לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ד ניסן תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף ע"ד

דף ע"ד ע"א 

כל דבר שבמנין והוא אסור בהנאה, אוסר בכל שהוא – ואלו הן: יין נסך, עבודת כוכבים, עורות לבובין, שור הנסקל, עגלה ערופה, ציפורי מצורע, שער נזיר, פטר חמור, בשר בחלב, ושעיר המשתלח, וחולין שנשחטו בעזרה. אבל חתיכות נבילה, אע"פ שהוא דבר שבמנין, כיון שמותר בהנאה, אינו אוסר בכל שהוא. וכן חמץ בפסח אע"פ שאסור בהנאה, כיון שאינו דבר שבמנין אינו אוסר בכל שהוא.

וכן 'אגוזי פרך ורימוני בדן' לענין ערלה וכלאי הכרם, וככרות של בעה"ב לענין חמץ בפסח לשיטת רבי עקיבא, אוסרים בכל שהוא, ולא מנאם התנא לפי שכבר נשנו במשנה בסדר זרעים.

יין נסך שנפל לבור – לתנא קמא כולו אסור בהנאה, ולרשב"ג ימכר כולו לעובד כוכבים חוץ מדמי יין נסך שבו.

לרב הלכה כרשב"ג כשנפלה חבית בין חביות, אבל לא יין ביין. ולשמואל הלכה כמותו גם לענין יין ביין. רב נחמן פסק הלכה למעשה שביין נסך יין ביין כולו אסור, ורק חבית בחבית ימכר חוץ מדמי יין נסך שבו. ובסתם יינם אפילו יין ביין מותר.

דף ע"ד ע"ב 

גת של אבן שזפתה עובד כוכבים, ודרכו להטיל עליה יין כדי להפיג את ריחה, ועדיין לא דרך בה – מנגבה והיא טהורה. גת של עץ שזפתה ולא דרך בה, לרבי מנגבה, ולחכמים יקלוף את הזפת, לפי שצריכה זפת הרבה ובולעת יותר משל אבן.

גת של עץ ושל אבן של עובד כוכבים, ודרך בה – אם אינה מזופפת מנגבה, ואם היא מזופפת אסורה עד שיקלוף.

גת של עץ ושל אבן שדרך בה גוי ואינה מזופפת – לרבא אינה צריכה ניגוב אלא די לה בהדחה. (כגון שהיא של ישראל ודרך בה הגוי לשעה, אבל אם היא של גוי צריכה ניגוב כמבואר בברייתא. תוס').

גת של חרס – לשיטת חכמים אף על פי שקלף את הזפת אסורה. ולשיטת רבי אם אינה מזופפת ינגב (ואם היא מזופפת יקלוף). ומודה רבי בקנקנים של חרס של גויים שאסורים (אע"פ שאינם מזופפים, עד שימלאם שלשה ימים במים, ומערן מעת לעת), לפי שמכניסו לקיום.

רבא הורה להרתיח את הגת ברותחין – כדי להכשירו.

*************

שבת קודש ט"ו ניסן תשע"ח

מסכת עבודה זרה דף ע"ה

דף ע"ה ע"א 

כל כלי שמכניסו לקיום, אפילו אם מוסרו לגוי לפי שעה, גזרו עליו חכמים כיין עצמו – ומשום כך היה רבא שולח כדים ריקים כשהם צרורים בשק ושוליהם למעלה, וחשובים כחותם בתוך חותם.

נשתמש בהם הגוי – מנגבם במים ובאפר. אם יש בהם לחלוחית יין, נותן אפר תחלה לשפשף עד שתהא נגובה ואחר כך מים. ואם הם יבשים, נותן מים תחלה, ואחר כך נותן אפר.

ונחלקו אמוראים בסדר הניגוב: בסורא אמרו שלדעת רב ברטובה נותן שתים, אפר ומים, וביבישה נותן שלש, מים אפר ומים. ולשמואל נותן ברטובה שלש, אפר מים ואפר, וביבישה נותן ארבע, מים ואפר מים ואפר. ובפומבדיתא אמרו שלרב נותן ברטובה שלש וביבישה ארבע, ולשמואל נותן ברטובה ארבע וביבישה חמש, ולדבריהם לא נחלקו רב ושמואל, אלא ששמואל מונה גם את המים שנותן לאחר האפר האחרון כדי לנקות את האפר.

