לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ח' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"ד

דף מ"ד

תינוקת בת יום אחד מטמאה בנדה – שנאמר 'ו'אשה. בת עשרה ימים מטמאה בזיבה (לאחר ז' ימי נדות וג' ימים שנעשית זבה גדולה) – שנאמר 'ואשה'. (לר"י בנו של ריב"ב שנאמר 'לזכר ולנקיבה' נקיבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה).

תינוק בן יום אחד:

א. מטמא בזיבה – לרבי יהודה שנאמר 'איש איש' לרבי ישמעאל בנו של ר"י בן ברוקה, שנאמר 'והזב את זובו לזכר ולנקבה', לזכר כל שהוא בין גדול בין קטן, נקיבה כל שהיא בין גדולה בין קטנה.

ב. מטמא בנגעים – שנאמר 'אדם כי יהיה בעור בשרו', אדם כל שהו.

ג. מטמא בטמא מת – שנאמר 'ועל הנפשות אשר היו שם', נפש כל דהו.

ד. זוקק ליבום –  אם נולד יום אחד קודם מיתת אחיו, שנאמר 'כי ישבו אחים יחדיו', אחים שהיה להם ישיבה אחת בעולם.

ה. פוטר מן היבום – אם נולד לאחר מיתת אביו וחיה שעה אחת ומת, שנאמר 'ובן אין לו', והרי יש לו.

ו. מאכיל בתרומה – אם אמו היא בת ישראל שניסת לכהן, ומת בעלה, ונולד לה בן ממנו לאחר מיתתו, אוכלת בשבילו בתרומה, שנאמר 'ויליד ביתו הם יאכלו בלחמו', קרי ביה יאכילו בלחמו, שיאכילו את אמם. אבל אם הניחה מעוברת אינה אוכלת בשבילו עד שיולד.

ז. פוסל מן התרומה – בכהן שיש לו שתי נשים, אחת גרושה ואחת שאינה גרושה, ויש לו בנים משאינה גרושה, שהן כהנים כשרים ועבד שלהם מותר לאכול בתרומה, ויש לו בן אחד שהוא בן יומו מן הגרושה, שהוא חלל ועבדו פסול מלאכול בתרומה, ומת האב, הבן הזה פוסל את כל עבדי אביו מלאכול בתרומה, שהרי יש לו חלק בעבדים ואין אנו יודעין לברור מי מגיע לחלקו. ודוקא בן יום אחד שראוי לירושה, אבל כל זמן שלא נולד, אוכלין כולן בתרומה, שאין זכייה לעובר. (ולרבי יוסי העובר פוסל את העבדים מלאכול בתרומה אפילו אם הוא במעי זרה הכשרה לכהונה, שיש לו זכיה וכל זמן שלא נולד דינו כזר).

ח. נוחל ומנחיל – י"א שנוחל בנכסי האם להנחיל לאחיו מן האב, שאם מתה אמו ביום שנולד, הרי הוא יורשה, וכשמת הוא, באין אחיו מאביו ויורשין הימנו נכסי אמו. ואילו לא היה יורש את אמו, היו באין קרובי האם ונוטלין נכסי אמו. אבל עובר שבמעיה, אם מתה מעוברת, אינו נוחל נכסיה להנחיל את קרוביו מן האב, לפי שהבן מת תחילה, ואין הבן יורש את אמו בקבר להנחיל לאחיו מן האב. ואע"פ שהוא מפרכס לאחר מיתת אמו, אין זה אלא כזנב הלטאה שמפרכסת.

וי"א לומר שממעט בחלק בכורה – כגון אם היה בן יום אחד כשמת אביו, והיה לו אח בכור ואח פשוט, ומת הוא אחר אביו, נוחל מאביו את חלק רביעי שבנכסיו, ומנחילו לשני אחיו, וחולקין הבכור והפשוט את חלקו של זה בשוה, ונמצא ממעט בחלק הבכור, שלולא הוא היה הבכור נוטל שני שליש והפשוט שליש, כגון מששה זהובים נוטל הבכור ארבעה ופשוט נוטל שני זהובים, ועכשיו נוטל הבכור שלש זהובים כנגד שני אחין, ומחלקו של זה שלש רבעי זהוב, נמצאו ביד הבכור ארבע זהובים חסר רביע, וביד פשוט שני זהובים ורביע.

