לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ט אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף ל"ז

דף ל"ז ע"א 

השוחט את הבכור ומכר מבשרו, ונודע שלא הראהו לחכם – מה שאכלו הלוקחים אכלו, ויחזיר להם הדמים. ומה שלא אכלו, הבשר יקבר, שבכור תם אסור בהנאה, ויחזיר את הדמים.

וכן השוחט את הפרה ומכרה, ונודע שהיא טרפה – מה שאכלו אכלו, ומה שלא אכלו הם יחזירו לו את הבשר והוא יחזיר להם את הדמים. מכרוהו הלוקחים לעובד כוכבים או הטילוהו לכלבים, הואיל ולא גרם להם איסור ישלמו דמי טרפה בזול, והוא יחזיר להם המותר.

המוכר בשר לחבירו ונמצא בשר בכור, פירות ונמצא טבלים, יין ונמצא יין נסך – לת"ק מה שאכלו אכלו ויחזיר להם את הדמים, ולר' שמעון בן אלעזר דברים שהנפש קצה בהן, והן נבילות וטריפות שקצים ורמשים, יחזיר להן את כל הדמים. ודברים שאין הנפש קצה בהם, והן בכורות טבלים ויין נסך, ינכה להם חלק מן הדמים. ובאופן שאם היה נשאר אצל מוכר היה יכול לתקנו, כגון שמכר לו מקום המום והיה יכול להראותו לאחר שחיטה לדעת רבי יהודה, וטבלים היה יכול לתקן ולעשרם, ויין נסך כשמכרו בתערובת, לרשב"ג שאם נפל לבור ימכר כולו לגוי חוץ מדמי יין נסך שבו.

הדרן עלך כל פסולי המוקדשין

פרק שישי – על אלו מומין

על אלו מומין שוחטין את הבכור – נפגמה אזנו מן החסחוס (תנוך האוזן) אבל לא העור (אליה רכה של אוזן), נסדקה אעפ"י שלא חסרה, ניקבה מלא כרשינה, או יבשה. איזהו יבשה? – לת"ק כל שתנקב ואינה מוציאה טיפת דם, ולר' יוסי בן המשולם שתהא נפרכת.

אע"פ שנאמר פיסח ועיור, שוחטין את הבכור על כל מום שבגלוי ואינו חוזר, אפילו אם אינו בוטל ממלאכתו – שנאמר 'כל' מום רע שהוא ריבוי. אבל מומין שבסתר, כגון אם נפגמו או נגממו חוטין הפנימיות שבפיו, אין שוחטין עליו, שאין בכלל 'מום רע' אלא מה שבגלוי שהוא מנוולו.

דף ל"ז ע"ב 

מום עובר אין שוחטין עליו את הבכור – א. שהרי בשאר קרבנות אין פודין עליו, שנאמר 'ואם כל בהמה טמאה אשר לא יקריבו ממנה קרבן לה", שמדבר בבעלי מומין, ומשמע שלא יקריבו ממנה כל עיקר, יצתה זו שיש בה מום עובר שאינה קריבה היום אלא למחר, וק"ו שאין שוחטין עליו. ב. לכך הועיל מה שנאמר פיסח ועיור למעט מום עובר.

סדק ופגימה בין בידי שמים בין בידי אדם – הסדק כל שהוא, ושיעור פגימה כדי שתחגור בה ציפורן.

שיעור נקיבת האוזן לשחוט עליו – לתנא קמא מלא כרשינה, ונסתפקו בגמרא אם כרשינה הנכנסת ויוצאה או כרשינה העומדת בנקב בדוחק אע"פ שאינה נכנסת ויוצאת. (והביאו ממקום אחר ששיעורו כמלא מקדח, והוא כמקדח נכנס ויוצא). ולר' יוסי בר' יהודה בכעדשה. וקרובים דבריהם להיות שוין. ונקיבה פחות מכעדשה אין שוחטין עליו, אבל פוסלו, שהרי עבד עברי נעשה בעל מום ברציעה גם כשנרצע במחט.

