לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי  ח' אב תשע"ט

מסכת תמורה דף כ"א

דף כ"א ע"א

תמורת הבכור והמעשר, ולדן ולד ולדן עד סוף העולם – הרי אלו כבכור וכמעשר, ויאכלו במומן לבעלים.

מה בין בכור ומעשר לבין כל הקדשים: א. שכל הקדשים נמכרים באיטלז, ונשחטין באיטלז, ונשקלין בליטרא, חוץ מבכור והמעשר, לפי שאין הנאה להקדש במכירתם, שדמי בכור לכהן ודמי מעשר לבעלים, ומשום הנאה שלהם אין מזלזלין בקדשים. ב. כל הקדשים יש להן פדיון ולתמורותיהן פדיון, חוץ מבכור והמעשר. ג. כולן באין מחוצה לארץ, חוץ מבכור והמעשר, שאין באין לכתחילה, ואם באו תמימים יקרבו, בעלי מומין יאכלו במומן לבעלים. (ולרבי עקיבא אין מביאין בכור מחו"ל – ראה ע"ב). וטעם הדבר, שהבכור והמעשר יש להן תקנה במקומן, שירעו עד שיסתאבו ויאכלו במומם לבעלים, אבל שאר כל הקדשים אף על פי שנולד בהם מום הרי אלו בקדושתן, וצריך להעלות דמיהן ולהקריבן.

המטיל מום בתמורת בכור ומעשר – פטור, שנאמר 'לא תפדה קדש הם', הם קריבין ולא תמורתן, וכיון שאינו קרב המטיל בו מום פטור. וכן המטיל מום בתשיעי של מעשר –פטור, שנאמר 'עשירי' להוציא את התשיעי שאינו קרב, וכיון שאינו קרב המטיל בו מום פטור.

רבי ישמעאל דרש שאין מעלין מעשר שני בזמן הזה לאכלו בירושלים – שנאמר 'ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך', הקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא בפני הבית, אף מעשר אין נאכל אלא בפני הבית. וסובר שקדושה ראשונה לא קידשה לעתיד לבוא, ואע"פ שיש להסתפק גם בבכור, למד מעשר מבכור שנזרק דמו בפני הבית, וחרב הבית ועדיין בשרו קיים, שמאחר שאם היה הדם לפנינו אינו בר זריקה, למדים בשר מדם, ולמד מעשר מבכור. ואע"פ שאין למדין למד מן הלמד בקדשים – מעשר חולין הוא, וגם לסובר שהולכין אחר מלמד, בשר ודם דבר אחד הוא.

דף כ"א ע"ב

כל התורה כולה למדין למד מן הלמד – חוץ מן הקדשים שאין למדין למד מן הלמד! י"א שהולכים אחר הלמד, שאם הוא חולין למדים, וי"א שהולכים אחר מלמד, וגם אם הלמד חולין אין למדים למד מן הלמד אם המלמד הוא קדשים.

לרבי עקיבא אין מעלין בכור מחוצה לארץ לארץ בזמן שבית המקדש קיים כדי להקריבו – שנאמר 'ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך', ממקום שאתה מעלה מעשר דגן אתה מעלה בכור, ולא ממקום שאי אתה מעלה מעשר דגן. ולשיטתו אמרו שבן אנטיגנוס העלה בכורות מבבל ולא קבלו ממנו.

אין בין שילה לירושלים – אלא שבשילה אוכלין קדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה, ובירושלים לפנים מן החומה. וכאן וכאן קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים. ומנין שמעשר שני אינו נאכל בירושלים בכל הרואה – שנאמר 'ואכלת לפני ה' אלקיך מעשר דגנך ותירושך ויצהרך ובכורות בקרך וצאנך', מקיש מעשר לבכור, מה בכור אינו נאכל אלא לפנים מן החומה, שהרי קדשים נפסלין ביוצא, אף מעשר אינו נאכל אלא לפנים מן החומה.

בכור שעברה שנתו אינו נפסל – לאחרים שנאמר 'מעשר דגנך ותירושך ויצהרך', מקיש בכור למעשר, מה מעשר אינו נפסל משנה לחבירתה, אף בכור אינו נפסל משנה לחבירתה. ולשאר תנאים שנאמר 'שנה בשנה', לימד על הבכור שאינו נפסל משנה לחברתה.

