לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי י"ג טבת תש"פ
מסכת ברכות דף ז'
דף ז' ע"א
מנין שהקב"ה מתפלל? שנאמר 'והביאותים אל הר קדשי ושמחתים בבית תפלתי', תפלתם לא נאמר אלא תפלתי.
ומה היא תפילתו? יהי רצון מלפני שיכבשו רחמי את כעסי, ויגולו רחמי על מדותי, ואתנהג עם בני במדת רחמים, ואכנס להם לפנים משורת הדין.
רבי ישמעאל בן אלישע נכנס להקטיר קטורת לפני ולפנים, וראה אכתריא'ל י'ה ה' צבאות שיושב על כסא רם ונשא, ואמר לו ישמעאל בני ברכני, אמר לו רבי ישמעאל, יהי רצון מלפניך שיכבשו רחמיך את כעסך, ויגולו רחמיך על מדותיך, ותתנהג עם בניך במדת הרחמים, ותכנס להם לפנים משורת הדין. ונענע לו בראשו. ולמדנו מכאן, שלא תהא ברכת הדיוט קלה בעיניך.
אין מרצין לאדם בשעת כעסו – שנאמר 'פני ילכו והנחתי לך', אמר הקב"ה למשה: המתן לי עד שיעברו פנים של זעם ואניח לך.
הקב"ה זועם בכל יום. וכמה זעמו? רגע, שנאמר 'כי רגע באפו'. ונאמר 'חבי כמעט רגע עד יעבר זעם'. וכמה הוא רגע? אחד מחמשת רבוא ושמונת אלפים ושמנה מאות ושמנים ושמנה בשעה. וי"א רגע כמימריה.
ואין כל בריה יכולה לכוין אותה שעה שהקב"ה כועס בה – חוץ מבלעם הרשע שהיה יודע, שנאמר 'ויודע דעת עליון'. ולא כעס הקב"ה בימי בלעם, שאלמלי כעס לא נשתייר משונאיהם של ישראל שריד ופליט. וזהו שאמר לבלק 'מה אקב לא קבה א'ל, ומה אזעם לא זעם ה".
ואימתי הקב"ה זועם? בשלש שעות הראשונות ביום – כשכרבולת התרנגול מתלבן, והוא עומד על רגל אחד, ואין בו חוטים אדומים. ובשעה שהחמה זורחת וכל מלכי מזרח ומערב מניחים כתריהם בראשיהם ומשתחוים לחמה, מיד כועס הקב"ה.
אין ראוי לצדיק שיקלל את הרשע אע"פ שמצערו, שנאמר 'ורחמיו על כל מעשיו' ו'גם ענוש לצדיק לא טוב' – רבי יהושע בן לוי רצה לבדוק בתרנגול כדי לכוין שעת זעמו של הקב"ה ולקלל מין שהיה מצערו, ונרדם.
טובה מרדות אחת בלבו של אדם יותר מכמה מלקיות – ולריש לקיש יותר ממאה מלקיות.
שלשה דברים ביקש משה מלפני הקב"ה ונתן לו: א. שתשרה שכינה על ישראל. ב. שלא תשרה שכינה על אומות העולם. ג. שיודיע לו הקב"ה את דרכיו. אמר לפניו רבוש"ע, מפני מה יש צדיק וטוב לו ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו ויש רשע ורע לו. אמר לו צדיק וטוב לו צדיק גמור, צדיק ורע לו צדיק שאינו גמור. רשע וטוב לו רשע שאינו גמור, רשע ורע לו רשע גמור. לרבי מאיר נתן לו שתים ולא את השלישית, שנאמר 'וחנותי את אשר אחון' 'ורחמתי את אשר ארחם' אע"פ שאינו הגון.
בנים של רשעים – אם אוחזין מעשה אבותיהם בידיהם, עליהם נאמר 'פוקד עון אבות על בנים', ואם לאו, עליהם נאמר 'ובנים לא יומתו על אבות'.
בסנה לא רצה משה לראות פניו של הקב"ה – שנאמר 'ויסתר משה פניו'. י"א שהענישו הקב"ה על זה, שנאמר 'ויאמר לא תוכל לראות את פני', אמר לו כשרציתי לא רצית עכשיו שאתה רוצה איני רוצה. וי"א שקיבל שכר על זה, שבשכר 'ויסתר משה פניו' זכה לקלסתר פנים (כי קרן עור פניו), בשכר 'כי ירא' זכה ל'וייראו מגשת אליו', בשכר 'מהביט' זכה ל'ותמנת ה' יביט'.
