לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי ט"ו כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"א

דף נ"א ע"א

נבלת עוף טהור צריכה מחשבה לאכילת אדם כדי שתטמא טומאת אוכלין, ואינה מטמאה את האוכלה אלא בבית הבליעה, ואינה צריכה לא הכשר מים, ולא הכשר שרץ להביאו לידי טומאה, שנאמר 'על כל זרע זרוע אשר יזרע', מה זרעים שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, אף כל שאין סופן לטמא טומאה חמורה צריכין הכשר, יצתה נבלת עוף טהור שסופה לטמא טומאה חמורה, שאין צריכה הכשר.

חשב על המחובר לאכילת אדם – לדברי רבא שמה מחשבה וחייב במעשר, גם לרבי יוחנן הסובר שלענין טומאת אוכלין מחשבה בחיבור לא שמה מחשבה (ראה לעיל נ:).

הסיאה והאזוב והקורנית שבחצר – אם זרען מתחילה לאדם, חייבין במעשר. זרען לבהמה, וחזר ושמרן לאכילת אדם, לרבא חייבין במעשר, שמחשבה בחיבור מחשבה היא לענין מעשר. ולרב אשי רק אם עלו מאליהן חייבין, שסתמן לאדם עומדין, ואם החצר משמרת פירותיה ואינה הפקר, חייבים. (אבל אם זרען לבהמה וחזר וחשב בחיבורן לאדם, אפשר שאינה מחשבה).

כל שחייבין במעשרות מטמאין טומאת אוכלין. לרבא יש מי שחייב במעשרות ואינו מטמא, כגון שחשבן לאכילת אדם בחיבורן לשיטת רבי יוחנן, ולא אמרו אלא שכל מין שחייב במעשר מטמא טומאת אוכלין.

כל שחייב בראשית הגז, והן הכבשים, חייב במתנות. ויש שחייב במתנות ואינו חייב בראשית הגז, כגון בקר ועזים.

טריפה חייבת בראשית הגז ואינה חייבת במתנות, ומה ששנינו שכל שחייב בראשית הגז חייב במתנות, היינו כל מין שחייב בראשית הגז חייב במתנות. ולרבי שמעון הטריפה פטורה גם מראשית הגז.

המפקיר את כרמו, והשכים בבוקר ובצרו – חייב בפרט ובעוללות ובשכחה ובפאה, ופטור מן המעשר (שבמתנות עניים נאמר 'תעזוב' יתירא לרבות הפקר כזה שחזר וזכה בו). ואע"פ ששנינו שכל שחייב בפאה חייב במעשרות, היינו שכל מין שחייב בפאה חייב במעשר.

דף נ"א ע"ב

המנמר שדהו ושייר קלחים לחים – שמלקט כאן את המבושלים כל צרכן, ומניח את הלחים שלא בשלו, וחוזר ומלקט במקום אחר, עד שנעשה מנומר – לרבי עקיבא כשהוא חוזר ולוקט נותן פאה מכל אחד ואחד, שהקציר שבינתים מפסיק. ולחכמים נותן פאה מאחת על הכל. ומודים חכמים לרבי עקיבא בזורע שבת או חרדל בשנים ושלשה מקומות, שנותן פאה מכל אחד ואחד.

השֶבֶת – חייבת בפאה ובמעשר.

דברים העשויים ליתן טעם בקדרה – כגון הקושט והחימום וראשי בשמים והתיאה והחלתית והפלפלים וחלת חריע – אין מטמאין טומאת אוכלין. ולת"ק נקחין בכסף מעשר, ולרבי יוחנן בן נורי אין נקחין בכסף מעשר.

השֶבֶת מטמא טומאת אוכלין – שסתם שֶבֶת עשויה לכמך, שכותשין אותו ונותנין אותו בכותח ועיקרו שבתוכו מטבילין כל אוכל, ואין סתמו עומד ליתן טעם בקדירה. אבל משנתנה טעם בקדרה, אין בה משום תרומה ואינה מטמאה טומאת אוכלין.

