לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ג אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף י"ד

דף י"ד ע"א 

דברי רב הונא שלרבי יוסי אם פיגל בירך ימין לא פיגל בירך שמאל אע"פ שגוף אחד הוא נדחו מכמה מקומות:

א. בברייתא אמרו 'לעולם אין בו כרת עד שיפגל בשתיהן בכזית' – ולשון 'לעולם' משמע שיפגל בשני הכבשים, ולהוציא מדברי רבי מאיר שמפגלין בחצי מתיר, וגם בשתי החלות וכשיטת רבי יוסי, ואע"פ כן שתיהן מצטרפות לכזית כיון שעירבן במחשבתו, ורק אם פיגל האחת לא נתפגלה האחרת משום שלא עירבן ואינם מגוף אחד, אבל ירך ימין ושמאל שהן מגוף אחד, נתפגלו שתיהן. ב. שמצאנו בדברי רבי יוסי שהשוחט על מנת לשפוך שיריים פיגל, ואין לומר שפיגל את הדם, שהרי דם לא נעשה פיגול, ואם מחשבה על שפיכת הדם מפגלת את הבשר, כל שכן שהמחשבה על ירך אחת תפגל את חבירתה. ג. שרבי יוסי מודה שאם קומץ את המנחה להקטיר קומצה למחר פיגל, והרי הקומץ לא נעשה פיגול, ובהכרח שמחשבה על הקומץ מפגל את השיריים, וכל שכן שמחשבה בזבח עצמו על ירך ימין, תפגל גם ירך שמאל.

השוחט את הכבש לאכול חצי זית מחלה זו, וכן חבירו לאכול חצי זית מחלה זו, לרבי כשר. ודוקא כשאמר חצי חצי, אבל אמר כזית משתיהן, מצטרף (וכשיטת רבי יוסי שאם חישב באחת מהן לא נתפגלה האחרת).

לרבי יוסי אם פיגל בדבר הנעשה בחוץ פיגל, בדבר הנעשה בפנים לא פיגל – כיצד עמד בחוץ ואמר הריני שוחט להזות מדמו למחר, לא פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בפנים. עמד בפנים, ואמר הריני מזה על מנת להקטיר אימורים או לשפוך שירים למחר לא פיגל, שמחשבה בפנים בדבר הנעשה בחוץ. אבל עמד בחוץ ואמר הריני שוחט לשפוך שירים או להקטיר אימורים למחר, פיגל, שמחשבה בחוץ בדבר הנעשה בחוץ.

אלו דברים שאין חייבין עליהן משום פיגול: הקומץ, והלבונה, והקטורת, ומנחת כהנים, ומנחת נסכים, ומנחת כהן משיח, והדם. שכל אלו אין להם מתירים, אלא הם מתירים את אחרים.

דף י"ד ע"ב 

לרבי יוחנן טעמו של רבי יוסי שאם פיגל חלה אחת לא נתפגלה האחרת – כי הכתוב עשאן גוף אחד, ששניהם מעכבים זו את זו, ועשאן שני גופין, שכל אחת עריכתה ולישתה בפני עצמה. לפיכך אם חילקם, שפיגל רק את האחת, הם חלוקים ולא נתפגלה האחרת. ואם עירבן, כגון שחישב על כזית משתיהן יחד, נעשו גוף אחד ומצטרפין.

רבי יוסי וחכמים נחלקו גם לענין פיגל בלחמי תודה או במנחת מאפה באחד מן המינים – שלחכמים נתפגלו האחרות, ולרבי יוסי לא פיגל אלא זו שחישב עליה.

בשעת שחיטה חישב לאכול חצי זית, ובשעת זריקה חישב לאכול חצי זית – י"א שהוא פיגול, מפני ששחיטה וזריקה מצטרפין. ולשיטה זו נחלקו אמוראים מה הדין בקבלה והולכה – י"א דוקא שחיטה וזריקה מצטרפין ששניהם מתירין, אבל בקבלה והולכה לא. וי"א שקבלה והולכה מצטרפין בק"ו, שהרי שחיטה וזריקה מרוחקין זה מזה, וכ"ש אלו שקרובים זה לזה.