לרבי יוסי בר יהודה אין צריך לרצוע דווקא ב'מרצע' – אלא גם בסול בסירא במחט במקדח ובכל דבר הנקח ביד, שנאמר 'ולקחת'. ולשיטת רבי, אין רציעה אלא בשל מתכת כמו מרצע.

י"א שהרציעה נעשית במילתא (באליה של אוזן). ולחכמים נעשית בגובה של אוזן. וראיה לדבר, ממה שלמדנו שעבד עברי כהן אינו נרצע מפני שנעשה בעל מום, ובמילתא לא נעשה בעל מום.

השדרה והגולגולת כשהן שלימים – מטמאין באהל. חסרו, אין מטמאין. וכמה יחסרו ולא יטמאו? בשדרה – לבית שמאי שתי חוליות ולבית הלל חוליא אחת. ובגולגולת – לבית שמאי כמלא מקדח. ולבית הלל כדי שינטל מן החי וימות, והוא כסלע. (להלן לח. יבואר עוד שיטות בית שמאי ובית הלל).

חלון שלא נעשה בידי אדם, שנפל הכותל מאליו מעט בין בית לבית – שיעורו להביא טומאה מבית זה לבית זה, כמלא אגרוף גדול. וזהו אגרופו של בן אבטיח (איש בעל בשר), והוא כראש גדול של אדם. חלון שנעשה בידי אדם – שיערו כמלא מקדח גדול של לשכה, שהוא כפונדיון של האיטלקי וכסלע נירונית, והוא כמלא נקב של עול.

*************

שבת קודש כ' אייר תשע"ט

מסכת בכורות דף ל"ח

דף ל"ח ע"א 

כלי חרס אינו מקבל טומאה אלא מתוכו ולא מגבו. ואם אין לו תוך, אינו מקבל טומאה. וגם אינו מקבל טומאת מדרס, שאין מדרס לכלי חרס, שהוא נשבר אם אדם יושב עליו.

כלי שטף (כלי עץ) – מקבל טומאה מן התורה בין מתוכו בין מגבו. ולפיכך אם יש לו תוך, ונטמא בטומאה דאורייתא, נטמא תוכו נטמא גבו, נטמא גבו נטמא תוכו. נטמא בטומאה דרבנן, כגון ע"י משקין, אם נטמא תוכו כולו טמא, ואם נטמא מגבו, אחוריו טמאים, תוכו אגנו אזנו וידיו טהורים, שמן התורה אין אוכל ומשקה מטמא כלי, וחכמים גזרו משום משקה זב וזבה, ועשאוה כטומאת כלי חרס ולא כשאר טומאה מן התורה שבכלי שטף, כדי שלא ישרפו על טומאה זו תרומה וקדשים.

כלי שטף שאין לו תוך – אם אינו ראוי למדרסות אינו מקבל טומאה מן התורה, לפי שאינו דומה לשק שמיטלטל מלא וריקן. ואם ראוי למדרסות מקבל טומאה. ובאופן זה אין אחוריו חלוקים מתוכו אפילו לטומאת משקין, שאם נטמא תוכו (כלומר צד שמשתמשים בו אע"פ שאין לו בית קיבול) נטמא גבו, נטמא גבו נטמא תוכו. שמאחר שכבר עשו היכר שהוא מדרבנן בכלי שיש לו תוך, לא הוצרכו לעשות היכר גם באין לו תוך.

כמה יחסר מן הגולגולת ולא יטמא באהל? לבית שמאי כמלא מקדח. ונחלקו חכמים ורבי מאיר לשיטתם, לרבי מאיר מקדח קטן של רופאים, ולחכמים בגדול של לשכה. ולבית הלל כדי שינטל מן החי וימות, והוא כסלע. י"א שלבית שמאי כמלא מקדח היינו מקדח וחיסומו (שמרחיבין את הנקב כדי שיכנס ויצא המקדח בריוח), והוא יותר מסלע, שאם מלא מקדח לבדו הרי שיעורו כסלע ואין ביניהם לשיטת בית הלל ולא כלום. וי"א שלבית שמאי כמלא מקדח לבד בלא חיסומו, ולבית הלל הוא כסלע נירונית ולא כסלע סתם, שהוא קטן גם ממקדח של רופאים, ונמצא שגם לרבי מאיר בית שמאי מחמירים ובית הלל מקילין.

