לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי ח' אב תשע"ח
דף צ"ח ע"א
נאמר בתורה 'זאת התורה לעולה ולמנחה ולחטאת ולאשם ולמילואים ולזבח השלמים':
'לעולה' מלמדנו – כשם שעולה טעונה כלי לשחיטה, והוא סכין, שנאמר 'וישלח אברהם את ידו ויקח את המאכלת', ועולה היה שנאמר 'ויעלהו לעולה תחת בנו', כך כולם צריכים סכין. (אבל מזרק לקבלת הדם נאמר בשלמי ציבור, שנאמר 'ויקח משה חצי הדם וישם באגנות').
'ולמנחה' מלמדנו – מה מנחה אינה נאכלת אלא לזכרי כהונה, כך כולם אין נאכלין אלא לזכרי כהונה, וללמד על שלמי ציבור שנאכלים לזכרי כהונה. ויש שדרשו כן מ'בקדש הקדשים תאכלנו כל זכר יאכל אותו'.
'ולחטאת' – מה חטאת מקדשת בבלוע, אף כל מקדשת בבלוע. ולמדנו כן גם מ'למנחה' מה מנחה מקדשת בבלוע, אף כל מקדשת בבלוע. שממנחה לבד הייתי אומר שרק מנחה מקדשת לפי שהיא רכה, ומחטאת לבד הייתי אומר רק בשר מקדש לפי שהבליעה מחלחלת בו.
ועוד למדנו מ'חטאת' – מה חטאת לא באה אלא מן החולין, שנאמר 'והקריב אהרן את פר החטאת אשר לו', ולא משל ציבור, ולא משל מעשר. וכן ביום, ובידו הימנית, אף כל אינה באה אלא מן החולין וביום ובידו הימנית. ו'ביום' כדי נסבה, שכבר למדנו כל הקדשים מ'ביום צוותו'. וכן בידו הימנית כבר למדנו ממה שנאמר אצבע או כהונה. אי נמי סובר כרבי שמעון שמ'אצבע' לבד למדים ימין, ולא מ'כהונה' לבד, והוצרכנו ללמוד את הקרבנות שלא נאמר בהם אצבע מחטאת.
'ולאשם' – מה אשם אין שפיר ושליא קדוש בו שהרי זכר הוא, אף כל אין שפיר ושליא קדוש בו, שסובר שוולדות קדשים כשהם נולדים הם קדושים ולא במעי אמן. ודנין אפשר משאי אפשר, שלמדים נקבות מזכרים שאין בהם שפיר ושליא.
ועוד למדנו מ'אשם' – מה אשם עצמותיו מותרין לעשות מהם כלים, אף כל עצמותיו מותרים.
'ולמלואים' – מה מלואים מה שנותר מהם דינו בשריפה, ואין בעלי חיים במותריהן, שלא הופרשו שנים לאחריות וגם לא אבד אחד מהם. אף כל מותריהן בשריפה, ואין בעלי חיים במותריהם, שאם הפריש שנים לאחריות או שנאבד והפריש אחר ונמצא הראשון, אין השני בשריפה.
'ולזבח השלמים' – מה שלמים מפגלין את הנסכים ומתפגלים, אף כל מפגלין ומתפגלים.
דף צ"ח ע"ב
דם חטאת שניתז על בגד מלמטה, וחזר וניתז עליו דם עולה מלמעלה – טעון כיבוס, שהרי דם החטאת נוגע בבגד וגם בלוע בו. אבל דם עולה מלמטה ודם חטאת מלמעלה, אינו טעון כיבוס, שדין כיבוס הוא משום 'בלוע' ולא משום 'נוגע'.
דם שנמצא על בגד שטעון טבילה – חוצץ. ואם טבח הוא שאינו מקפיד בדם שעל בגדו, אינו חוצץ. רבב על בגדו – חוצץ. ואם מוכר רבב הוא, אינו חוצץ.
היה דם ורבב על בגדו – אם טבח הוא הרבב חוצץ, ואם מוכר רבב הוא, הדם חוצץ. ואם עושה את שניהם, נסתפקו בגמרא אם חוצץ, שאע"פ שאינו מקפיד על אחת מהם, שמא על שניהם הוא מקפיד. ולא נפשט.