ולוי שנה שארבע עבודות אין מצטרפות לפיגול, שחיטה וזריקה קבלה והולכה – רבא רצה לומר שסובר כרבי שהשוחט את הכבש לאכול חצי זית מחלה זו וכן חבירו לאכול חצי זית מחלה זו, כשר. ואע"פ שהוא חצי מתיר וחצי אכילה, אילו היה סובר בכולו מתיר וחצי אכילה שמצטרף, היה גוזר לפסול גם בחצי מתיר וחצי אכילה. ולדברי אביי לא הכשיר רבי אלא חצי מתיר וחצי אכילה, ולא גזר לפסול כיון שאין לנו במקום אחר חצי מתיר וחצי אכילה שהוא פיגול.

הקומץ את המנחה להקטיר לבונתה למחר – לחכמים פיגול הוא וחייבין עליו כרת, ולרבי יוסי פסול ואין בו כרת, ואע"פ שאינו פיגול, פסול משום גזירה, שאם יתירו כשקומץ על מנת להקטיר לבונה, יבואו להכשיר גם כשקומץ על מנת להקטיר את הקומץ.

פיגל בקומץ ולא בלבונה או בלבונה ולא בקומץ – לר"מ פיגול הוא וחייבין עליו כרת, ולחכמים אין בו כרת עד שיפגל בכל המתיר, אבל פסלוהו משום גזירה שמא יבואו להכשיר גם בקומץ של מנחת חוטא שאין בו לבונה, או בלבונה הבאה בבזיכין שאין בו קומץ.

שחט אחד מן הכבשים לאכול שתי חלות למחר, או שהקטיר אחד מן הבזיכין לאכול שני סדרים למחר – לחכמים שאינו פיגול, פסלוהו משום גזירה על כבש אחד אטו על כבש חבירו, ועל בזך אחד אטו בזך חבירו.

*************

שבת קודש י"ד אלול תשע"ח

מסכת מנחות דף ט"ו

דף ט"ו ע"א 

נטמאת אחת מן החלות או אחד מן הסדרים – לרבי יהודה שניהם יצאו לבית השריפה, שאין קרבן ציבור חלוק. ולחכמים הטמא בטומאתו והטהור יאכל.

רבי אלעזר רצה לומר שנחלקו אם נטמאת לפני זריקה – שלחכמים הציץ מרצה על טומאת אכילת הכהנים שתועיל עליהם זריקה, ולרבי יהודה אין הציץ מרצה על האכילות. אבל לאחר זריקה לדברי הכל הטמא בטומאתו והטהור יאכל. ונדחו דבריו מכמה מקומות:

א. שהרי נחלקו גם לענין עולין, כמו ששנינו בברייתא שאם נטמא אחד מן הבזיכין לרבי יהודה שניהם יעשו בטומאה שאין קרבן ציבור חלוק, ולחכמים הטמא בטומאתו והטהור בטהרתו, והרי לדברי הכל ציץ מרצה על העולין. ב. ממה שאמר רבי יהודה שאפילו שבט אחד טמא וכל השבטים טהורין בי"ד ניסן, יעשו את הפסח בטומאה לפי שאין קרבנות ציבור חלוק, וכאן לא שייך הציץ מרצה. ג. שרבי יהודה מפרש הטעם שאין קרבן ציבור חלוק, ולא אמר לפי שאין הציץ מרצה על אכילות.

ולפיכך פירש רבי יוחנן, שתלמוד ערוך בפיו של רבי יהודה, שאין קרבן ציבור חלוק.

