לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ט"ו אב תשע"ח

מסכת זבחים דף ק"ה

דף ק"ה ע"א 

רבי אלעזר נסתפק על פרים ושעירים הנשרפים שיצאו וחזרו, אם נטמאו בגדיהם של המוציאים או לא. ולמסקנת הגמרא הספק באופן שאחזום במקלות ועומדין מבחוץ להוציאם לאחר שחזרו, אם מאחר שיצאו חוץ לעזרה כל העסוקים בהן מכאן ואילך חוץ לעזרה מטמאין בגדים, או שמאחר שחזרו הפרים אינם מטמאים את העוסקים בהם עד שיצאו. אבל אם האחרונים חזרו לפנים כדי להוציאם, אינם מטמאים בגדים עד שיצאו, כי כל זמן שהם בפנים אין אני קורא בהם 'ואחר יבוא אל המחנה'.

פרים הנשרפים, ופרה אדומה, ושעיר המשתלח – המשלח, השורפן, והמוציאן, מטמא בגדים. והן עצמן אין מטמאין בגדים.

פרה אדומה ופרים הנשרפים – מטמאין אוכלין ומשקין. שעיר המשתלח – לר"מ מטמא אוכלין ומשקין, שכל שסופו לטמא טומאה חמורה אינו צריך הכשר, ומטמא מחיים. ולחכמים אינו מטמא אוכלין ומשקין, שלא נתרבה מי שסופו לטמא טומאה חמורה רק לענין שאינו צריך הכשר טומאה ממקום אחר, שמטמא אוכלין ומשקין מאליו אע"פ שלא נגעה בו טומאה, אבל צריך שיהיה ראוי לטומאה, ובעל חי אינו מטמא.

'על כל זרע זרוע' – מה זרעים שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, אף כל שאין סופן ליטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, יצתה נבלת עוף טהור שסופה ליטמא טומאה חמורה, שאין צריכה הכשר של נתינת מים ומגע שרץ כדי לטמא אוכלין ומשקין.

פרים ושעירים הנשרפים אינם מטמאים אוכלין ומשקין בפנים – שמחוסר יציאה כמחוסר מעשה.

כזית מנבלת עוף טהור: לחכמים – אינו מטמא אוכלים ומשקין, שאע"פ שסופו לטמא טומאה חמורה בבית הבליעה, צריך שיהא ראוי לטומאה וכזית אינו מטמא טומאת אוכלין. לרבי מאיר – כשמונחת על גבי קרקע אינה מטמאה, שעדיין לא הוגעה לסוף טומאה חמורה, שמא לא תיכנס לבית הבליעה לעולם. וכשהיא בתוך פיו, והיו אוכלים אחרים בפיו, מטמאתן, שהרי הגיעה לטומאה חמורה. וכן כשאוחזה בידו מטמאה, שמחוסר קריבה לאו כמחוסר מעשה.

דף ק"ה ע"ב 

שנינו בברייתא: א. נבלת עוף טהור צריכה מחשבה – להצטרף פחות מכזית ממנה להשלים פחות מכביצה אוכלין לקבל טומאת אוכלין במגע, ואין צריכה הכשר לטמא, לא למים ולא למגע שרץ, שהואיל וסופה לטמא טומאה חמורה היא מטמא מאליה. ב. ומטמאה טומאת אוכלין בכביצה. ג. שחיטתה ומליקתה מטהרת טריפתה מטומאתה. רישא כרבי מאיר, מציעתא שמטמא בכביצה ולא בכזית כחכמים, שלרבי מאיר מטמא בכזית כשאוחזה בידו. וסיפא ששחיטתה ומליקתה מטהרתה כרבי מאיר.

כל המטמא אדם במגע כשרץ, מונין בו ראשון ושני, ושאינו מטמא אדם במגע אין מונין בו. לפיכך: א. נבלת עוף טהור לרבי מאיר אין מונין לה ראשון ושני. ב. חיבורי אוכלין ע"י משקין, שהוא חיבור לטמא אוכלין ומשקין, ולא לטמא אדם וכלים, אין מונין בו ראשון ושני.

פרים נשרפים חוץ לשלש מחנות – שנאמר בפר כהן משיח 'והוציא את כל הפר אל מחוץ למחנה', ונאמר בפר העדה מחוץ למחנה לאחר שנאמר 'כאשר שרף את הפר הראשון', ליתן לו מחנה שניה. כשהוא אומר 'מחוץ למחנה' בדשן, לאחר שכבר נאמר 'על שפך הדשן ישרף', ליתן לו מחנה שלישית.