'והסרתי את כפי וראית את אחורי' – מלמד שהראה הקב"ה למשה קשר של תפילין.
כל דיבור שיצא מפי הקב"ה לטובה אפילו על תנאי לא חזר בו – שנאמר 'הרף ממני ואשמידם וגו' ואעשה אותך לגוי עצום', ואע"פ שביקש משה רחמים ולא השמיד הקב"ה את ישראל, הרבה את זרעו של משה, שנאמר 'בני משה גרשום ואליעזר ויהיו בני אליעזר רחביה הראש וגו' ובני רחביה רבו למעלה', שהיו למעלה מששים רבוא.
דף ז' ע"ב
מיום שברא הקב"ה את העולם לא היה אדם שקראו להקב"ה אדון – עד שבא אברהם וקראו אדון. ואף דניאל לא נענה אלא בשביל אברהם, שנאמר 'ועתה שמע אלקינו וגו' למען אדני', למען אברהם שקראך אדון.
אין מרצין לו לאדם בשעת כעסו – שנאמר 'פני ילכו והנחותי לך'.
מיום שברא הקב"ה את עולמו לא היה אדם שהודה להקב"ה – עד שבאתה לאה והודתו, שנאמר 'הפעם אודה את ה".
למה נקרא 'ראובן' – אמרה לאה ראו מה בין בני לבן חמי, עשו מכר בכורתו ליעקב מדעתו, ואע"פ כן 'וישטם עשו את יעקב', 'ויאמר הכי קרא שמו יעקב ויעקבני זה פעמים'. ואילו ראובן שלקח ממנו יוסף את בכורתו על כרחו, אע"פ כן הציל אותו מיד אחיו.
למה נקראת 'רות' – שזכתה ויצא ממנה דוד שריוהו להקב"ה בשירות ותשבחות.
מנין שהשם גורם על האדם – שנאמר 'לכו חזו מפעלות ה' אשר שם שמות בארץ', אל תקרי שַׁמוֹת אלא שֵׁמוֹת.
קשה תרבות רעה בתוך ביתו של אדם – יותר ממלחמת גוג ומגוג.
למה נאמר 'מזמור לדוד בברחו מפני אבשלום' ולא קינה לדוד – משל לאדם שיצא עליו שטר חוב, קודם שפרעו היה עצב, לאחר שפרעו שמח, אף דוד כיון שאמר לו הקב"ה 'הנני מקים עליך רעה מביתך' היה עצב, שמא עבד או ממזר הוא, כשראה שאבשלום הוא שמח ואמר מזמור.
שתי מימרות סותרות זו את זו בענין התגרות ברשעים:
מימרא ראשונה: מותר להתגרות ברשעים בעולם הזה – ו'אל תתחר במרעים' היינו להיות כמרעים, וכן 'אל תקנא בעשי עולה', להיות כעושי עולה. מימרא שניה: אם ראית רשע שהשעה משחקת לו – אל תתגרה בו, שנאמר 'יחילו דרכיו בכל עת', ולא עוד אלא שזוכה בדין, ולא עוד אלא שרואה בצריו.
יישוב הסתירה: א. במילי דידיה לא יתגרה בו, ובמילי דשמיא יתגרה בו. ב. שני המימרות במילי דשמיא, וברשע שאין השעה משחקת לו מותר להתגרות, אבל לא ברשע שהשעה משחקת לו. ג. שניהם ברשע שהשעה משחקת לו, ולצדיק גמור מותר להתגרות, אבל לא צדיק שאינו גמור. וי"א שכשהשעה משחקת לו, אסור (אפילו בצדיק גמור. מהרש"ל).
רשע בולע את מי שהוא צדיק ממנו – אבל לא צדיק גמור.
כל הקובע מקום לתפלתו – אויביו נופלים תחתיו.
גדולה שימושה של תורה יותר מלימודה – שנאמר 'פה אלישע בן שפט אשר יצק מים על ידי אליהו', למד לא נאמר אלא יצק.
**********
שבת קודש י"ד טבת תש"פ
מסכת ברכות דף ח'
דף ח' ע"א
'ואני תפלתי לך ה' עת רצון' – אימתי עת רצון? בשעה שהצבור מתפללין.
