לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ד ניסן תשע"ט

מסכת בכורות דף ב'

 

מסכת בכורות 

פרק ראשון – הלוקח עובר חמורו

דף ב' ע"א 

הלוקח עובר חמורו של עובד כוכבים, והמוכר לו אף על פי שאינו רשאי (שאין מוכרין בהמה גסה לגוי), המשתתף לו (שנותנים מעות בין שניהם וקונים בהמה), והמקבל הימנו (שגוף החמורה של גוי, והוא וישראל מתחלק בוולדות), והנותן לו בקבלה, פטור מבכורה. שנאמר 'בישראל', אבל לא באחרים.

אין מוכרין בהמה גסה לגוי מפני שעושה בה מלאכה בשבת – בן בתירא מתיר בסוס.

ר' יהודה מתיר בשבורה – שאינה יכולה להתרפאות ולעשות מלאכה בשבת. ולחכמים אסור אע"פ שאינה עושה מלאכה, שמא יחליפו וימכרו שלימה (ע"ב). וטענו על רבי יהודה שמתיר בשבורה, הרי גם לדבריך שאינך חושש לאחלופי, יש לאסור לפי שמרביעין עליה ויולדת. והשיב להן רבי יהודה שהשבורה אינה מקבלת זכר.

למסקנת הגמרא (ע"ב) מודה רבי יהודה שאין מוכרין עובר בהמה לגוי – ואין העובר נחשב כ'שבור', שהרי יכול להתרפאות, שכשיוולד ראוי לעשות בו מלאכה.

לשיטת רבי יהודה המקבל בהמה מן הגוי ע"מ להתחלק בוולדות, וילדה בכור, שמין אותו בשוויו, ונותן חצי דמיו לכהן. (אבל אין בו קדושת הגוף ליקרב, לפי שחציו של גוי). והנותן לו בקבלה, אף על פי שאינו רשאי (לפי שאסור למכור את העובר גם לרבי יהודה – למסקנא), קונסים אותו שיתן כל דמי העובר לכהן, וצריך לפדותו עד עשרה בדמיו.

דף ב' ע"ב 

נסתפקו בגמרא אם מותר למכור לגוי בהמה לעובריה – הספק לשטת רבי יהודה: שמא לא התיר אלא בשבורה לפי שלא יבוא להחליף ולמכור לו שלימה, אבל שלימה אסור שמא ימכור שלימה לגמרי. או שמא מותר בק"ו משבורה שמכרה לגמרי, כ"ש כשמכרה רק לעובריה ולא פסקה ממנו לגמרי. הספק לחכמים: שמא לא אסרו שבורה רק משום שמכרה לגמרי, אבל כשלא מכרה רק לעובריה לא אסרו, או שמא אסרו שבורה משום שיחליפו וימכרו שלימה, כ"ש שבשלימה יחליפו וימכרו לגמרי ואסור.

אסור לאדם שיעשה שותפות עם העובד כוכבים – שמא יתחייב לו שבועה ונשבע לו בשם עבודת כוכבים שלו, והתורה אמרה 'לא ישמע על פיך', ומה ששנינו במשנתינו 'אע"פ שאינו רשאי' לענין מכירה, ה"ה לענין קבלנות, ונקט במכירה שהוא עיקר האיסור.

*************

שבת קודש ט"ו ניסן תשע"ט

מסכת בכורות דף ג'

דף ג' ע"א 

המוכר בהמה גסה לגוי – ללשון ראשון: קונסין אותו עד עשרה בדמיה, ונסתפקו בגמרא אם הוא דווקא, או לאו דוקא (שאין קונסין אותו כל כך, א"נ שקונסין אותו יותר אם הגוי אינו מתרצה בכך). והמוכר עבדו לגוי קונסין אותו עד מאה בדמיו, שכל יום ויום הוא מפקיע אותו מן המצוות.

ללשון שני: המוכר בהמה גסה לגוי קונסין אותו עד מאה בדמיו. ונסתפקו בגמרא אם דווקא מאה או לאו דווקא. והנותן לו בקבלה שיתחלק בוולדות, קונסין אותו רק עד עשרה בדמיו, שבמכירה פסקה לגמרי ממנו, ובקבלנות לא פסקה לגמרי ממנו. והמוכר עבדו לגוי – קונסין אותו עד עשרה בדמיו ולא יותר, משום שמכירת עבד אינה מצויה, ו'מילתא דלא שכיחא לא גזרו בה רבנן'.