כל שיש לו ביעור, שהוא מצווה לבערו מן הבית בשביעית כשכלה לחיה מן השדה, יש לו שביעית לענין שחייב להפקיר ואסור לעשותן סחורה ומלוגמא ואפיקטויזין, כגון עלה הלוף שוטה והדנדנה, וכן כל הכלים בימות הגשמים מהשדה. ויש שנוהגת בו קדושת שביעית ואין לו ביעור, כגון עיקר הלוף ועיקר הדנדנה, שאין כלים מן השדה בימות הגשמים. שנאמר 'ולבהמתך ולחיה אשר בארצך תהיה כל תבואתה לאכול', כל זמן שחיה אוכלת מן השדה אתה מאכיל לבהמתך בבית, כלה לחיה מן השדה כלה לבהמתך שבבית, ואלו אינם כלים.

כל דג שיש לו קשקשת, יש לו סנפיר והוא טהור. ויש שיש לו סנפיר ואין לו קשקשת, ודג טמא הוא. סנפיר אלו כנפים ששט בהן על פני המים, וקשקשת הוא מלבושין של דג, שנאמר 'ושריון קשקשים הוא לבוש'.

ומאחר שכל שיש בו קשקשת יש לו סנפיר, לא היה צריך לכתוב בתורה אלא קשקשת, ולא אמרה תורה סנפיר אלא משום 'יגדיל תורה ויאדיר'.

כל שיש לו קרנים יש לו טלפים, שפרסותיו סדוקות, שאין קרנים אלא לבהמה וחיה טהורה. ויש שיש לו טלפים ואין לו קרנים, כגון חזיר.

כל הטעון ברכה לאחריו טעון ברכה לפניו. ויש שטעון ברכה לפניו ואין טעון ברכה לאחריו. א. י"א שבא לרבות ירק, שמברך לפניו ואינו מברך לאחריו. ב. לרבי יצחק שמברך לאחריו על ירק, בא לרבות מים, שאין מברכין לאחריו. ג. לרב פפא שמברך על מים לאחריו, לרבות מצוות, שמברכין לפניהם ולא לאחריהם. ד. לבני מערבא שמברכין כשחולצין התפילין לשמור חוקיו, בא לרבות מיני ריח, שמברכים לפניהם ולא לאחריהם, לפי שהנאה מועטת היא.

***********

שבת קודש ט"ז כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"ב

דף נ"ב ע"א

תינוקת שהביאה שתי שערות – או חולצת או מתיבמת, וחייבת בכל מצות האמורות בתורה. ולרבי יוסי האשה חולצת אפילו כשהיא קטנה, שאיש כתוב בפרשה, אבל אשה בין גדולה ובין קטנה. ולחכמים דין האשה כאיש.

וכן תינוק שהביא שתי שערות – חייב בכל מצות האמורות בתורה.

וראוי להיות בן סורר ומורה משיביא שתי שערות – עד שיקיף זקן התחתון ולא העליון, אלא שדברו חכמים בלשון נקיה.

תנאים נחלקו אם תינוקת שהביאה שתי שערות יכולה למאן: א. לת"ק – אינה יכולה למאן, ואפילו אם לא נבעלה בגדלותה. ב. לרבי יהודה – יכולה למאן עד שירבה השחור. ולא שירבה השחור ממש, אלא כדי שיהיו שתי שערות שוכבות ונראות כמי שירבה השחור על הלבן. וי"א שתי שערות המקיפות משפה לשפה. ומודה רבי יהודה שאם נבעלה לאחר שהביאה שתי שערות שוב אינה יכולה למאן, שביאה זו עושה בה קידושין גמורים. ג. לרבי ישמעאל יכולה למאן אפילו אם נבעלה בגדלותה, ואפילו אם בנה מורכב על גבי כתיפה, שכל הבועל על דעת קידושין הראשונים הוא בועל ולא נתכוין לקדשה. ד. לרבי יוסי (להלן ע"ב) הבת ממאנת עד שתקיף העטרה. ה. לבן שלקות עד שתכלכל. (שיהא רצוף ומלובש בשיער).

