לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ה' תשרי תש"פ

מסכת מעילה דף י"ז

דף י"ז ע"א

דם השרץ והבשר – מצטרפין זה עם זה לטמא בכעדשה.

כלל אמר רבי יהושע: כל שטומאתו ושיעורו שוין, כגון נבילה ונבילה, או חולד ועכבר – מצטרפין. כל שטומאתו שוה ולא שיעורו, כגון שרץ ונבלה שטומאת שניהן טומאת ערב, ולא שיעורו שנבלה שיעור טומאתה בכזית, ושרץ בכעדשה. או ששיעורו שוה ולא טומאתו, כגון נבילה ומת ששיעור שתיהן בכזית, אלא שזה מטמא טומאת ערב וזה טומאת שבעה, או שלא טומאתו ולא שיעורו שוין, כגון מת ושרץ, שזה מטמא בעדשה טומאת ערב, וזה בכזית טומאת שבעה – אין מצטרפין.

לדברי רב חנין בשם רב זעירא לא אמרו שדם שרץ מצטרף עם הבשר לטמא אלא בבשרו של אותו שרץ עצמו שפירש ממנו הדם, אבל אם הדם משרץ אחד והבשר משרץ אחר, אינן מצטרפין. וכל זה כשלא היו השרצים שלימים לפנינו, אלא מקצתו של כל אחד מונח בכאן, ופירש דם מזה ובשר מזה, אבל אם היו השרצים שלמים לפנינו, בין שהם משם אחד בין שהם משני שמות, ופירש חצי שיעור מזה וחצי שיעור מזה, או מזה דם ומזה בשר, כיון שבאו ממקום חשוב, מצטרפין.

נשפך על הרצפה רביעית דם שלימה, והיה מקומה קטפרס ונתפשט הדם, ובא אחד ואיהל עליו – אם בא אותו רביעית דם ממת שלם, נטמא. ואם בא ממקצת מת, לא נטמא.

הגיס ברביעית דם בכוש או בכרכר – טהור. ואע"פ שאי אפשר שלא יאהיל על כולו. וכגון שבא אותו רביעית ממקצת המת ולא ממת שלם, ולפיכך אינו מטמא באהל. (ע"פ רש"י).

'וזה לכם הטמא' – מלמד שדם השרץ מטמא כבשרו.

דף י"ז ע"ב

הפיגול והנותר – אין מצטרפין מפני שהן שני שמות. ודוקא לענין טומאת ידים שהיא מדרבנן, אבל לענין איסור אכילה מצטרפין, שנאמר 'לא יאכל כי קדש הוא', כל שבקדש פסול, בא הכתוב ליתן לא תעשה על אכילתו.

השרץ והנבלה, וכן הנבלה ובשר המת – אין מצטרפין זה עם זה לטמא, אפילו כקל שבשניהן.

האוכל שנטמא באב הטומאה ושנטמא בולד הטומאה – מצטרפין זה עם זה לטמא כקל שבשניהם. כי מי גרם לשני להיות טמא, ראשון, לכך מצטרף עמו לטמא. וי"מ הטעם כי ראשון ושני לגבי שלישי בני בית אחד הם.

כל האוכלים מצטרפין זה עם זה, לפסול הגוייה כבחצי פרס, כבמזון שתי סעודות לעירוב, וכביצה לטמא טומאת אוכלין, וכגרוגרת להוצאת שבת, וככותבת ביום הכפורים. כל המשקין מצטרפין זו עם זו, לפסול את הגוייה ברביעית, וכמלא לוגמא ביום הכפורים.

 

*************

שבת קודש ו' תשרי תש"פ

מסכת מעילה דף י"ח

דף י"ח ע"א

הערלה וכלאי הכרם – לת"ק מצטרפין זה עם זה, ולר' שמעון אין צריכין לצרף, שמחייב על כל שהוא במכות.

הבגד שהוא מטמא ג' אצבעות על ג' אצבעות, והשק ששיעורו ד' טפחים על ד' טפחים – מצטרפין לטמא בארבעה על ארבעה. וכן השק מצטרף לעור לטמא בחמשה על חמשה, והעור מצטרף למפץ לטמא בששה על ששה. וטעם הדבר, שכשיש בין כולן שיעור אחד בין שניהם ראוין ליטמא מושב עליו.