בכור נאכל לשני ימים ולילה אחד – לאחרים שנאמר 'שנה בשנה', יום אחד משנה זו, ויום אחד משנה אחרת. ולחכמים שנאמר 'יהיה לך כחזה התנופה', כחזה ושוק של שלמים שנאכלים שני ימים ולילה אחד.

הדרן עלך אלו קדשים

שבת קודש ט' אב תשע"ט

מסכת תמורה דף כ"ב

דף כ"ב ע"א

פרק רביעי – ולד חטאת

ולד חטאת, ותמורת חטאת, וחטאת שמתו בעליה – ימותו. ושעברה שנתה, ושאבדה ונמצאת בעלת מום קודם שנתכפר באחרת, אם כפרו הבעלים אחרי כן באחרת – תמות (אפילו לחכמים הסוברים שאין חטאת מתה אלא כשנמצאת לאחר שכיפרו הבעלים, כשנמצאת בעלת מום מודים שמתה גם אם נמצאת קודם כפרה), ואינה עושה תמורה, לא נהנין ממנה מדרבנן, אבל לא מועלין בה, כיון שלא היא ולא דמיה קרבין הלכה קדושתה. וכל זמן שלא כיפרו הבעלים באחרת, תרעה עד שתסתאב (זו שעברה שנתה שעדיין אינה בעלת מום, וזו שנמצאת בעלת מום תימכר מיד), ותמכר ויביא בדמיה אחרת, ועושה תמורה (שדבר הרועה להסתאב עושה תמורה), ומועלין בה.

לריש לקיש חטאת שעברה שנתה – רואין אותה כאילו עומדת בבית הקברות, כלומר כל מקום שהיא שם רואין אותה כאילו היא בבית הקברות שאין כהן יכול ליכנס אחריה ולשוחטה, ורועה עד שתסתאב. ומה ששנינו על חטאת שעברה שנתה שהיא מתה, היינו כשעברה שנתה ואבדה, ונמצאת תמימה, ואם כיפרו בעלים באחרת מתה, וקודם שכיפרו בעלים תרעה. ואע"פ שאינה ראויה לגופה בזמן אבידתה, כיון שהיא ראויה לדמים מועיל בה אבידה להביאה למיתה. ולמסקנא נדחו דברי ריש לקיש (רש"י ד"ה אמר לך) והוכיחו שכל חטאת שנדחית מתה, אפילו אין ריעותא נוספת של 'אבודה'.

שני שעירי יום הכפורים שמת אותו של עזאזל – מביא שנים מן השוק, ומגריל, ומשלח האחד, והשני ירעה עד שיסתאב, וימכר, ויפלו דמיו לנדבה, לפי שאין חטאת הציבור מתה. ולרבי יוחנן בעלי חיים נידחין, והשעיר השני שבזוג ראשון הוא נדחה וירעה עד שיסתאב, ומתכפר בשני שבזוג השני. וטעם שהשני שבזוג ראשון ירעה ואין הולך למיתה, הוא משום שאין חטאת ציבור מתה, ואילו היה חטאת יחיד, כיון שנדחה במיתת חבירו הולך למיתה. ואין דומה לאבודה לבד שלרבא אינה מתה, לפי שאבודה דעתה עליה שימצאנה, משא"כ בדחויה. (ולשיטת רב אין בעלי חיים נידחין, ומתכפר בשני שבזוג ראשון – ראה להלן כג.).

דף כ"ב ע"ב

אבדה בלילה והפריש אחרת תחתיה – לרבא לא שמה אבודה, ואינה מתה, הואיל ובלילה אינה בת הקרבה, ואינה ראויה לא לגופה ולא לדמיה, והיא נמצאת ביום המחרת, לאו שמה אבודה, והיא רועה אם נתכפר בחברתה. י"א שדבריו לשיטת רבי הסובר שאם היתה אבודה בשעת הפרשה מתה, ואע"פ כן אם אבדה בלילה אינה מתה. וי"א שדבריו לשיטת חכמים, וכגון שאבדה בשעת כפרה שגם לחכמים היא מתה, וכל זה כשתחילת אבידתה היתה ביום ולא כשעיקר אבידתה היתה בלילה.

הדין שחטאת שהיתה אבודה בשעת כפרה מתה הוא רק באבודה ולא בגנובה או גזולה – שאם החזירה הגנב לאחר כפרה, רועה, ויפלו דמיה לנדבה.