היו גתיו ובית בדיו טמאים ובקש לעשותם בטהרה – הדפין (עשויים כדלת ונותנם על התפוח) והעדשין (הגת עצמה), והלולבין (שמכבד בה את הענבים המתפזרין), מדיחן. והעקלין (שכורכין סביבות התפוח שלא יתפזרו הענבים), של נצרין ושל בצבוץ מנגבן, של שיפה ושל גמי מישנן י"ב חודש, ולרשב"ג מניחן מגת לגת ומבד לבד, ופעמים שהן יותר מי"ב חדש כגון שהם מאוחרים, ופעמים שהן פחות כגון במוקדמים. לרבי יוסי אם רוצה לטהרן מיד, מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים, ולרשב"ג משום ר' יוסי מניחן תחת צינור שמימיו מקלחין או במעין שמימיו רודפין במשך י"ב שעות, והוא יום או לילה בתקופת ניסן ותשרי, ובתקופת תמוז וטבת חצי יום וחצי לילה. וכדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך.

משמרת של גויים שנותנים בהם שמרים להוציא את יינם – העשויות משער אדם, מדיחן. של צמר, מנגבם. ושל פשתן, מישנן. ואם יש בהם קשרים, מתירם. סלים וכוורות שמסננים בהם יין, העשויים מחבלים של צורי דקל, מדיחם. של גמי הנקרא 'צבתא', מנגבם. ושל פשתן, מישנן. ואם יש בהם קשרים, מתירם.

דף ע"ה ע"ב 

עם הארץ שהושיט ידו לגת ונגע באשכולות המוטלות ביין – י"א שאשכול וכל סביבותיו טמאין וכל הגת טהורה, וכדבריו הורו חכמים לרבי ירמיה וי"א לבן ר' ירמיה. וי"א שכל הגת טמאה.

שרץ שנמצא ברחים אינו מטמא אלא מקום מגעו – ואם היה משקין מהלך הכל טמא, גם לסובר שע"ה שנגע באשכולות רק סביבותיו טמאים, לפי שהאשכולות מפסיקים.

הלוקח כלי תשמיש מן הגויים – כלי הראוי ליטהר בטבילה, כגון שתשמישו ע"י צונן, יטביל. וזה שתשמישו ברותחין, יגעיל. הראוי ללבן באור, כגון השפוד והאסכלא שתשמישן ע"י צלי, מלבנן באור. הסכין, שפה באבן והיא טהורה.

וכולם צריכין טבילה בארבעים סאה – שנאמר 'כל דבר אשר יבא באש תעבירו באש וטהר', הוסיף לך הכתוב טהרה אחרת. ועוד נאמר 'במי נדה' במים שנדה טובלת בהן, ומ'וטהר' לבד הייתי אומר אפילו במקוה חסר, ומ'במי נדה' לבד הייתי אומר שצריך הערב שמש כנדה.

גם כלים חדשים צריכים טבילה – שהרי ישנים וליבנם כחדשים הם. מספריים שגוזזים בהם בגדי צמר אין צריכים טבילה, שכלי סעודה אמורים בפרשה. לקוחים צריכים טבילה כמעשה שהיה, אבל שאולים לא. כלי הנעשה מאדמה וצפיעי בקר אינו צריך טבילה, שכלי מתכות אמורים בפרשה. כלי זכוכית, הואיל ונשתברו יש להם תקנה, דינם ככלי מתכות.

כלי חרס המחופה במתכות – י"א כתחילתו וא"צ טבילה, וי"א כסופו וצריך טבילה, וכן הלכה.

מעשה בגוי שמשכן לרב אשי כוס של כסף, והטבילו רב אשי ושתה בו – ונסתפק מר בר רב אשי אם משום שמשכון צריך טבילה כמכירה, או משום שראה שדעתו של גוי להשאירו אצלו ולא לפדותו עוד.

הלוקח כלי תשמיש מן העובדי כוכבים: דברים שלא נשתמש בהם – מטבילן וטהורים. דברים שנשתמש בצונן, כגון כוסות וקתוניות וצלוחיות – מדיחן ומטבילן וטהורים. דברים שנשתמש בחמין, כגון יורות קומקמוסון ומחמי חמין – מגעילן ומטבילן וטהורים. דברים שנשתמש בהן באור, כגון שפודין ואסכלאות – מלבנן ומטבילן וטהורים.

נשתמש בהן בלא טבילה או הגעלה או ליבון – י"א שאסור, שנותן טעם לפגם אסור. וי"א שמותר שנותן טעם לפגם מותר. ולסובר נותן טעם לפגם מותר, לא אסרה תורה גיעולי עכו"ם אלא בקדירה בת יומא, וחכמים גזרו על שאינה בת יומא משום בת יומא. ולסובר נותן טעם לפגם אסור, גם בת יומא נפגם טעמה.

*************