חתך מכל אלו (מהבגד ומשק ומעור וממפץ) ועשה מכולן בגד – אם חישב עליו לעשותו למשכב, כגון לתופרו בכסת, אם יש באותו בגד שלשה על שלשה, מטמא משום משכב. ואם חישבו למושב, אם יש בו טפח על טפח מטמא משום מושב הזב. ואם חישב עליו לאחיזה, מטמא אפילו בכל שהוא, שהוא ראוי לאורגים להגן על אצבעו שלא יחתכנו החוט. וי"א שראוי לקוצצי תאנים, שכורכין בגד כל שהוא על ידיהם שלא יתלכלכו בדבש.

הדרן עלך קדשי מזבח

פרק חמישי – הנהנה מן ההקדש

הנהנה מן ההקדש שוה פרוטה – בדבר שאין דרכו ליפגם, אף על פי שלא פגם מעל. בדבר שדרכו ליפגם, לא מעל עד שיפגום. כיצד? נתנה קטלא בצוארה, טבעת בידה, שתה בכוס של זהב, כיון שנהנה – מעל. לבש בחלוק, כסה בטלית, ביקע בקרדום – לא מעל עד שיפגום.

ואם אינו נפגם עד זמן מרובה – כגון מלבוש שלובש בין מלבוש העליון לתחתון, או בגד של פשתן דק ביותר, שדמיו יקרים הרבה ואינו לובשו אלא פעם בשנה או פעמים, ומשמרו הרבה שלא יפגם, ואין בו פגם עד זמן מרובה – לרבי עקיבא דינו כדבר שאין בו פגם, וכיון שנהנה ממנו שוה פרוטה מעל אע"פ שלא פגם, ולחכמים לא מעל עד שיפגום.

הנהנה מן החטאת, כשהיא חיה – לא מעל עד שיפגום, כשהיא מתה – כיון שנהנה מעל.

אחד היחיד ואחד הנשיא ואחד המשיח הרי הן במעילה – שנאמר 'נפש'.

אין מעילה אלא שינוי – וכן הוא אומר 'איש איש כי תשטה אשתו ומעלה בו מעל', ואומר 'וימעלו באלקי אבותיהם ויזנו אחרי הבעלים'.

דף י"ח ע"ב

נאמר חטא בתרומה, ונאמר חטא במעילה – מה חטא האמור בתרומה פוגם ונהנה, ומי שפגם הוא עצמו נהנה, ובדבר שפוגם בו נהנה, ופגימתו והנאתו כאחד, ובתלוש מן הקרקע שאין תרומה נוהגת אלא בתלוש, ושליח שעשה שליחותו ה"ז תרומה לבעה"ב, אף חטא האמור במעילה – אינו מועל אלא כשפוגם ונהנה (בדבר שדרכו ליפגם), ומי שפגם נהנה, ובדבר שפוגם בו נהנה, ופגימתו והנאתו כאחד, ובתלוש מן הקרקע, ושליח שעשה שליחותו בעה"ב מעל.

נהנה בדבר שאין בו פגם מנין שמעל (אע"פ שלא פגם), וכן אם לקח שוה פרוטה מן ההקדש ואכל הוא חציה והאכיל חציה לחבירו, או נהנה הוא כחצי שיעור ונתן לחברו החצי האחר ונהנה הוא, או שסך משמן של הקדש בחצי פרוטה ונתן לחברו החצי האחר ואכלו, וכן למפרע, ואפילו לזמן מרובה, כגון שאכל זה חצי שיעור בשחרית וחבירו לערב, מנין שמצטרפין ויהא הנהנה חייב, ת"ל 'תמעול מעל' ריבה.

ואע"פ שלענין תרומה לא צירף שתי אכילות כאחד, אלא צריך שיהא אכילה אחת בכזית, לענין מעילה צירף שתי אכילות ואפילו לזמן מרובה, ואפילו אכילתו ואכילת חבירו לאחר שלש שנים מצטרפת, שנאמר 'תמעול מעל' מ"מ.

 

 

*************