לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ז מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף כ"ג

דף כ"ג ע"א

המפלת מין בהמה חיה ועוף – לרבי מאיר דינו כולד ויש לה ימי טומאה וימי טהרה לזכר ולנקיבה. ונחלקו אמוראים בטעמו:

א. י"א הואיל ונאמרה בו יצירה כאדם. אבל המפלת דמות תנין אין אמו טמאה לידה, אע"פ שנאמר בהן בריאה ונאמר באדם בריאה, ש'יצירה' מופנה משני צדדין, באדם ובבהמה, ובריאה מופנה באדם ולא בתנינים, והתורה הפנתה בבהמה משני צדדין כדי שנלמוד אותה גז"ש ולא גז"ש של תנינים. וללשון שני לפי שיש לדחות מה לאדם שכן מטמא מחיים. והמפלת רוח אין אמו טמאה לידה אפילו לרבי מאיר, ואע"פ שנאמר בו בריאה כאדם, שנאמר 'ובורא רוח', והוא מופנה, דנין דברי תורה מדברי תורה, ואין דנין דברי תורה מדברי קבלה.

ב. י"מ טעמו הואיל והשחור שבעיניהם עגול כשל אדם. וכן המפלת דמות נחש לר"מ אמו טמאה לידה, שגלגל עינו עגולה כשל אדם.

ג. י"א שטעמו הואיל ועיניהם הולכות לפניהם כשל אדם. ולפי דבריו לא אמר רבי מאיר בעוף אלא בקריא וקיפופא שעיניהם לפניהם, אבל בשאר עופות מודה לחכמים שאינו ולד. וי"א שבקריא וקיפופא גם חכמים מודים שהוא ולד, הואיל ויש להן לסתות כאדם. ולא נחלקו אלא בשאר עופות ובבהמה, שלרבי מאיר גם שאר עופות ולד הוא, ולחכמים אינו ולד.

ללשון ראשון: כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר – אין למדין הימנה. מופנה מצד אחד – לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין, ולחכמים למדין ומשיבין. מופנה משני צדדין, לדברי הכל למדין ואין משיבין. והחילוק בין מופנה מצד אחד למופנה משני צדדין לרבי ישמעאל, הוא שבאופן שיש שניהם, למדין אותה שמופנה משני צדדין, ולא אותה שמופנה מצד אחד.

ללשון שני: כל גזרה שוה שאינה מופנה כל עיקר – למדין ומשיבין, מופנה מצד אחד – לרבי ישמעאל למדין ואין משיבין, ולחכמים למדין ומשיבין. מופנה משני צדדין, דברי הכל למדין ואין משיבין. והחילוק בין מופנה מצד אחד לשאינה מופנה כל עיקר לחכמים, שבאופן שיש שניהם, ואין לשניהם פירכא, למדים אותה שמופנה מצד אחד ולא אותה שאינה מופנה כלל.

אע"פ שלרבי מאיר בהמה במעי אשה ולד הוא, אין לדון כשקבל בה אביה קידושין אם נאסר באחותה, לפי שאינו מתקיים. ולא אמרה רבי מאיר אלא לפי שבמינו מתקיים, כלומר שהבהמה מתקיימת במעי בהמה.

דף כ"ג ע"ב

המפלת סנדל, או שליא, או שפיר מרוקם, והיוצא מחותך – הבא אחריו בכור לנחלה ואינו בכור לכהן. ואפילו אם הוא חי, שנאמר 'ראשית אונו' מי שלבו דוה עליו, יצא זה שאין לבו דוה עליו.

לשיטת רבי מאיר שבהמה במעי אשה ולד גמור הוא, נסתפקו על אדם שנמצא במעי בהמה, אם ולד הוא ומותר באכילה או לא. ואע"פ שהשוחט את הבהמה ומצא בה דמות יונה אסורה באכילה, היינו משום שביונה אין לא פרסה ולא פרסות, אבל באדם אע"פ שאין בו פרסות, יש בו פרסה, ודינו כקלוט שנמצא במעי בהמה שהוא מותר אע"פ שאין בו פרסות אלא פרסה.

אשה שהפילה עובר שגופו תייש ופניו אדם – לדברי הכל אדם הוא, והיא טמאה לידה. גופו אדם ופניו תייש  – לדברי הכל אינו ולד.

היה פניו אדם ונברא בעין אחת כבהמה – לרבי מאיר כיון שיש בו 'מצורת' אדם הרי זה ולד, ולחכמים צריך שיהיה 'כל צורתו' כאדם ואינו ולד. ויש שונין להיפך, שרבי מאיר סובר 'כל צורת', כלומר כל שהוא צורת אדם שבו נחשב ולד, ואפילו כל פניו תייש אלא שנברא בעין אחת או בלסת אחת הדומה לאדם. וחכמים סוברים 'מצורת', כלומר עד שיהיה בו מקצת צורה ניכרת, כגון חצי הפרצוף דומה לאדם.

ונפ"מ בין הלשונות לשיטת חכמים – שללשון ראשון צריך שיהיה כל הפרצוף כאדם, והיינו המצח והגבינים והעינים והלסתות וגבות הזקן (אבל על האזנים אין קפידא). וללשון שני די בחצי הפרצוף, והיינו המצח והגבן והעין והלסת וגבנת הזקן.

נברא בעין אחת ובירך אחד – מן הצד אמו טמאה, באמצע אמו טהורה. היה ושטו נקוב, לרבא אמו טמאה, שהטריפה חיה. ושטו אטום, אמו טהורה.