מעשה שרצו להתיר בתו של רבי ישמעאל שרצתה למאן כשבנה מורכב לה על כתפה ע"פ שיטת אביה, אבל נמנו וגמרו שאינה ממאנת עד שתביא שתי שערות (כת"ק). ורבי אבהו בשם ר' אלעזר פסק הלכה כרבי יהודה, שאם לא נבעלה ממאנת בגדלותה, ואם נבעלה אינה ממאנת.

רבי ישמעאל דרש ממה שנאמר בסוטה 'והיא לא נתפשה' אסורה, הא נתפשה באונס מותרת. ויש לך אחרת שאע"פ שלא נתפשה מותרת, ואיזו זו שקדושיה קדושי טעות, שאע"פ שבנה מורכב על כתפה ממאנת והולכת לה. (וכן קטנה שקדשוה אמה ואחיה).

שתי שערות שאמרו שהוא סימן לגדלות – לרבי חלבו בשם רב הונא צריך שיהא בעיקרן גומות. ולרב מלכיו בשם רב אדא בר אהבה אם יש גומות, אף על פי שאין שערות הרי היא גדולה. ושתי שערות הן סימן אפילו כשהן בגומא אחת, שבגוף אפשר שיצמחו שתי שערות בגומא אחת. (משא"כ בשערות הראש – ראה להלן).

שני אמוראים נקראו בשם דומה 'רב מלכיא' ו'רב מלכיו'. ונחלקו אמוראים איזה מאמרים נאמרו ע"י כל אחד מהן:

לרב חנינא בריה דרב איקא – המאמרים העוסקים בענין שפוד, שפחות, וגומות, נאמרו ע"י רב מלכיו, והעוסקים בענין בלורית, אפר מקלה, וגבינה, נאמרו ע"י רב מלכיא. לרב פפא – המאמרים שבאו לפרש משניות וברייתות נאמרו ע"י רב מלכיא, ושמועות בפני עצמן נאמרו ע"י רב מלכיו. והסימן הוא 'מתניתא מלכתא'.

החילוק בין רב חנינא לרב פפא: במימרא של שפחות, שלרב חנינא נאמרה ע"י רב מלכיו, ולרב פפא ע"י רב מלכיא. (וכן נפ"מ במימרא של אפר מקלה, שלרב חנינא נאמרה ע"י רב מלכיא, ולרב פפא ע"י רב מלכיו).

איוב בסערה חירף: אמר לפניו רבש"ע שמא רוח סערה עברה לפניך ונתחלפה לך בין איוב לאויב. בסערה השיבוהו: א"ל שוטה שבעולם, הרבה נימין בראתי בראשו של אדם, ולכל נימא ונימא בראתי לו גומא בפני עצמה, שלא יהיו שתים יונקות מגומא אחת, שאלמלא שתים יונקות מגומא אחת מכחיש מאור עיניו של אדם, גומא בגומא לא נתחלף לי איוב באויב נתחלף לי.

דף נ"ב ע"ב

לשמואל שתי שערות שאמרו שהוא סימן לגדלות – אפילו אחת על הכף ואחת על הביצים. וכן שנינו שלדברי ר"ש בן יהודה איש כפר עכו בשם ר"ש, שתי שערות שאמרו לענין נערה אפילו אחת בגבה ואחת בכריסה, או אחת ע"ג קשרי אצבעותיה של יד, ואחת ע"ג קשרי אצבעותיה של רגל. ולחכמים עד שיהו שתי שערות במקום אחד.

תנאים נחלקו בשיעור שתי השערות האמורות בפרה אדומה, ובנגעים, והאמורות בכל מקום לענין סימני גדלות: א. לרבי ישמעאל שיעורן כדי לכוף ראשן לעיקרן. ב. לרבי אלעזר כדי לאחוז מעט בציפורן. ג. לר' עקיבא כדי שיהו ניטלות בזוג. והלכה כדברי כולן להחמיר, משנקרצות בצפורן לא ממאנת שמא גדולה היא, ולענין חליצה אינה חולצת עד שיהיה לה שיעור הגדול שבכולן.

