מעוררת טומאה). וי"א משום שנחשדו לערב מחצה מים בציר, אבל אילו היו מערבין משהו פחות ממחצה, לא היה הטומאה מתעורר על ידי מחצה, שטומאת עם הארץ דרבנן, טומאת משקין דרבנן, ולא גזרו אלא ברוב ולא במחצה על מחצה.
הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים – לרשב"ג אין חוששין לומר שבנה של אחרת היה, ואפשר שזו לא ילדה מעולם אלא שאהבה את בן חבירתה, אלא בודאי בנה הוא והבא אחריו אינו ספק בכור. (וחכמים חולקים על דבריו – להלן כד.).
נכנס לתוך עדרו וראה מבכירות ושאינן מבכירות מניקות – אין חוששין שמא בנה של זו בא לו אצל זו או שמא בנה של זו בא לו אצל זו, וניחוש על כל היונקים שהן ספק בכורות, אלא תולין על כל אחד שהוא יונק מאמו, והיונקים מן המבכירות הן בכור וודאי, והיונקים משאינן מבכירות הן פשוטים.
רב פסק הלכה ככל הדינים השנויים בפרק זה חוץ מאלו שיש בהם מחלוקת – למסקנא עולים דבריו על דברי רשב"ג שאין חוששין על המניקה שהיא בנה של אחרת, ואע"פ שחכמים נחלקו בברייתא, אין זו מחלוקת, משום שבמשנה לא נשנו אלא דברי רשב"ג.
*************
שבת קודש ו' אייר תשע"ט
מסכת בכורות דף כ"ד
דף כ"ד ע"א
הלוקח בהמה מניקה מן העובד כוכבים – לחכמים הבא אחריו בכור מספק, מפני שמרחמת אף על פי שאינה יולדת. ולרשב"ג דבר בחזקתו. וכן היה רשב"ג אומר שהנכנס לתוך עדרו בלילה וראה כעשר כחמש עשרה מבכירות ושאינן מבכירות יולדות, למחר השכים ומצא זכרים תלויות בשאין מבכירות ונקבות תלויות במבכירות, אינו חושש שמא בנה של זו בא לו אצל זו והזכרים הן בכורות, אלא כל אחת יונקת מאמה.
בגמרא נסתפקו אם השוחט את המניקה ואת היונק לרשב"ג לוקה משום אותו ואת בנו או לא – אם מה שאמר 'דבר בחזקתו' היינו שאינה מרחמת אלא אם כן יולדת, אבל אם ילדה היא מרחמת גם על בן של אחרת, ואינו לוקה. או שמא אינה מרחמת אלא על בן שלה, ולוקה. ולא נפשט.
גם לצד שלאחר שילדה מרחמת לרשב"ג גם על בן של אחרת, אין תולים שהיא מניחה את שלה ומרחמת על האחר – ולפיכך כשמצא מבכירות ושאין מבכירות שמניקות, תולין שכל אחת מניקה את שלה ולא את של אחרת.
ראה חזיר שכרוך אחר רחל – לרבי יוחנן פטורה מן הבכורה, שהלכה כרשב"ג שאינה מרחמת אא"כ יולדת. ואסור באכילה עד יבא ויורה צדק לכם – שנסתפק אם לרשב"ג לאחר שילדה מרחמת על האחר ואפילו על חזיר שאינה מינה, או שמא אינה מרחמת על אחר שאינה מינה ובוודאי בנה הוא.
כל מקום ששנה רשב"ג במשנתינו הלכה כמותו – חוץ מערב וצידן וראיה אחרונה.
דף כ"ד ע"ב
ראה חזיר שכרוך אחר רחל – נסתפק אחאי בריבי בין לשיטת חכמים ובין לרשב"ג. לחכמים אם פטורה מבכורה, שאע"פ שלחכמים מרחמת גם כשאינה יולדת, היינו על אחר שהוא מינה, אבל על אינה מינה אינה מרחמת ובהכרח שהוא בנה והבא אחריו אינו בכור, או שמא מרחמת גם על אחר שאינה מינה אע"פ שלא ילדה. ולרשב"ג פטורה מבכורה, ונסתפק אם הוא מותר באכילה (כמו שנתבאר לעיל ע"א). ולא נפשט.
השוחט את הבכור – לרבי יוסי בן המשולם עושה מקום בקופיץ מכאן ומכאן ותולש את השער, כדי שלא יהיו שערות במקום שחיטת הסכין ומשום חלדה, ואין בזה משום גוזז את הבכור. ובלבד שלא יזיזנו ממקומו. וכן תולש את השער לראות מקום המום. והלכה כדבריו. וכנגדו ביום טוב מותר, שאם בא לשחוט בהמת חולין ביו"ט עושה כן ואינו עובר משום תולש. (טעם דינים אלו למסקנת הגמרא – מבואר להלן כה.).
*************