לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי י"ט שבט תשע"ט

מסכת חולין דף נ"ט

דף נ"ט ע"א 

האוכל שלשה קלחים של חלתית קודם אכילה – נפשט עורו. רבי אבהו העיד על עצמו שאכל קלח אחד, ואם לא היה יושב במים לקרר עצמו היה עורו נפשט, וקיים בעצמו 'החכמה תחיה בעליה'.

האוכל ט"ז ביצים וארבע אגוזים, ושבע גרעיני צלף, ושותה רביעית דבש, בתקופת תמוז קודם אכילה – עיקר חיבור לבו נעקר.

רב בדק צבי שנפסקו רגליו בצומת הגידין והכשירו – והצריך שמואל לבדקו אם לא נשכו נחש, הכניסו בתנור, ונפל ממנו חתיכות משום הארס שהיה בו. קרא שמואל על רב 'לא יאונה לצדיק כל און'. ורב קרא על שמואל 'כל רז לא אנס לך'.

סימני עוף לא נאמרו בתורה, אבל אמרו חכמים: כל עוף הדורס טמא, כל שיש לו אצבע יתירה, וזפק, וקורקבנו נקלף – טהור. לר' אלעזר ב"ר צדוק: כל עוף החולק את רגליו טמא.

סימני טהרה בחגבים: ארבע רגלים וארבע כנפים וקרצולים וכנפיו חופין את רובו, ר' יוסי מוסיף: ושמו חגב.

סימני טהרה בדגים: כל שיש לו סנפיר – הפורח בהם, וקשקשת – הקבועים בו. לר' יהודה: שני קשקשין וסנפיר אחד.

סימני בהמה וחיה נאמרו בתורה: מפרסת פרסה ומעלה גרה. היה מהלך במדבר ומצא בהמה שפרסותיה חתוכות – בודק בפיה אם אין לה שינים למעלה בידוע שטהורה, ובלבד שיכיר שאינו בן גמל, אך אין צריך לחשוש שיש עוד מין כזה – שנאמר 'ואת הגמל כי מעלה גרה הוא', שליט בעולמו יודע שאין דבר מעלה גרה וטמא אלא גמל לפיכך פרטו הכתוב. מצא בהמה שפיה גמום – אם פרסותיה סדוקות בידוע שטהורה, ובלבד שיכיר שאינו חזיר, אך אין צריך לחשוש שיש עוד מין כזה – שנאמר 'ואת החזיר כי מפריס פרסה הוא', שליט בעולמו יודע שאין דבר שמפריס פרסה וטמא אלא חזיר לפיכך פרטו הכתוב. מצא בהמה שפיה גמום ופרסותיה חתוכות – בודק בבשרה בכנפי העוקץ, אם מהלך שתי וערב בידוע שהיא טהורה, ובלבד שיכיר שאינו ערוד, ומקובל שאין עוד מין מלבדו כזה.

דף נ"ט ע"ב 

סימני חיה להתיר חלבה: כל שיש לה קרנים וטלפים, לר' דוסא: יש לה קרנים אי אתה צריך לחזור על טלפים, יש לה טלפים צריך אתה לחזור על קרנים. ודווקא קרניים מפוצלות (שאין שום בהמה שיש לה כאלו), אבל אם אינם מפוצלות – דווקא כרוכות חדורות וחרוקות ובאופן שהחריצים סמוכים ומובלעים זה בזה. (שקרני השור – אינם כרוכות, ושל עז – אינם כרוכות וחרוקות).

עז כרכוז – קרניו חדורות וחרוקות, ונסתפקו חכמים האם מחמת כן סימן שהוא חיה, או שמא כיון ששמו 'עז' הוא בהמה. ומעשה ששחטוהו והוציאו ממנו מלא סל חלב – רב אחאי אסרו משום שהוא בהמה, ורב שמואל בריה דרבי אבהו אכל ממנו וקרא על עצמו 'מפרי פי איש תשבע בטנו'. ושלחו מארץ ישראל לבבל: הלכה כשמואל בריה דרבי אבהו שחלב עז כרכוז מותר, אך הזהרו ברבינו אחאי שמאיר עיני גולה הוא (ולכן לא יתירו בפניו, אלא ידונו עמו עד שיסכים להתיר).