הדרן עלך דם חטאת
*************
שבת קודש ט' אב תשע"ח
דף צ"ט ע"א
פרק שנים עשר – טבול יום
טבול יום ומחוסר כיפורים – אין חולקים בקדשים לאכול לערב. בעלי מומין, בין בעלי מומין עוברין ובין קבועים – חולקין ואוכלים, אבל לא מקריבים. שנאמר 'הכהן המחטא אותה יאכלנה', כהן הראוי לחיטוי, והיינו כל המשמרה שראויים לזרוק את הדם, חולק, ושאינו ראוי לחיטוי אינו חולק. לפיכך טבול יום שאינו ראוי לחיטוי אינו חולק, אבל בעל מום חולק אע"פ שאינו ראוי לחיטוי, שנאמר 'כל זכר בכהנים' לרבות בעל מום. ומסתבר לרבות בעל מום שהוא אוכל, מלרבות טבול יום שאינו ראוי עתה אלא לערב. ולרב יוסף למדים ממה שנאמרה החלוקה בלשון 'יאכלנה' ולא 'יחלקנה', לומר שבעל מום שראוי לאכילה חולק, ולא טבול יום שאינו ראוי לאכילה.
קטן אוכל ואינו חולק – לפי שאינו ראוי לחיטוי.
כל שאינו ראוי לעבודה אינו חולק בבשר – וכל שאין לו בבשר אין לו בעורות. אפילו טמא בשעת זריקת דמים וטהור בשעת הקטר חלבים אינו חולק בבשר, שנאמר 'המקריב את דם השלמים ואת החלב מבני אהרן לו תהיה שוק הימין למנה'.
בעל מום והוא טמא – כיון שאינו ראוי לאכילה, אין מחלקים לו. שהרי כהן גדול אע"פ שמקריב אונן, אינו חולק לאכול בערב כיון שאינו ראוי לאכילה. וכן טמא בקרבנות ציבור אין מחלקים לו – אע"פ שראוי לחיטוי, כיון שאינו ראוי לאכילה.
אונן נוגע, ואינו מקריב, ואינו חולק לאכול לערב. ומה ששנינו שהאונן צריך טבילה לקודש ומשמע שאסור ליגע – היינו כשהסיח דעתו. אבל לא שהסיח דעתו לגמרי, כי אם כן צריך הזאת שלישי ושביעי. ואם הסיח דעתו רק מטמא שרץ ולא מטמא מת צריך הערב שמש, ופסול גם לתרומה. אלא שאמר נשמרתי מדבר המטמאני טומאה דאורייתא שצריכה הערב שמש, ולא מדבר הפוסלני מדרבנן שאינה צריכה אלא טבילה. ולרבי אבא בר ממל, עשו חכמים מעלה באונן שלענין אכילה צריך טבילה, ולענין נגיעה לא עשו מעלה.
דף צ"ט ע"ב
יש שמירה מטומאה לחצאין – כגון עודהו הסל על ראשו ומגריפה בתוכו, ואמר לבי על הסל ואין לבי על המגריפה – הסל טהור והמגריפה טמאה. ואין המגריפה מטמא לסל, שאין כלי מטמא כלי. ואין המגריפה מטמאה למה שבתוך הסל, שאומר שמרתיה מדבר המטמאה ולא שמרתיה מדבר הפוסלה.
האוכל שלישי של תרומה נעשה גופו שלישי – ואסור לאכול ומותר ליגע, שבאכילה עשו חכמים מעלה, ולא בנגיעה.
במשנתינו שנינו שאונן אינו חולק לאכול בערב, ומשמע שאם זמנו חבירו כהן לאכול עמו, אוכל. ובפסחים שנינו שטובל ואוכל את פסחו לערב, אבל לא בקדשים. ותירצו בגמרא: א) לרב ירמיה מדיפתי, בליל פסח מתוך שאוכל פסח, אוכל גם שאר קדשים. ובשאר ימות השנה, אינו אוכל כלל. ב) לרב אסי, אם מת לו מת בי"ד, אינו אוכל בלילה, שיום מיתה תופס לילו מדרבנן. מת בי"ג וקברו בי"ד, אוכל בלילה, שיום קבורה אינו תופס לילו מדרבנן. וכשיטת רבי שמעון שאנינות לילה הוא מדרבנן.
אנינות לילה – לרבי יהודה מדברי תורה, לרבי שמעון מדברי סופרים, שהרי אונן טובל ואוכל את פסחו לערב.
רבי שמעון אומר: 'שלמים' – משמע כשהוא שלם מביא, ולא כשהוא אונן. וכן תודה שנאכלת בשמחה כשלמים, וכן עולה שבאה בנדר ונדבה כשלמים, ובכור ומעשר ופסח שאינן באין על חטא כשלמים, וחטאת ואשם שנאמר 'זבח', ועופות ומנחות ויין ועצים ולבונה, שנאמר 'שלמים קרבנו', כל קרבנות שהוא מביא, מביא כשהוא שלם ולא כשהוא אונן. (ויישוב הסתירה מברייתא קודמת שלרבי שמעון האונן שולח את פסחו ואוכל בערב, יבואר להלן ק.).
*************