לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ו' טבת תש"פ

מסכת נדה דף ע"ב

דף ע"ב ע"א

הרואה ביום י"א שהוא סוף ימי הזוב, ואין יום שלאחריו מצטרף עמו לזיבה, וטבלה לערב ושמשה – לבית שמאי היא ובעלה מטמאין משכב ומושב לטמא אוכלין ומשקין, שהוא כבועל שומרת יום כנגד יום, שסוברים שגם יום י"א צריך שימור ביום שלאחריו, וחייבין בקרבן. ולבית הלל פטורים מקרבן, שמדין תורה אין צריכה שימור, ואין דומה לזו שראתה בתוך י"א יום שצריכה שימור למחר, לפי שהיום שלאחר י"א אינו מצטרף לזיבה. אבל לענין טומאה מודים שהם מטמאין מדרבנן, שגזרו על הרואה ביום י"א שמא יבואו להקל ברואה תוך י"א יום שהיא מטמאה את בועלה מן התורה עד שתשמור קצת מיום שלאחריו.

טבלה ביום שלאחריו, ושמשה את ביתה ואח"כ ראתה – לבית שמאי פטורים מקרבן, שהרי עשתה שימור, ואע"פ שחזרה וראתה למחר, אין מצרפין את ראיתה עם ראיה של אתמול לזיבה, שהרי היא ביום י"ב ותחילת נדות היא. אבל מדרבנן היא ובועלה מטמאין משכב ומושב, שגזרו שמא תעשה כן גם כשראתה תוך י"א, וזה אסור, שמא תראה לאחר תשמיש ומצטרפין הימים לזיבה ואין טבילתה טבילה. ולבית הלל אין מטמאין אפילו מדרבנן, אלא שנקרא 'גרגרן', שממהר לחטוא, שמא ירגיל בכך גם כשראתה תוך י"א.

ראתה בתוך י"א ימי זיבה, וטבלה לערב, ושמשה – לדברי הכל היא ובועלה משכב ומושב וחייבין בקרבן, ואפילו אם לא תראה למחר, לפי שבעל זבה קטנה, שהרי צריכה שימור ביום שלמחר. ואם טבלה ביום של אחריו ושמשה, ה"ז תרבות רעה, שמא תראה אחר כן ותצטרף לשלפניו ואין טבילתה טבילה. (ולשיטת רב הונא זהו לבית הלל, אבל לבית שמאי אסורה לו מדרבנן כשומרת יום כנגד יום, ולא רק תרבות רעה. ע"ב). ומגען ובעילתן תלויים, שאם תראה מגען מגע זבה וחייבין בקרבן, ואם לא תראה מגען טהור ובעילתן פטורה.

הרואה תוך י"א ימי זיבה, וטבלה יום שלאחריו – לרב הונא מחמירין בית שמאי לטמא משכבה ומושבה מדרבנן אפילו לאחר טבילה, ואפילו לא ראתה באותו יום, שמכיון שאם תראה מטמאה למפרע מן התורה, שראיתה מצטרף לזיבה עם ראיה של אתמול, גזרו מדרבנן גם אם לא ראתה. (ומודה רב הונא שבועלה אינו מטמא, שלא גזרו אלא באשה שהדמים מצויים בה. וגם לא גזרו שהיא תטמא את הבועל כמו שהיא מטמאת את משכבה, שמשכבה מצוי ובועלה אינו מצוי שהרי היא אסורה לו שמא תראה. ע"ב).

ורב כהנא חולק על רב הונא (ראה תוס'), ולשיטתו לא החמירו בית שמאי אלא כשראתה ביום י"א, וטבלה למחר, וראתה לאחר טבילה דם נדות, שאז גזרו טומאה עליה אטו אם תחזור ותראה בימי זיבות, אבל כשלא ראתה כלל ראיה שניה, אע"פ שראיה ראשונה היתה באמצע ימי זיבות, לא גזרו עליה למחר.

דף ע"ב ע"ב

איש הרואה ראייה אחת של זוב, וטבל – לבית שמאי דינו כאשה השומרת יום כנגד יום, שמגעו תלוי, שמא יראה ראייה שניה ומצטרף לזיבה (ולרב הונא דינו כבועל שומרת יום, ששומרת יום עצמה מטמאה מדרבנן אע"פ שלא ראתה למחר). ולבית הלל דינו כבעל קרי, שהוא טהור למעשר מיד לאחר טבילה.

טהור המסיט את טיפת הזוב של הזב מראייתו הראשונה – לבית שמאי תולין, שאם יחזור הזב ויראה ביום השני, נמצא זב גמור למפרע וזובו מטמא במשא, ולבית הלל טהור, כדין המסיט את הקרי שאין קרי מטמא במשא.

וכן משכבות ומושבות שישב עליהם הזב בין ראייה ראשונה לראייה שנייה – בית שמאי תולין, שאם יראה ביום שני מטמא למפרע, ובית הלל מטהרין כמשכב ומושב של בעל קרי.