הרואה כתם – הרי היא מקולקלת, שאינה יודעת פתח נדותה לידע מתי יתחילו י"א יום שבין נדה לנדה.

הרואה כתם – לרבי מאיר חוששת משום זוב, שאם עברו עליה שלשה ימי זיבה משלבשה חלוק זה, ומצאה עליו כתם גדול שיעור שלשה גריסין ועוד, אנו מסתפקין שמא כל יום ראתה גריס אחד, ואפילו אם נמצאו במקום אחד. אבל אם נמצא פחות מג' גריסין במקום אחד, אינה חוששת, שאנו תולין שבא בשני ימים. [וביותר משלש גריסים ועוד, אנו תולין שבא כגריס ועוד בכל יום, ואין אומרים שבשני ימים ראתה כגריס, וביום השלישי בא חצי גריס, וחצי השני בא ממאכולת שהגיע מזוהמת הדם, שמאחר שאפשר לחלק בגריס ועוד לכל יום, אין תולין במאכולת].

לרבי חנינא בן אנטיגנוס אין בכתמים משום זוב, ופעמים שהכתמים מביאין לידי זיבה – כיצד? לבשה שלש חלוקות הבדוקות לה בשלשה ימי זיבה, חלוק אחד ליום, ומצאה עליהם כתם, או שראתה שני ימים דם מגופה, וביום השלישי לבשה חלוק הבדוק לה ומצאה עליו כתם, הן הן הכתמים המביאין לידי זיבה. אבל קרבנה אינו נאכל, שמא כתם השלישי לא בא מגופה. אבל אם ראתה שלשה כתמים בשלש ימים על חלוק אחד, אע"פ שהיו בשלשה מקומות, אינה חוששת משום זוב.

************

יום ראשון י"ז כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"ג

דף נ"ג ע"א

הרואה כתם על חלוק שלבשה שלשה ימים רצופים – אם יש בו כדי לחלק שלשה גריסין שהן כגריס ועוד, חוששת משום זוב של שלשה ימים. (כדעת רבי מאיר לעיל נב:).

ראתה כשיעור שתי גריסין – לת"ק אינה חוששת. ולר' יהודה בן אגרא משום רבי יוסי חוששת, שמא ראתה אותן בשני בין השמשות, או אחת היום ואחת בין השמשות של מחר, וראיית בין השמשות עולה לשני ימים, שמקצתה מן היום ומקצתה מן הלילה, ויש כאן שלשה רצופין.

ונחלקו למסקנת הגמרא כשבדקה עצמה בבין השמשות ולא בדקה את חלוקה, והיה ידה בעיניה במשך כל זמן בין השמשות של רבי יהודה (שהכסיף העליון ולא התחתון, והוא כשיעור חצי מיל), ולא היה לה דם. ובבין השמשות של רבי יוסי (שהוא שיעור כהרף עין, מיד לאחר בין השמשות של רבי יהודה), לא בדקה.

וטעמו של תנא קמא שאינה חוששת: שסובר כרבי יהודה, וידוע שלא בא לה דם בין השמשות.

טעמו של ר"י בן אגרא בשם רבי יוסי: שרבי יוסי לשיטתו שבין השמשות הוא כשיעור הרף עין לאחר גמר בין השמשות של רבי יהודה, ושמא בזמן זה היה לה דם, וחשוב שתי ראיות.

וי"א בשיטת רבי יהודה בן אגרא שאינה חוששת גם לרבי יוסי – שסובר שזמן 'כהרף עין' של רבי יוסי מובלע בתוך זמנו של רבי יהודה, ואינו לאחריו, ולפיכך אם בדקה כל זמן בין השמשות של רבי יהודה, נמצא שבדקה גם בזמן בין השמשות של רבי יוסי, ואינה חוששת.

אבל אם האשה לא בדקה כלל, לא בבין השמשות של רבי יהודה ולא בבין השמשות של רבי יוסי, לדברי הכל חוששין גם בשתי גריסין שמא בא בבין השמשות ויש כאן שלש ראיות. ואם האשה בדקה (וידה על עיניה) גם בבין השמשות של רבי יהודה וגם בבין השמשות של רבי יוסי – לדברי הכל אין חוששין, שהרי בדקה ולא היה לה דם בכל משך הזמן של בין השמשות.