'קרש' – אף על פי שאין לה אלא קרן אחת חיה טהורה היא. והוא צבי דבי עילאי, וארכו ט"ז אמות.

'טגרס' – ארי דבי עילאי, ותשע אמות יש בין אונא (אזנו) לאונא שלו.

אמר קיסר לר' יהושע בן חנניה: אלוקיכם נמשל לאריה – 'אריה שאג מי לא יירא', והלא פרש הורג אריה. השיבו: נמשל לארי דבי עילאי. רצה לראותו, ביקש ר' יהושע רחמים ונעקר ממקומו, כשהיה רחוק 400 פרסה נהם והפיל כל חומות רומי, כשהיה רחוק 300 פרסה נהם נפלו כל שיני האנשים ונפל הקיסר מכסאו לארץ, ביקשו שיחזירנו למקומו, והתפלל וחזר. עוד ביקשו הקיסר לראות את האלוקים, והשיבו אי אפשר, וכשהתעקש העמידו בתקופת תמוז ואמר לו להביט בשמש, והשיב שאינו יכול, אמר לו: אם באחד ממשמשי הקב"ה אינך יכול להביט – שכינה לא כל שכן.

*************

שבת קודש כ' שבט תשע"ט

מסכת חולין דף ס'

דף ס' ע"א 

אמר קיסר לר' יהושע בן חנניה: ברצוני להכין סעודה לאלוקיכם. השיבו: אינך יכול שמרובים צבאותיו. התעקש שרוצה להכין. אמר לו: צא והכן בשפת הנהר 'רביתא'. טרח ששת חודשי הקיץ. כשסיים באה רוח ואספה כל הסעודה. טרח ששת חודשי החורף, כשסיים בא מטר והטביע הכל. שאל את ר' יהושע מה זאת? השיבו: הרוח והמטר הם משרתיו לנקיון, ואכלו כל הסעודה. אמר הקיסר: א"כ באמת איני יכול להכין.

אמרה בת קיסר לר' יהושע בן חנניה: אלוקיכם נגר הוא, שנאמר 'המקרה במים עליותיו', אמור לו שיכין לי פלך. התפלל ונהפכה למצורעת, ומנהגם היה להושיב המצורעים בשוק רומי וליתן להם פלך לסתור הפקעיות, כדי שיראום אנשים ויבקשו עליהם רחמים. יום אחד עבר שם ר' יהושע ושאל אותה: יפה הפלך שנתן לו אלוקי? אמרה לו: אמור לו שיטול מה שנתן לי. השיב לה: אלוקינו נותן ואינו נוטל.

שור – דרכו להיות כרסתן (-כרס רחבה) ופרסתן (-פרסות רחבות), ראשו גדול וזנבו ארוך. וחילוף הדברים בחמור. ונפקא מינה למקח וממכר.

שור שהקריב אדם הראשון – קרן אחת היתה במצחו, שנאמר 'ותיטב לה' משור פר מקרין מפריס' – והכתיב 'מקרן' דהיינו קרן אחת. וקרניו קודמות לפרסותיו – שנאמר 'מקרין' ואח"כ 'מפריס'. וכמאמר ר' יהושע בן לוי שכל מעשה בראשית נבראו בקומתן בדעתן ובצביונם – שנאמר 'ויכולו השמים והארץ וכל צבאם', אל תקרי 'צבאם' אלא 'צביונם'.

בשעה שאמר הקב"ה 'למינהו' באילנות – אמרו דשאים: אם רצונו בערבוביא למה אמר 'למינהו', ועוד ק"ו ומה אילנות שאין דרכן לצאת בערבוביא אמר 'למינהו' אנו על אחת כמה וכמה, מיד כל אחד ואחד יצא למינו, פתח שר העולם ואמר: 'יהי כבוד ה' לעולם ישמח ה' במעשיו'.

איבעיא: הרכיב שני דשאים זה על גב זה – האם כיון שלא נאמר בהם 'למינהו' אינו חייב, או שמא כיון שהסכים עמהם לצאת למיניהם הרי זה כאילו נכתב 'למינהו'. ונשאר בתיקו.