וכיון שיצאו מן העזרה מטמאין בגדים – שמאחר שלמדנו ששריפתן חוץ לשלש מחנות, למה נאמר בפר יום הכיפורים 'אל מחוץ למחנה ושרפו', שמשמע ששורפן חוץ לעזרה מיד בהר הבית, והלא אף אלו פנימיים, אלא לומר לך כיון שיצא חוץ למחנה אחת, מטמא בגדים. ולרבי שמעון אין מטמאין בגדים עד שיוצת האור ברובו, שדורש 'מחוץ למחנה' לגזירה שוה מפרה אדומה, ללמד שפרה אדומה נשרפת חוץ לשלש מחנות, ופרים נשרפים למזרחה של ירושלים כפרה אדומה.

*************

שבת קודש ט"ז אב תשע"ח

מסכת זבחים דף ק"ו

דף ק"ו ע"א 

פרים הנשרפים – לרבי אליעזר למדים בגזירה שוה מפרה אדומה שנשרפים למזרחה של ירושלים. ולחכמים לצפון ירושלים, שכל מעשה חטאת בצפון. לרבי יוסי הגלילי צריך שיקדים שם דשן כדי שישרפו על בית הדשן, שנאמר 'על שפך הדשן ישרף'. (ולתנא קמא אינו צריך). לרבי אליעזר בן יעקב צריך שיהא מקומו משופך. לרבא חולק על רבי יוסי הגלילי וסובר שאין צריך שיהא שם דשן, ולאביי אינו חולק אלא מוסיף שיהא מקומו משופך.

השורף מטמא בגדים – ולא המצית את האור, ולא המסדר את המערכה. ואיזהו השורף, המסייע בשעת שריפה. משנעשו אפר אינו מטמא בגדים, שנאמר 'אותם'. ניתך הבשר ונעשה חרוך ועדיין לא נעשה אפר, לת"ק מטמאין בגדים ולרבי שמעון לא.

הדרן עלך טבול יום

פרק שלשה עשר – השוחט והמעלה

השוחט והמעלה בחוץ – לת"ק חייב על השחיטה וחייב על העלאה. לרבי יוסי הגלילי שחט בפנים והעלה בחוץ חייב, אבל שחט בחוץ והעלה בחוץ פטור, שלא העלה אלא דבר פסול. אמרו לו אף השוחט בפנים ומעלה בחוץ כיון שהוציאו פסלו.

הטמא שאכל קודש – לת"ק בין קודש טמא בין טהור חייב. לרבי יוסי הגלילי אכל קודש טהור חייב, אכל קודש טמא פטור, שלא אכל אלא דבר טמא. אמרו לו אף טמא שאכל את הטהור כיון שנגע בו טמאוהו.

טהור שאכל קודש טמא – פטור, שאינו חייב אלא על טומאת הגוף.

בהעלאה נאמר עונש ואזהרה – עונש 'ואל פתח אוהל מועד לא הביאו', אזהרה 'השמר לך פן תעלה עולותיך', שכל מקום שנאמר 'השמר' 'פן' ו'אל' אינו אלא לא תעשה.

בשחיטה נאמר עונש ואזהרה – עונש 'ואל פתח אוהל מועד לא הביאו'. אזהרה, לרבי יוחנן למדים שחיטה מהעלאה בגזירה שוה הבאה הבאה, מה להלן לא ענש אא"כ הזהיר אף כאן. ולרבי יונה בגזירה שוה 'שם שם', שנאמר 'שם תעלה עולותיך ושם תעשה', הוקשו שאר עשיות להעלאה, מה העלאה לא ענש אלא א"כ הזהיר אף כאן.

הזובח בהמה למרקוליס חייב – שנאמר 'ולא יזבחו עוד את זבחיהם', אם אינו ענין לכדרכה שנאמר 'איכה יעבדו', תנהו ענין לשלא כדרכה.

דף ק"ו ע"ב 

קדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות – עונשן כרת, שנאמר 'ואל פתח אהל מועד', ואזהרתם מן הכתוב 'השמר לך פן תעלה עולותיך'. זבחים שהקדישן בשעת היתר הבמות והקריבן בחוץ בשעת איסור הבמות – למדים מן הכתוב 'למען אשר יביאו בני ישראל את זבחיהם אשר הם זובחים', זבחים שהתרתי לך כבר, 'על פני השדה', לומר שהזובח בשעת איסור הבמות, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב על פני השדה. 'והביאום לה" – זו מצות עשה. 'ולא יזבחו עוד' – זו מצות לא תעשה. אבל אין עונשם כרת, שנאמר 'חוקת עולם תהיה זאת להם לדורותם', זאת להם, עשה ולא תעשה, ולא אחרת להם, כרת.

אין מזהירין מן הדין – אפילו למאן דאמר עונשין מן הדין. ולפיכך אין למדים אזהרה על איסור שיש בו עונש, מאיסור שנאמר בו אזהרה ואין בו עונש.

*************