הריס של עין, והיא שורה חיצונה של עין – שניקב, שנפגם, שנסדק, היה בעינו דק, תבלול, חלזון וזהו נחש, עינב. הרי אלו מומין ששוחטין עליהם את הבכור. איזהו תבלול? לרבי יוסי שיוצא חוט של לבן מן הלבן ופוסק את השורה שמסביב לשחור ונכנס בשחור. אבל אם חוט השחור יוצא מן השחור ופוסק בשורה ונכנס בלבן, אינו מום, שהלבן לא נקרא עין אלא שומן העין, שנאמר 'חלב עינימו'. ולרבי מאיר (ע"ב) בין לבן ונכנס בשחור, ובין שחור שנכנס בלבן ה"ז מום, שלשון תבלול הוא דבר המבלבל את העינים.

דף ל"ח ע"ב 

דק שחור משוקע – הרי זה מום, צף אינו מום. דק לבן משוקע – אינו מום, צף הרי זה מום. וסימניך 'ברקא', שהוא לבן וצף, והוא מום.

אף על פי שאמרו אין אדם רואה מומין לעצמו – אבל מורה הלכה לתלמידים ותלמידים מורין לו.

כל תלמיד חכם שמורה הלכה ובא – אם קודם שבא מעשה לידו אמרה, שומעין לו, ואם לאו אין שומעין לו.

חורוור (חולי שיש טיפין לבנות בעין) והמים הקבועים בעין – הרי הן מום. איזהו חורוור הקבוע? לרבי מאיר ששהה ארבעים יום, ולרבי יהודה כל ששהה שמונים יום. לר' חנניא בן אנטיגנוס בודקין אותו שלש פעמים בתוך שמונים יום, ואם לא בדקוהו, אף על פי שנמצא שם ביום שמונים אינו מום, שמא בינתים הלך לו וחזר, שכן דרכו. (וצריך שהבדיקות יהיו משולשים, שאם יראנו היום יבדקנו מכאן ליום כ"ו וחצי, ולאחר מכן ליום כ"ו וחצי, ולאחר מכן ליום כ"ז, שבשלש זמנים הללו דרכו לעבור. להלן לט.).

ואלו הן מים הקבועים? לרבי מאיר ששהו שמונים יום. לרבי יהודה אם האכילוהו לרפואה תבן ומספוא כדרך רפואתו ולא נתרפא, הרי זה מום. ומה היא דרך רפואתו, שאכל מספוא כגרוגרת לח הגדל באדר וחצי ניסן, ואח"כ אכל יבש הגדל באלול וחצי תשרי, והן של שדה בית הבעל (שדי לה בגשמים). ונסתפקו בגמרא אם מאכילין אותו לח בחודש וחצי של זמן הלח, ויבש בזמן היבש, או שמאכילין אותו לח ויבש בזמן הלח. ואם אכל לח ויבש יחד, או שאכל יבש ואח"כ לח, או שהיו משל שדה בית השלחין, אע"פ שלא נתרפא אינו מום.

ונסתפקו בגמרא אם מאכילים אותו כגרוגרת בסעודה ראשונה, או בכל סעודה וסעודה. ולצד שמאכילין אותו רק בסעודה הראשונה, אם אכלן קודם אכילה או קודם שתיה וודאי דרך רפואה היא, ונסתפקו אם האכילוהו לאחר אכילה או לאחר שתיה. ואם אכלו כשהוא מותר וודאי דרך רפואה היא, ונסתפקו אם אכלו כשהוא קשור. ואם אכלו עם חבירו וודאי דרך רפואה היא, ונסתפקו כשאכלו לבדו. ואם אכלו בשדה וודאי דרך רפואה היא, ונסתפקו אם אכלו בעיר. ולצד שאינו מועיל אלא בשדה, נסתפקו אם אכלו בגינה הסמוכה לעיר. וכל ספיקות אלו לא נפשטו.

*************