ודוקא בן יום אחד, אבל עובר אינו ממעט, שהבן שנולד לאחר מיתת אביו אינו ממעט בחלק הבכורה, שנאמר 'וילדו לו', ולפיכך נוטל הבכור שליש בכורתו, ובין שלשתן יחלקו שני שלישים.

ט. ההורגו חייב – שנאמר 'ואיש כי יכה כל נפש', מכל מקום.

י. הרי הוא לאביו ולאמו ולכל קרוביו כחתן שלם – לענין אבלות.

לרשב"ג כל ששהה שלשים יום באדם אינו נפל. ואם לא שהה, אם ידוע שכלו לו חדשיו, הרי הוא בן קיימא, ואם לא ידוע שכלו לו חדשיו, הרי הוא נפל.

בת כהן שנשאת לישראל ואין לה בן ממנו – חוזרת לבית אביה לאכול בתרומה. אבל אם יש לה זרע, פוסלה מן התרומה, שנאמר 'וזרע אין לה' והלא יש לה. ואפילו אם עדיין לא נולד הבן, אלא שהיא מעוברת ממנו, אסורה לאכול בתרומה, שנאמר 'כנעוריה' פרט למעוברת.

בכור שנולד לאחר מיתת אביו – אינו נוטל פי שנים שנאמר 'יכיר'.

בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, ואם בא עליה יבם קנאה, וחייבין עליה משום אשת איש, ומטמאה את בועלה לטמא משכב תחתון כעליון. נשאת לכהן תאכל בתרומה, בא עליה אחד מן הפסולין פסלה מן הכהונה, בא עליה אחד מכל העריות האמורות בתורה מומתין עליה, והיא פטורה. פחות מבת שלש שנים, אין זו ביאה, אלא כנותן אצבע בעין.

וזו היא שיטת חכמים שאמרו בת שלש שנים ויום אחד מתקדשת בביאה, אבל לרבי מאיר בת שלש שנים מתקדשת בביאה. והנפ"מ ביניהם: א. לרבי ינאי נחלקו לענין יום אחרון של שנה שלישית, שלרבי מאיר מתקדשת, ולחכמים אינה מתקדשת עד יום ראשון של שנה רביעית. ב. לרבי יוחנן, לרבי מאיר שלשים יום בשנה חשוב שנה, ולאחר שעברו שלשים יום בשנה שלישית היא בת ביאה. ולחכמים אינו חשוב שנה, ואינה מתקדשת עד שנה רביעית.

וי"א לשיטת רבי מאיר שיום אחד בשנה חשוב שנה, ומבת שתי שנים ויום אחד מתקדשת בביאה.

**************

שבת קודש ט' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"ה

דף מ"ה ע"א

בעל בתוך שלש שנים, ומצא דם, ובעל לאחר שלש ולא מצא דם – למסקנת הגמרא אנו תולין שאחר בא עליה, וזונה היא. ואע"פ שיש לקטנה בתולין תוך שלש, והם נופלים ע"י בעילה, וחוזרין ובאין, אין לומר שלא היה עדיין שהות שיחזור לה בתולין, לפי שהמכה שבתוך שלש חוזרת לאלתר.

בעל בתוך שלש שנים ומצא דם, ובעל לאחר שלש ומצא דם – למסקנת הגמרא הדם (שבתוך שלש. תוס') דם בתולים הוא ולא דם נדה, לפי שיש לה בתולין בתוך שלש, והם נופלים ע"י בעילה וחוזרים ובאין.