דף ס' ע"ב 

נאמר: 'ויעש אלוקים את שני המאורות הגדולים', ומאידך נאמר 'את המאור הגדול ואת המאור הקטן' – אמרה ירח לפני הקב"ה: רבש"ע, אפשר לשני מלכים שישתמשו בכתר אחד? אמר לה: לכי ומעטי את עצמך. אמרה: רבש"ע, הואיל ואמרתי לפניך דבר הגון אמעיט את עצמי. אמר לה: לכי ומשול ביום ובלילה. אמרה: ביום איזו רבותא, דשרגא בטיהרא מאי אהני. אמר לה: ימנו בך ישראל ימים ושנים. השיבה: גם בשמש מונים התקופות כאמור 'והיו לאותות ולמועדים ולימים ושנים'. אמר לה: יקראו הצדיקים בשמך – יעקב הקטן שמואל הקטן דוד הקטן. ראה שאין דעתה מתיישבת, אמר הקב"ה: הביאו כפרה עלי שמיעטתי את הירח – ולכן נשתנה שעיר של ראש חדש שנאמר בו 'לה" – אמר הקב"ה: שעיר זה יהא כפרה על שמיעטתי את הירח.

אמר רב אסי: נאמר ביום שלישי לבריאה: 'ותוצא הארץ דשא', ונאמר ביום שישי: 'וכל שיח השדה טרם יהיה בארץ' – יצאו דשאים ועמדו על פתח קרקע, עד שבא אדם הראשון ובקש עליהם רחמים וירדו גשמים וצמחו, ללמדך שהקב"ה מתאוה לתפלתן של צדיקים. רב נחמן בר פפא זרע גינתו ולא צמחה, התפלל וירדו גשמים וצמח, אמר היינו דרב אסי.

'השסועה' האמורה בתורה – בריה בפני עצמה היא שיש לה שני גבין ושני שדראות, וכי משה רבינו קניגי או בליסטרי (צייד) היה, מכאן תשובה לאומר אין תורה מן השמים. אמר רב חסדא לרב תחליפא בר אבינא: כתוב באגדות שלך התיבות 'קניגי' ו'בליסטרי' ופרש אותם.

נאמר 'חמשת סרני פלשתים' ומפרט הכתוב ששה 'העזתי והאשדודי האשקלוני הגתי והעקרוני והעוים' – לר' יונתן: ארונקי [-חשובים] היו חמשה הראשונים. [אמר רב חסדא לר' תחליפא בר אבינא: כתוב באגדות שלך 'ארונקי' ופרש זאת]. לברייתא ולרב: 'עוים' אינם מפלישתים אלא מתימן באו, ונקראו כך: א. שעיותו את מקומם. ב. שאיוו לאלהות הרבה. ג. שכל הרואה אותם אוחזתו עוית, שיש לכל אחד מהם 16 שורות שיניים.

הרבה מקראות שראויין לשרוף והן הן גופי תורה:

א. 'והעוים היושבים בחצרים עד עזה כפתורים היוצאים מכפתור השמידום וישבו תחתם' – אינו מיותר, שהרי השביע אבימלך את אברהם 'אם תשקור לי ולניני ולנכדי' וממילא לא יכלו בני ישראל לכבוש את העוים שהם פלישתים, ולכן אמר הקב"ה: יבואו כפתורים ויוציאו את העוים ויבואו ישראל ויוציאו את הכפתורים.

ב. 'כי חשבון עיר סיחון מלך האמורי היא והוא נלחם במלך מואב הראשון ויקח את כל ארצו מידו' וגו' – שהרי נאמר 'אל תצר את מואב' לכן אמר הקב"ה: יבא סיחון ויוציא ממואב ויבואו ישראל ויוציאו מסיחון, וזה שאמר רב פפא: עמון ומואב טיהרו בסיחון.

'צידונים יקראו לחרמון שריון והאמורי יקראו לו שניר' – שניר ושריון מהרי ארץ ישראל, מלמד שכל אחד ואחד מאומות העולם הלך ובנה לו כרך גדול לעצמו והעלה לו על שם הרי ארץ ישראל, ללמדך שאפילו הרי ארץ ישראל חביבין על האומות העולם.

'ואת העם העביר אותו לערים' – עשה כן יוסף כדי שלא יקראו לאחיו גולים בני גולים.

*************