לר' אושעיא אפילו נתערבה חטאת אחת בעדרו, ואפילו חטאת אחת בבהמת חולין אחת – נקראת אבודה. ולר' יוחנן אם היתה אחורי הדלת נקראת אבודה. ונסתפקו בגמרא אם דוקא אחורי הדלת לפי שאין מי שרואה אותה, אבל אם יצאה לחוץ שיש מי שרואה אותה אינה אבודה, או שגם אחורי הדלת שאם היה מחזיר פניו היה רואה אותה נחשבת אבודה, וכ"ש אם יצאה לחוץ שאינו רואה אותה. ולא נפשט.

היתה אבודה מן הבעלים ולא מן הרועה, או מן הרועה ולא מן הבעלים – אינה אבודה. היתה אבודה מן הבעלים ומן הרועה, ואחד בסוף העולם מכיר בה, נסתפקו בגמרא אם היא אבודה או לא. ולא נפשט.

רב פפא נסתפק אם היתה אבודה בכוס. י"מ הספק שאבדה החטאת ונמצאת בשעה שדם חברתה שהפריש תחתיה היה בכוס. והספק לשיטת חכמים שאין חטאת מתה אם היתה אבודה רק בשעת הפרשה, שמא כל זה קודם שיקבל דמה בכוס, אבל לאחר שנתקבל דמה, כל העומד לזרוק כזרוק, והרי היא כאבודה בשעת כפרה ומתה. או שמא כל זמן שלא נזרק הדם חשוב אבודה בשעת הפרשה ורועה.

וי"א שהספק לשיטת רבי, ולא בשתי בהמות, אלא בבהמה אחת שקיבל דמה בשתי כוסות, ואבד האחד בשעת זריקת חבירו – ולמ"ד כוס עושה חבירו דחוי אין ספק שבוודאי נפסלה, שיש בה שתי ריעותות אבוד ודחוי, והספק הוא למ"ד כוס עושה חבירו שיריים, שמא כל זה כשהכוס השני לפנינו בשעת זריקה, אבל כאן שנאבד לא נחשב שיריים והוא דחוי, או שגם אם נאבד נעשה שיריים ולא נדחה, וממילא אין החטאת נפסלת. ולא נפשט.

המפריש חטאת ואבדה, והקריב אחרת תחתיה, ואחר כך נמצאת הראשונה – תמות. (אבל אם נמצאת קודם שהקריב האחרת, אע"פ שהיתה אבודה בשעת הפרשה, לא תמות אלא רועה, לשיטת חכמים החולקים על רבי להלן).

המפריש מעות לחטאתו ואבדו, והקריב חטאת תחתיהם, ואחר כך נמצאו המעות – יוליכם לים המלח.

המפריש מעות לחטאת ואבדו, והפריש מעות אחרות תחתיהן, ולא הספיק ליקח חטאת מהן עד שנמצאו מעות הראשונות – יביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה. שמאחר שמביא משני המעות יחד, אין זו חטאת שכיפרו בעליה באחרת, אלא שאר המעות כמותר חטאת שהולכת לנדבה. (ואם הביא חטאתו מציבור אחד של מעות משמע שיוליך את השני לים המלח, כדין חטאת שכיפרו בעליה באחרת – ולהלן כג. יתבאר לדברי מי שנינו כן).

המפריש מעות לחטאתו ואבדו, והפריש חטאת תחתיהן, לא הספיק להקריבה עד שנמצאו המעות, והרי חטאת בעל מום – תמכר, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה. המפריש חטאת ואבדה, והפריש מעות תחתיה, ולא הספיק ליקח מהן חטאת עד שנמצא חטאתו, והרי היא בעלת מום – תימכר, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה. המפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, לא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה, והרי שתיהן בעלת מום – ימכרו, ויביא מאלו ומאלו חטאת, והשאר יפלו לנדבה.

המפריש חטאת ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, לא הספיק להקריבה עד שנמצאת הראשונה – היו שתיהן תמימות אחת מהן תיקרב חטאת, והשניה לרבי תמות, ולחכמים אין חטאת מתה אלא שנמצאת מאחר שכיפרו הבעלים, ואין המעות הולכים לים המלח אלא שנמצאו מאחר שכיפרו הבעלים.

המפריש חטאת, והרי היא בעלת מום – מוכרה ויביא בדמיה אחרת, לרבי אלעזר בר"ש אם קרבה שניה עד שלא נשחטה הראשונה – תמות אע"פ שהיא חולין, שהיא חטאת שכיפרו הבעלים.

*************