אמוראים נחלקו בדין אשה שראתה ביום עשירי של י"א ימי זיבות: לרבי יוחנן דין יום עשירי כתשיעי, שצריכה שימור למחר גם לבית הלל, ולריש לקיש דין העשירי כאחד עשר, שלבית הלל אינה צריכה שימור למחר, לפי שאינה ראויה לבוא בראיה של יום עשירי לידי זבה גמורה, והיינו של שלשה ראיות, שהרי יום שלישי שלה הוא בימי נדות.

חצי לוג שמן של תודה – לרבי עקיבא נלמד מריבוי 'בשמן' האמור בכתובים, ולר"א בן עזריה הוא הלכה למשה מסיני. וכן רביעית יין לנזיר, ואחד עשר יום שבין נדה לנדה, הלכה למשה מסיני.

והלכה מיוחדת נאמרה על יום י"א של זיבות – לרבי יוחנן הלכה אחת, שאם ראתה ביום זה אינה צריכה שימור למחר. ולריש לקיש שני הלכות, גם שיום זה אינו צריך שימור, וגם שאינו נעשה שימור ליום עשירי.

**************

שבת קודש ז' טבת  תש"פ

מסכת נדה דף ע"ג

דף ע"ג ע"א

'זבה' – שהצריכה לה תורה שבעה נקיים – היא הרואה 'בלא עת נדתה', כלומר לאחר שבעת ימי נדות, אבל כל שראתה בימי נדות, אפילו אם ראתה שלשה ימים רצופים, אינה זבה, ואין צריכה שבעה נקיים.

ובין אם התחילה לראות שלשה ימים סמוך לנדתה – כגון שראתה שמיני ותשיעי ועשירי לנדתה, ובין אם התחילה לראות שלשה מופלג יום אחד מנדתה, שראתה תשיעי עשירי וי"א לנדתה, הרי היא זבה, שנאמר 'או כי תזוב'.

ואפילו אם ראתה מופלג שני ימים מנדתה או יותר, עד עשרה ימים – הרי היא זבה, כי מה מצינו ביום רביעי שלאחר נדה שהוא ראוי לספירת שבעה (אם התחילה לראות בראשון שלאחר נדה), והוא ראוי לזיבה (כפי שלמדנו מ'או כי תזוב'), אף אני אביא עד העשירי, שמכיון שראוי לספירה (שכשהתחילה לראות בראשון שלשה ימים, נמצא יום עשירי הוא יום שביעי של ספירה), הוא ראוי גם לזיבה.

ואפילו אם ראתה ביום י"א לזיבתה (שאינו ראוי לספירה כשראתה ביום ראשון שלאחר נדה) – הרי זו ראית זיבה, שנאמר 'בלא עת נדתה' ואפילו מופלג לימים הרבה. אבל אם ראתה ביום י"ב אין זו זיבה, לפי שיום י"א ראוי לספירה כשהתחילה לראות שלשה בשני לזיבתה, שנלמד מ'או כי תזוב', משא"כ יום י"ב שאינו ראוי לספירה ב'או כי תזוב'.

ובין אם ראתה שלשה ימים בימי זיבות, ובין אם ראתה שני ימים – נקראת זבה לענין טומאה, שנאמר 'ימי'. ואפילו אם ראתה יום אחד, שנאמר 'כל' ימי.

הזבה מטמאה את בועלה כנדה – שנאמר 'טמאה'. אבל הזב אינו מטמא מה שהוא בועל, שנאמר בזבה 'היא', היא מטמאה את בועלה ואין הזב מטמא מה שהוא בועל. הזבה עושה משכב ומושב – שנאמר 'כמשכב נדתה'. בין כשראתה שלשה ימים ובין כשראתה שני ימים, שנאמר 'ימי'. ואפילו ראתה יום אחד, שנאמר 'כל' ימי.

זבה שראתה יום אחד – סופרת יום אחד כנגדו. שנאמר 'יהיה לה', וכן אם ראתה שנים, סופרת אחד ולא שבעה. הזב אינו סופר יום אחד לאחד, שכל שראה ראיה אחת הרי הוא כבעל קרי וטובל בו ביום. ואם ראה שנים, סופר שבעה.

נמצינו למדים מן המקראות: שהרואה שלשה ימים בי"א יום שבין נדה לנדה, הרי זו זבה. והרואה יום אחד או שנים בימים אלו, סופרת יום כנגד יום. ולסוף י"א מתחילין ימי נדה, ואם תראה בהן יום אחד, תשב ששה ימים והוא. וכל זה לרבי עקיבא, אבל לרבי אלעזר בן עזריה הלכה למשה מסיני הוא.

בין כשראתה בימים ובין כשראתה בלילות הרי היא זבה – שנאמר  'על נדתה' ואפילו סמוך לנדתה, כגון בליל שמיני.

כל השונה הלכות בכל יום – מובטח לו שהוא בן העולם הבא, שנאמר 'הליכות עולם לו' אל תקרי הליכות אלא הלכות.

הדרן עלך תינוקת וסליקא לה מסכת נדה