***********

שבת קודש י"ח מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף כ"ד

דף כ"ד ע"א

המפלת גוף אטום – אין אמו טמאה לידה. ואיזהו גוף אטום? כדי שינטל מן החי וימות. וכמה ינטל מן החי וימות? לרבי זכאי עד הארכובה, שהיא טריפה, וסובר שטריפה אינה חיה. ולרבי ינאי עד לנקביו, שסובר שהטריפה חיה, לפיכך אם היה עד הארכובה אמו טמאה, ורק עד לנקביו שהוא נבילה טהורה, שסובר שאם ניטל הירך וחלל שלה, הרי היא נבילה. ולר' יוחנן משום רבי יוסי בן יהושע עד מקום טבורו, שסובר שגם אם ניטל הירך וחלל שלה עדיין היא טריפה ולא נבילה.

וכל זה מלמטה למעלה, אבל מלמעלה למטה, שנחתך מגולגלתו – אפילו כל שהוא טהורה. שהמפלת את שגולגלתו אטומה (חסירה), אמו טהורה.

המפלת כמין בקעת הדקל – שהיו ידיו ורגליו על כתפו ומלמטה הוא בלא צורה, אמו טהורה.

המפלת מי שפניו מוסמסים – שמעוכין קצת, אמו טמאה. ואם היו פניו טוחות, שאין צורה ניכרת בהן לגמרי, לרבי יוחנן אמו טהורה ולריש לקיש אמו טמאה. בני ר' חייא טמאוה, והורה להם ר' חייא שיחזרו ויטהרוה, שחומרא שבאה לידי קולא היא, שמשום טומאת לידה מקילין לה בימי טוהר.

המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה – אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באתה.

המפלת בריה שיש לה שני גבים ושני שדראות – לשיטת רב, באשה אינו ולד, בבהמה אסור באכילה. ולשמואל, באשה הוא ולד, ובבהמה מותר באכילה. ונחלקו בביאור מה שאסרה תורה את 'השסועה', שהיא בריה שיש לה ב' גבין וב' שדראות, שלרב אין בריה כזו בפני עצמה, ולא אסרה תורה אלא כשנמצאת במעי אמה. ולשמואל יש בריה כזו בפני עצמה, וזו אסרה תורה, אבל במעי אמה מותרת. והלכה כרב באיסורי, בין לקולא בין לחומרא.

כל שיש לו שני גבין ושני שדראות פסול לקרבן משום מום. ולא שני גבין ממש, שאם כן אינו יכול לחיות, אלא ששדרתו עקומה ונראין כשתים.

יש בעוברין שהן אסורין, בן ארבעה חדשים לדקה בן שמונה לגסה, הימנו ולמטה – אסור. וכל זה כשיצא לאויר העולם, אבל במעי אמו מותר. יצא מי שיש לו שני גבין ושני שדראות. לשיטת רב יצא שאפילו במעי אמו אסור. ולשיטת שמואל יצא שאפילו אם כלו לו חדשיו אם יצא לאויר העולם אסור, אבל במעי אמו מותר.

דף כ"ד ע"ב

המפלת בריית גוף שאינו חתוך, שכולו שלם כעין דף ואין בו חיתוך אברים וצורה אלא חלק כעין עיגול, ובריית ראש שאינו חתוך – אין אמו טמאה לידה, שנאמר 'אשה כי תזריע וילדה זכר וגו' וביום השמיני ימול', מי שראוי לברית שמונה, יצאו אלו שאינן ראויין לברית שמונה.

אשה יולדת לתשעה ויולדת לשבעה. בהמה גסה יולדת לתשעה. ונסתפקו אם היא יולדת גם לשבעה או לא.

המפלת דמות לילית, והוא שד שיש לו פרצוף אדם ויש לו כנפים – אמו טמאה לידה. שוולד הוא, אלא שיש לו כנפים.

המפלת דמות נחש – הורה חנינא בן אחיו של רבי יהושע שאמו טמאה לידה, הואיל וגלגל עינו עגול כשל אדם. (ועיין לעיל כג.).

תלמיד חכם שמורה הוראה יאמר בה טעם – כדי שאם יזכירוהו שכך וכך הורה, יזכר.

המפלת שפיר מלא מים מלא דם, מלא גנונים – אינה חוששת לולד, ואם היה מרוקם – תשב לזכר ולנקבה. ואין חוששים בגנונים שמא ולד היה ונימוח. ונחלקו אמוראים בטעם הדבר: לאביי, כי כמה יין חי שתת אמו של זה שנמוח עוברה בתוך מעיה. לרבא, לפי שהיה מלא, ואם היה ולד ונימוח, היה חסר. לרב אדא בר אהבה לפי שהיה מכמה גוונים, ואם היה ולד ונימוח היה כולו בגוון אחד.

המפלת סנדל או שליא – תשב לזכר ולנקבה.

השותה יין חי – עצמותיו שרופין, מזוג – עצמותיו סכויין, כראוי – עצמותיו משוחין. וכל מי ששתייתו מרובה מאכילתו – עצמותיו שרופין, אכילתו מרובה משתייתו – עצמותיו סכויין, כראוי – עצמותיו משוחין.

אבא שאול ארוך בדורו היה, ורבי טרפון שהיה ארוך בדורו מגיע לכתפו, רבי מאיר שהיה ארוך בדורו מגיע לכתפי רבי טרפון, רבי שהיה ארוך בדורו מגיע לכתפי רבי מאיר, רבי חייא שהיה ארוך בדורו מגיע לכתפי רבי, רב שהיה ארוך בדורו מגיע לכתפי ר' חייא, רב יהודה שהיה ארוך בדורו מגיע לכתפי רב, אדא שהיה משמש חכמים מגיע לכתפי רב יהודה, פרשתבינא מפומבדיתא הגיע לאדא עד חציו, ושאר בני אדם מגיעין לגובה מתניו של פרשתבינא.