שאין הקב"ה מואס בתפילתן של רבים – שנאמר 'הן קל כביר ולא ימאס', ונאמר 'פדה בשלום נפשי מקרב לי כי ברבים היו עמדי'. אמר הקב"ה, כל העוסק בתורה ובגמילות חסדים ומתפלל עם הצבור, מעלה אני עליו כאילו פדאני לי ולבני מבין אומות העולם.
כל מי שיש לו בית הכנסת בעירו ואינו נכנס שם להתפלל – נקרא שכן רע, וגורם גלות לו ולבניו.
המקדים לבוא לבית הכנסת בשחרית ומאריך בערבית – מאריך ימים, שנאמר 'אשרי אדם שמע לי לשקד על דלתתי יום יום לשמור מזוזת פתחי' 'כי מצאי מצא חיים'. ומשום כך היו מצויים זקנים בבבל שהאריכו ימים, אע"פ שלא נאמר 'למען ירבו ימיכם וימי בניכם' אלא 'על האדמה' ולא בחוץ לארץ.
לעולם יכנס אדם שיעור שני פתחים רוחב לפנים מבית הכנסת, ואחר כך יתפלל – ולא ישב סמוך לפתח, שנראה עליו כמשוי עיכוב בית הכנסת, ורוצה להיות מזומן לצאת.
'על זאת יתפלל כל חסיד אליך לעת מצוא' – נחלקו חכמים מהו 'לעת מצוא' שצריך להתפלל עליו?
א. י"א זו אשה – שנאמר 'מצא אשה מצא טוב'. ובמערבא היו אומרים לנושא אשה מצא או מוצא, כלומר 'מצא אשה מצא טוב', או 'מוצא אני את האשה מר ממות' ח"ו.
ב. י"א זו תורה – שנאמר 'כי מצאי מצא חיים'.
ג. י"א זו מיתה – שנאמר 'למות תוצאות'. שתשע מאות ושלשה מיני מיתה נבראו בעולם כמנין 'תוצאות'. קשה שבכולן אסכרא, והיא דומה לענפים הנסבכים בגיזת הצמר, כשאדם נותק בחזקה ומשליך לאחור, אי אפשר שלא ינתק הצמר עמה. וי"א כחבלים בפי הנקב שעושים בלוחי הספינה. ונוח שבכולן מיתת נשיקה, שדומה למשיכה של נימת שיער מתוך החלב.
ד. י"א זו קבורה – ועל זה אמרו שצריך לבקש רחמים עד 'זיבולא בתרייתא שלמא', שיהא לו שלום כל ימי חייו, ואף ביום קבורתו, עד השלכת עפר האחרונה.
ה. י"א זה בית הכסא – ובמערבא אמרו שזו עדיפה מכולן.
אוהב ה' שערים המצויינים בהלכה יותר מבתי כנסיות ומבתי מדרשות – ומיום שחרב בית המקדש אין לו להקב"ה בעולמו אלא ארבע אמות של הלכה בלבד. אביי היה נוהג ללמוד בביתו ולהתפלל בבית הכנסת, ולאחר ששמע מימרא זו, היה מתפלל במקום לימודו. וכן רבי אמי ורבי אסי היו מתפללים בין העמודים במקום לימודם, אע"פ שהיה להם י"ג בתי כנסיות בטבריא.
גדול הנהנה מיגיעו יותר מירא שמים – שביירא שמים נאמר 'אשרי איש ירא את ה", ובנהנה מיגיעו נאמר 'יגיע כפיך כי תאכל אשריך וטוב לך', אשריך בעולם הזה וטוב לך לעולם הבא, ואילו בירא שמים לא נאמר וטוב לך.
לעולם ידור אדם במקום רבו – שכל זמן ששמעי בן גרא קיים לא נשא שלמה את בת פרעה. ודווקא אם כפוף לרבו לקבל תוכחתו, אבל אם אינו כפוף, טוב להתרחק ממנו, ויהי שוגג ואל יהי מזיד.
המניח ספר תורה ויוצא – עליו נאמר 'ועוזבי ה' יכלו' ח"ו. רבי אבהו יצא בין גברא לגברא. ונסתפקו בגמרא אם מותר לצאת בין פסוק לפסוק. רב ששת החזיר פניו בשעת הקריאה וגרס משנתו, אמר 'אנן בדידן ואינהו בדידהו'.