דף נ"ג ע"ב

הרואה כתם – לרבי מטמאה למפרע את עצמה ואת הקדשים שנגעה בהן עד שעת כיבוס. ולר"ש בן אלעזר אינה מטמאה למפרע עד שעת כיבוס לא את עצמה ולא קדשים, שלא יהא כתמה חמור מראייתה לשום דבר, שבראיתה אינה טמאה למפרע אלא מעת לעת.

ראתה כתם ואחר כך ראתה דם – לשיטת רבי תולה כתמה בראייתה מעת לעת, שאם ראתה את הדם בתוך מעת לעת של מציאת הכתם, אנו תולים שכתם זה מדם נדות הוא, וטהורה מלטמא עד שעת הכבוס, אלא משעת מציאת הכתם ולהבא. ולשיטת ר"ש בן אלעזר דוקא אם ראתה בו ביום שמצאה בו הכתם היא תולה בו, אבל אם ראתה דם לאחר שקיעת החמה, אינה תולה בו את הכתם שראתה ביום, אע"פ שהוא מעת לעת.

לרבינא נראין לרבי דברי עצמו יותר מדברי ר"ש בן אלעזר, שהוא מתקנה ומיקל עליה, ור"ש בן אלעזר מחמיר עליה, ומכיון שכתמים הוא מדרבנן יש להקל עליה. ולרב נחמן נראין לרבי דברי ר"ש בן אלעזר יותר מדברי עצמו, שר"ש בן אלעזר מיקל לענין זיבה, שאם לא ראתה בו ביום, אין תולין כתמה בראיתה, ומונים ימי נדות מיום ראייתה, ואין ימי זיבה מתחילין עד יום שמיני לראייתה. ורבי מעוות הלכותיה לידי זיבה, שלדבריו מונים ימי נדות מיום מציאת כתמה, ומיום שמיני לכתמה מתחילין ימי זוב.

לדברי ריש לקיש לא אמר רבי שתולין כתמה בראיתה כשראתה מעת לעת, אלא אם בדקה בין השמשות של שביעי לכתמה להפסיק בטהרה, אבל אם לא הפרישה בטהרה גילתה דעתה שמיום ראייתה התחילה למנות, והיא גרמה לעצמה להבדיל כתמה מראייתה, ולפיכך כתמה מטמא למפרע מיום לבישה. ולרבי יוחנן אפילו אם לא בדקה למנין כתמה יכולה לתלות בראיתה, שאין זה תלוי בגילוי דעתה.

כתמים צריכין הפסק טהרה – שקודם שהולכת לטבול ביום השביעי לערב, צריכה לבדוק בין השמשות להפסיק בטהרה.

אשה הרואה יום י"א מימי זיבתה בבין השמשות – הרי זה ספק אם היה לילה ודם זה הוא תחילת נדה, או שהיה יום והוא מסוף זיבה. ולפיכך תשב שבעה על דם זה (ולא יום כנגד יום) שמא תחילת נדה הוא, ואם ראתה לסוף שבעה יום אחד, נחמיר עליה לומר שראיה ראשונה היתה סוף זיבה, ועתה היא תחלת נדה ותשב שבעה (ולא יום כנגד יום), ואם תראה שלשה ימים רצופים, נחמיר עליה לומר שראייה ראשונה תחלת נדה היתה, ועתה זבה גדולה היא וצריכה שבעה נקיים, ולא תשב ארבעה והן כנדה. וכן לעולם היא מקולקלת.

וכן אם ראתה בשביעי לנדתה בבין השמשות – הרי זה ספק אם היה ביום והוא סוף נדה, או שהיה בלילה והוא תחילת זיבה.

ראתה בין השמשות של יום ארבעים לזכר, או של יום שמונים לנקבה – הרי זה ספק דם טמא ספק דם טהור, ואם תראה ליום שמיני, היא ספק נדה ספק שומרת יום כנגד יום, וכן לעולם.