המקבל בהמה מן העובד כוכבים וילדה – לרבי יהודה מעלין אותו בשוויו ונותן חצי דמיו לכהן, והנותן בקבלה אף על פי שאינו רשאי קונסין אותו עד עשרה בדמיו ונותן כל דמיו לכהן. ולחכמים כל זמן שיד עובד כוכבים באמצע פטורה מן הבכורה. ושניהם מקרא אחד דרשו – ללשון ראשון: שנאמר 'כל בכור' לחכמים בכור מקצת בכור משמע, לכך נאמר 'כל' עד שיהא כולה של ישראל. ולרבי יהודה בכור כולו משמע, ו'כל' בא לרבות אפילו כל שהוא. ללשון שני: לדברי הכל בכור רובו משמע, ונחלקו אם 'כל' בא להוסיף או לגרוע.

כמה תהא שותפות של עובד כוכבים ותהא פטורה מן הבכורה? א) לרב הונא ולרבי יוחנן אפילו אזנו, אע"פ שאם היה נוטל חלקו אינה נבלה ולא טרפה אלא מום קל בעלמא. ב) לרב חסדא דבר שעושה אותו נבלה, אבל דבר שעושה אותו טריפה אינה שותפות, כי טריפה חיה. ג) לרבא דבר שעושה אותו טריפה, כי טריפה אינה חיה. ואין חילוק למסקנא בין שותפות של גוי בבכור לשותפות של גוי באמו, שבו נאמר 'כל בכור' ובאמו נאמר 'כל מקנך תזכר'.

נפל קדוש בקדושת בכור אע"פ שאינו בר קיימא – שנאמר 'פטר שגר בהמה', שגר במעי בהמה ועדיין לא הגיע זמנו לצאת. ואינו דומה לגוי שיש לו שותפות, שמאחר שאין חולין מעורב בו נקרא 'כל בכור'.

דף ג' ע"ב 

רחל שילדה מין עז ועז שילדה מין רחל – פטורה מן הבכורה. ואם יש בו מקצת סימנין, חייב ליתנו לכהן, אבל אינו קרב למזבח, שחשוב מום קבוע לשחוט עליו.

היה פיו דומה כשל חזיר הרי זה מום – ולא רק כשנשתנה בדבר שאין במינו קדוש בבכורה, אלא אפילו אם נשתנה בדבר שבמינו קדוש בבכורה, כגון רחל שיש בו מקצת סימנין של עז או להיפך, הרי זה מום.

היתה עינו אחת גדולה כשל עגל, או עין אחת קטנה כשל אווז – הרי זה מום, או משום שנקרא שרוע, או משום שינוי, שאם הגדלת העין האחת הוא מחמת בריאות יתר, היו צריכות שתי העיניים להיות גדולות, ואם העין קטנה מחמת כחישותה, היו שתיהן צריכות להתקטן. אבל אם היו שתי העינים גדולות או שתיהן קטנות, אינו מום, שאין זה לא שרוע ולא שינוי.

יתר האדם על בהמה שאם היו שתי עיניו גדולות או שתיהן קטנות הרי זה מום – שנאמר 'איש איש מזרע אהרן', צריך שיהא איש שוה בזרעו של אהרן, כלומר שדומה לבני אדם.

אין חוששין לדעת רבי יהודה הסובר ששותפות הגוי חייבת בבכורה.

רב מרי בר רחל הקנה אוזן בכורותיו לגוי, ואע"פ כן לא השתמש בהם בגיזה ועבודה ונתנם לכהן, ולא הקנם לגוי אלא משום שחשש שיבוא בהם לידי תקלה. וכלו בהמותיו, לפי שהפקיע מהם מקדושתם לגמרי אפילו מקדושת כהן. ועוד שאע"פ שרב מרי ידע להקנותו בקנין גמור וליטול מעות מן הגוי שאינו קונה אלא בכסף, יש לחוש שאחר יראה ויסבור שלא נטל ממנו מעות ויבוא לידי תקלה.

מותר לאדם להטיל מום בבכור קודם שיצא לאויר העולם – ואע"פ שמפקיע אותו מקדושת מזבח, כיון שאינו מפקיע אותו מקדושת כהן.

*************