דף ח' ע"ב
לעולם ישלים אדם פרשיותיו עם הצבור שנים מקרא ואחד תרגום – ואפילו עטרות ודיבון שאין בו תרגום, שכל המשלים פרשיותיו עם הצבור מאריכין לו ימיו ושנותיו. ולא יקדים ולא יאחר.
האוכל ושותה בערב יום כיפור – מעלה עליו הכתוב כאילו מתענה תשיעי ועשירי, שנאמר 'ועניתם את נפשתיכם בתשעה לחדש בערב', וכי בתשעה מתענין והלא בעשרה מתענין? אלא לומר לך כל האוכל ושותה בתשיעי וכו'. רב ביבי בר אביי רצה להשלים פרשיות של כל השנה בערב יו"כ, והורה לו חייא בר רב שלא יעשה כן.
רבי יהושע בן לוי ציווה לבניו: א. שישלימו פרשיותיהם עם הציבור שנים מקרא ואחד תרגום. ב. שיזהרו לשחוט את הוורידין, כרבי יהודה. ג. שיזהרו בזקן ששכח תלמודו מחמת אונסו, כי 'לוחות ושברי לוחות מונחות בארון'.
רבא ציווה לבניו: א. כשחותכין בשר לא יחתכו על גב היד. י"א משום סכנה, וי"א משום קלקול סעודה. ב. שלא ישבו על מיטה ארמית. י"מ שלא ישנו בלא ק"ש, וי"מ שלא ישאו גיורת, וי"מ כפשוטו, ומשום מעשה שהיה אצל רב פפא שהיה תינוק מת תחת המטה, ורצתה שישב ותעליל עליו שהוא הרגו. ג. שלא יעברו אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין.
אסור לאדם שיעבור אחורי בית הכנסת בשעה שהצבור מתפללין – ודוקא אם אין שם פתח אחר, ואין שם בית כנסת אחרת, ואינו נושא משאוי, ואינו רץ, ואינו לבוש בתפיליו, אבל אם היה אחד מכל אלו מותר.
בשלשה דברים אהב רבי עקיבא את המדיים: א. כשחותכין בשר אין חותכין אלא על גבי השולחן. ב. כשנושקין אין נושקין אלא על גב היד. ג. כשיועצין אין יועצין אלא בשדה, לפי ש'אוזניים לכותל'. וכן אצל יעקב נאמר 'וישלח יעקב ויקרא לרחל וללאה השדה אל צאנו'.
בשלשה דברים אהב רבן גמליאל את הפרסיים: שצנועין באכילתן, וצנועין בבית הכסא, וצנועין בדבר אחר (תשמיש).
'אני צויתי למקדשי' – אלו פרסיים שמקודשין ומזומנין לגיהינום.
הלכה כרבן גמליאל – שזמן ק"ש של ערבית הוא עד עלות השחר.
לר"ש בר יוחאי פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים בלילה – אחת קודם עלות השחר ואחת לאחר עלות השחר, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. ואע"פ שלאחר עלות השחר לילה הוא (כפי שאמר: שתי פעמים 'בלילה'), יוצא ידי חובת ק"ש של יום, שיש בני אדם שקמים כבר ונחשב זמן קימה. לר"י בן לוי הלכה כדבריו.
ויש שונין מר"ש בר יוחאי בשם ר"ע כך: פעמים שאדם קורא ק"ש שתי פעמים ביום – אחת קודם הנץ החמה ואחת לאחר הנץ החמה, ויוצא בהן ידי חובתו אחת של יום ואחת של לילה. ואע"פ שקודם הנץ יום הוא (וכפי שאמר: שתי פעמים 'ביום'), יוצא ידי חובת ק"ש של ערבית, שיש בני אדם ששוכבים בזמן זה ונקרא זמן שכיבה. ולר"י בן לוי הלכה כדבריו. שכך הורה לשני חכמים שנרדמו קודם ק"ש עד לאחר עלות השחר, שיקראו לאחר מכן, כי 'כדאי הוא רבי שמעון לסמוך עליו בשעת הדחק'. (אבל שלא בשעת הדחק לא).
והקורא קריאת שמע של לילה סמוך לעמוד השחר – לא יאמר השכיבנו, שאין עוד זמן תחלת שכיבה אלא זמן סוף שכיבה.