לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"א סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף מ"ב

דף מ"ב ע"א 

בדמים הניתנים על מזבח החיצון פיגל במתנה אחת. ובדמים הניתנים על המזבח הפנימי, כגון ארבעים ושלש של יום הכיפורים, ואחד עשר של פר כהן משיח ושל פר העלם דבר של ציבור – פיגל בין בראשונה (במתנות שלפני ולפנים), ובין בשניה (על הפרוכת), ובין בשלישית (על מזבח הזהב), לרבי מאיר פיגול וחייבין עליו כרת, ולחכמים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר.

לדברי ריש לקיש שלא פיגל רבי מאיר בחצי מתיר אלא כשפיגל בראשונה ומשום שעושה על דעת הראשונה, פירש רב אשי שפיגל בשלשתם, והחידוש הוא שלא נאמר שמאחר שעושה על דעת הראשונה למה לו לחזור ולחשב בשניה ובשלישית. והקשו על דבריו שבברייתא אמרו 'בין' בראשונה ו'בין' בשניה וכו', ומשמע שלא חישב אלא באחת מהם.

הקומץ והלבונה והקטורת ומנחת כהנים ומנחת כהן משיח ומנחת נסכים שהקריב מאחת מהן כזית בחוץ – לחכמים חייב, ולרבי אליעזר פטור עד שיקריב את כולן, אע"פ שעבודה שלימה היא, כיון שאינו גמר כל העבודה. ומודה רבי אליעזר בדמים שהזורק מקצת דמים בחוץ חייב, שהרי אם נתן מקצת דמים ונשפך הדם, סובר שמתחיל ממקום שפסק.

דף מ"ב ע"ב 

לשיטת החולקים על ריש לקיש וסוברים שלרבי מאיר מפגלים בחצי מתיר, לדעת רבה אינו חייב אלא בארבעה פרים או ארבעה שעירים – שפיגל בין הבדים בכל מתנותיו ונשפך הדם, ושחט אחר והזה על הפרוכת, ואחד על הקרנות, ואחד לטיהרו של מזבח. שמאחר שכל אחד כפרה בפני עצמו, נחשב שקרבו כל מתיריו. אבל בפר אחד, אם פיגל במתנות ראשונות לא פיגל, ששאר מתנות מים בעלמא הן, ונמצא שלא קרבו כל מתיריו. ולרבא גם בפר אחד נחשב שקרבו כל מתיריו, ששאר מתנות מרצה לפיגולו.

מנין המתנות בחטאות הפנימיות של יום הכיפורים: לסובר שמערבין לקרנות מדם הפר ודם השעיר ביחד הוא ארבעים ושלש, לסובר שאין מערבין לקרנות ונותנים ד' מתנות מכל אחד הוא ארבעים ושבע. ולסובר ששיריים מעכבים הוא ארבעים ושמונה.

דברי ריש לקיש שלא פיגל רבי מאיר אלא כשנתן את הקומץ תחילה במחשבה ואחר כך את הלבונה בשתיקה – נדחו מברייתא שמפורש בה שאפילו אם נתן את הקומץ תחילה בשתיקה ואחר.

*************

שבת קודש י"ב סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף מ"ג

דף מ"ג ע"א 

אלו דברים שאין חייבים עליהם משום פיגול (לפי שאין להם מתירין): הקומץ, הקטורת, והלבונה, ומנחת כהנים, ומנחת כהן משיח, והדם. הנסכים: לרבי מאיר הבאים בפני עצמם אין חייבים עליהם משום פיגול, ולחכמים גם הבאים עם הבהמה. לוג שמן של מצורע: לרבי שמעון אין חייבין עליו משום פיגול, ולרבי מאיר חייבים, שדם האשם מתירו.

כל שיש לו מתירים בין לאדם בין למזבח, חייבים עליו משום פיגול: העולה – דמה מתיר את בשרה למזבח ועורה לכהנים. עולת העוף – דמה מתיר את בשרה למזבח. חטאת העוף – דמה מתיר את בשרה לכהנים. פרים ושעירים הנשרפים – דמן מתיר את אימוריהם ליקרב. לרבי שמעון אין חייבים על פרים ושעירים הנשרפים, שכל שאינו על המזבח החיצון כשלמים אין חייבין עליו משום פיגול.

קומץ פיגול שהעלו על גבי המזבח פקע פיגולו ממנו – כי אם אינו מתקבל בהקטרה, איך מביא אחרים לידי פיגול. והחידוש הוא שאם עלה על המזבח ומשלה בו האור, אע"פ שירד יעלה, ואע"פ שאין הקומץ מחובר לחתיכה אחת. ולפיכך אם העלה חציו על המערכה ומשלה בו האור, מעלה את כולו.

הלן והיוצא והטמא ושנשחט חוץ לזמנו וחוץ למקומו – אם עלו על המזבח לא ירדו. ואם ירדו לא יעלו. ודוקא שלא משלה בהן האור, אבל משלה בהן האור יעלו.

דף מ"ג ע"ב 

הפיגול והנותר והטמא שהעלן לגבי מזבח ומשלה בהם האור, פקע איסור מהן – הפיגול שאם ירד יעלה, ונותר וטמא שלא יתחייב האוכלו.

"והנפש אשר תאכל בשר מזבח השלמים אשר לה' 'וטומאתו עליו'" – בטומאת הגוף הכתוב מדבר ולא בטומאת בשר: א) לת"ק למדים גזירה שוה מ'טומאתו בו' האמור לענין ביאת מקדש. ב) לרבי יוסי הואיל ונאמרו קדשים בלשון רבים (שלמים), ונאמרה טומאה בלשון יחיד. ג) לרבי הואיל ופתח הכתוב בפסוק שני בלשון נקיבה (ונפש כי תגע) וסיים בלשון נקיבה (ונכרתה), ובאמצע אמר 'ואכל' בלשון זכר, ומדבר בטומאת הגוף, כך גם פסוק ראשון אע"פ שפתח בלשון נקיבה (והנפש אשר תאכל) וסיים בלשון נקיבה (ונכרתה), ולשון זכר באמצע (וטומאתו עליו) מדבר בטומאת הגוף. ד) לאחרים 'וטומאתו עליו' מי שטומאה פורחת ממנו, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו. ואע"פ שטומאת בשר פורחת ממנו על ידי האור, הכתוב מדבר בבשר שלמים שאינו ראוי להקרבה. ולרבינא שמשמע שטומאה פורחת ממנו כשהוא שלם, יצא בשר שאין טומאה פורחת ממנו אלא כשהוא חסר.

בברייתא מבואר ש'אם נאמר קלות ולא חמורות, הייתי אומר על הקלות בלאו ועל החמורות במיתה, לכך נאמר חמורות. ואם נאמר חמורות ולא קלות, הייתי אומר על החמורות חייב ועל הקלות פטור, לכך נאמר קלות' – ופירשה זעירי: שה'קלות' היינו טומאת שרץ, ו'חמורות' טומאת מת, והכוונה היא שאילו נאמר טומאת שרץ באכילת מעשר ובאכילת תרומה, ולא נאמרה טומאת מת, הייתי אומר בטומאת שרץ על מעשר הקל בלאו ועל תרומה החמורה במיתה, וכיון שעל טומאה קלה בתרומה החמורה במיתה, כך גם בטומאה חמורה על מעשר הקל במיתה, לכך נאמרו חמורות כלומר טומאת מת, ללמד שגם על טומאה חמורה אין חייב באכילת מעשר אלא מלקות.

*************