התודה מפגלת את הלחם והלחם אינו מפגל את התודה – כיצד שחט את התודה לאכול ממנה למחר, היא והלחם מפוגלין. לאכול מן הלחם למחר, הלחם מפוגל והתודה אינה מפוגלת. לפי שהלחם בא בגלל התודה, אבל התודה לא באה בגלל הלחם. הכבשים מפגלין את הלחם והלחם אינו מפגל את הכבשים – כיצד השוחט את הכבשים לאכול מהן למחר, הם והלחם מפוגלין. לאכול את הלחם למחר, הלחם מפוגל והכבשים אינן מפוגלין. לפי שהלחם בא בגלל הכבשים, והכבשים אין באין בגלל הלחם.

דף ט"ו ע"ב 

השוחט את התודה לאכול כזית ממנה ומלחמה למחר – התודה אינה מפוגלת, שהרי אפילו אם חשב על כזית מלחמה לבד לא פיגל את התודה. ונסתפק רבי אלעזר אם התודה מצטרפת לפגל את הלחם או לא. ורב השיבו שהלחם מפוגל. ותמה רבי אלעזר על דבריו מדוע לא נאמר ק"ו שאם המפגל (שהוא התודה) אינו מתפגל, הבא לפגל ולא פיגל אינו דין שלא יתפגל.

וי"א שהספק היה לענין כבשי עצרת, אם שחטם לאכול כזית מהן ומלחמן – אם מצטרפין הכבשים לפגל את הלחם או לא. והשיבו רב שהלחם מפוגל והכבשים אינם מפוגלים, ותמה רבי אלעזר על דבריו מדוע לא נאמר שלא יתפגל מק"ו הנ"ל.

השונה את הספק ותשובת רב על התודה – כ"ש שלענין הכבשים הלחם מפוגל. והשונה את הספק על הכבשים, רק הכבשים מצטרפין לפגל את הלחם, לפי שהוזקקו זה לזה בתנופה, אבל בתודה אין הלחם מפוגל, לפי שלא הוזקקו זה לזה בתנופה.

מעשה באחד שזרע כרמו של חבירו סמדר – ובא מעשה לפני חכמים, ואסרו את הזרעים והתירו את הגפנים. ואין מתירים את הזרעים מק"ו ומה האוסר אינו נאסר הבא לאסור ולא אסר אינו דין שלא יתאסר, כי התורה לא אסרה אלא קנבוס ולוף (שיש להם שורש, וי"א שיש בהם אשכולות כעין ענבים), וחכמים אסרו שאר זרעים, והם קנסו על מי שעבר על איסור, ולא על בעל הכרם שלא עבר על איסור.

וי"א שספיקו של רבי אלעזר היה כששחט כבש 'לאכול כזית מחבירו למחר' – אם כוונתו על כבש חבירו ולא מפגל, או שכוונתו על הלחם ומפגל. ולא נפשט.

שחט אחד מן הכבשים לאכול ממנו למחר – הוא פיגול וחבירו כשר. לאכול מחבירו למחר, שניהם כשרים. ואם משמעות 'חבירו' הוא על הלחם, צריך לומר שפירש 'חבירו כבש'.

לרבי מאיר הזבח מפגל את הנסכים משקדשו בכלי, והנסכים אינן מפגלים את הזבח. – כיצד, שחט את הזבח לאכול ממנו למחר, הוא ונסכיו מפוגלין. להקריב נסכיו למחר, הנסכים מפוגלין הזבח אינו מפוגל.

לרבי מאיר נסכי בהמה חייבין עליהן משום פיגול – מפני שדם הזבח מתירן לקרב. וכן לוג שמן של מצורע, מפני שדם אשם מתירו לבהונות. אמרו לו אדם מביא זבחו היום ונסכיו עד עשרה ימים, וכן אשמו היום ולוגו עד עשרה ימים, אמר להן אף אני לא אמרתי אלא בנסכים הבאין עם הזבח ובלוג הבא עם האשם. וסובר שאי אפשר לשנות נסכים לזבח אחר, או לוג השמן לאשם אחר, לפי שהוקבעו בשחיטה כלחמי תודה.

*************