לרבי מאיר שלש נשים משמשות במוך: א. קטנה – מבת י"א שנה ויום אחד ועד י"ב שנה ויום אחד, שמא תתעבר ותמות. אבל פחות מי"א א"צ מוך, שאינה מתעברת. ויתר מי"ב א"צ, שאם תתעבר לא תמות. ב. מעוברת – שמא תעשה עוברה סנדל. ג. מניקה – שמא תפריש מלהניק את בנה מחמת עיבורה, וימות. לחכמים כולן משמשות כדרכן, ומן השמים ירחמו, שנאמר 'שומר פתאים ה".

י"א שאצל הגויים שנאמר בהן 'אשר בשר חמורים בשרם' אפשר שתתעבר כשהיא בת שש, וכיוסטני בתו של אסוירוס בן אנטנינוס שאמרה לפני רבי שנשאת בשש וילדה בשבע. וי"א שבשקר העידה.

נבעלה בתוך שלש שנים – הלכה למשה מסיני שכשרה לכהונה. מעשה שפסל רבי עקיבא אשה שנבעלה בתוך שלש שנים לכהונה, ולא אמרה אלא לחדד בה את התלמידים.

בן תשע שנים ויום אחד ביאתו ביאה. לפיכך:

א. אם בא על יבמתו – קנאה. ואע"פ שאין קנין לקטן, הרי קנויה לו ועומדת. ואין נותן גט עד שיגדיל, שאינו בן דעת. וכשיגדיל צריך גט למאמרו וחליצה לזיקתו, שעשו ביאת בן תשע כמאמר בגדול. ואם יבעול כשהוא גדול, שאז קנאה בקנין גמור, אין צריכה אלא גט. ב. אם בא על הנדה – מטמא משכב תחתון כעליון. ג. היה כותי או ממזר ובא על הכהנת – פסלה מתרומת אביה. ד. אינו מאכיל בתרומה – כגון יבם בן ט' שהוא כהן, ובא על יבמתו ישראלית, אע"פ שקנאה, אינה אוכלת בתרומה. ה. רבע את הבהמה – פסלה מע"ג המזבח אם רבעה ע"פ עד אחד או ע"פ בעלים, ונסקלת על ידו אם יש עדים. ו. בא על אחת מכל העריות האמורות בתורה – מומתין על ידו, והוא פטור.

דף מ"ה ע"ב

קטנה בת אחת עשרה שנה ויום אחד, וקטן בן י"ב ויום אחד נדריהם נבדקין – אם ידעו לשם מי נדרו, ולשם מי הקדישו, נדרן נדר והקדישן הקדש. ואם לא ידעו, אינו נדר. ואפילו בדקנו שלשים יום ולא ידעו לפרש לשם מי נדרו, ושוב נדרו לאחר מכן באותה שנה, עדיין צריכין בדיקה.

בת שתים עשרה שנה ויום אחד, ובן י"ג שנה ויום אחד, נדריהם קיימין – ואפילו אם אמרו אין אנו יודעין לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, נדרן נדר והקדשן הקדש. (ודווקא אם הביא שתי שערות. אבל אם לא הביא, ואינו יודע לשם מי נדר, אין נדרו נדר. רש"י ד"ה קטן הוא. וכן איתא להלן מו.).

קטנה פחות מבת אחת עשרה, וקטן פחות מבן י"ב – אפילו אם אמרו יודעין אנו לשם מי נדרנו לשם מי הקדשנו, אין נדריהם נדר ואין הקדשן הקדש. וגם אם היו חריפין ביותר, אין בנדריהם כלום.

כל אלו דברי רבי. אבל לר"ש בן אלעזר הדין להיפך, שהתינוק ממהר להתחכם יותר מן התינוקת. (ולשיטתו זכר בן י"ב נעשה גדול ומבן י"א נדריו נבדקין, והנקיבה בת י"ג נעשית גדולה, ומבת י"ב נדריה נבדקין. עיין להלן מו.).

טעמו של רבי שהאשה ממהרת להתחכם מן האיש – שנאמר 'ויבן ה' אלקים את הצלע', מלמד שנתן הקב"ה בינה יתירה באשה יותר מבאיש. וטעמו של ר"ש בן אלעזר, שמתוך שהתינוק מצוי בבית רבו נכנסת בו ערמומית תחלה.