
לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ"א ניסן תשע"ח
מסכת הוריות דף ו'
דף ו' ע"א
נאמר בקרבנות הלויים 'ופר שני בן בקר תקח לחטאת' ללמד שהוא שני לעולה – מה עולה לא נאכלת כך גם החטאת. כיוצא בו 'הבאים מהשבי הגולה הקריבו וגו' הכל עולה', והלא חטאת ביניהם, אלא שהכל כעולה שאינה נאכלת.
שנים עשר פרים ושעירים הביאו הבאים משבי הגולה על ע"ז שעשו בימי צדקיהו – לשיטת רבי יהודה כגון שחטאו י"ב שבטים, או שחטאו שבעה ושאר שבטים הביאו בגרירה. לרבי שמעון שחטאו י"א שבטים, והי"ב לבית דין. ולרבי מאיר שב"ד מביאים ולא ציבור, צ"ל שחטאו וחזרו וחטאו י"ב פעמים.
ואע"פ שמתו החוטאים מביאים ציבור פר ושעיר – שלא אמרו 'חטאת שמתה בעליה במיתה' אלא ביחיד ולא בצבור, שאין מיתה בצבור. ולמדנו כן מהנאמר בעגלה ערופה 'כפר לעמך ישראל אשר פדית ה", ראויה כפרה זו שתכפר על יוצאי מצרים, ואע"פ שמתוך שמכפרת על החיים מכפרת גם על המתים, גם כאן חטאו החיים והיו צריכים כפרה. ואע"פ שהיו מזידים, הוראת שעה היתה, כי גם מה שהביאו צ"ו אילים וע"ז כבשים, היתה הוראת שעה.
'מת אחד מן הצבור חייבין, מת אחד מבית דין פטורין' – והעמידוה בגמרא כרבי מאיר הסובר שב"ד מביאים פר ולא ציבור, לפיכך אם מת אחד מן הציבור מביאים, שכל הבית דין קיים. ואם מת אחד מב"ד פטורים, כחטאת שמת אחד מן השותפין.
רב יוסף רצה להעמידה כרבי שמעון הסובר שב"ד מביאים עם הציבור, ואם מת אחד מן הציבור חייבים שאין ציבור מתים, ואם מת אחד מב"ד פטורים שחטאת שותפין היא – ואביי דחה דבריו, כי לרבי שמעון חטאת שותפין דינה כחטאת ציבור שאם נתכפרו בעליה באחרת אינה מתה, וכך גם אם מת אחד מן השותפין היא קריבה. (וכן היא מסקנת הגמרא להלן ע"ב).
דף ו' ע"ב
פר ושעיר של יום הכפורים שאבדו, והפריש אחרים תחתיהם – לרבי יהודה ימותו כולן, ולר"א ור"ש אין חטאת ציבור מתה. ואע"פ שמכפרת רק על הכהנים, פירש אביי שלרבי שמעון חטאת שותפין דינה כחטאת ציבור. ולרב יוסף נקראת חטאת ציבור משום שהכהנים נקראים 'קהל', שנאמר 'על הכהנים ועל כל עם הקהל יכפר'. ונדחו דבריו.
למסקנת הגמרא שבט לוי בכלל י"ב שבטים שמביאים י"ב פרים – ואפרים ומנשה חשובים כשבט אחד, שלא הוקשו אלא לנחלה. ובדגלים הם חלוקים שכנחלתן כך חנייתן כדי לחלק כבוד לדגלים. וכן בנשיאים כדי לחלוק כבוד לנשיאים.
שלמה עשה ז' ימי חנוכה, ומשה עשה שנים עשר כדי לחלוק כבוד לנשיאים.
ר"ש אומר חמש חטאות מתות – ולד חטאת, תמורת חטאת, חטאת שמתו בעליה, שנתכפרו בעליה, ושעברה שנתה. ואי אפשר לומר ולד חטאת בצבור שאין צבור מפרישין נקבה, ולא תמורת חטאת שאין תמורה בצבור, ולא שמתו בעליה שאין צבור מתים. וכן אם נתכפרו בעליה ועברה שנתה בציבור לא ימותו, שרבי שמעון גמר הלכה שחטאות אלו מתות רק באופן ששייך כל החמשה. ומכאן למדנו שלדבריו גם חטאת של שותפין שמת אחד מהם אינה מתה (כדעת אביי), שהרי לא שייך בה כל החמש חטאות.
הדרן עלך הורו בית דין
*************
שבת קודש כ"ב ניסן תשע"ח
מסכת הוריות דף ז'
פרק שני – הורה כהן משיח
דף ז' ע"א
הורה כהן משיח לעצמו שוגג ועשה שוגג – מביא פר. ואפילו אם הורה, ושכח מאיזה טעם הורה, ובשעה שטעה אמר הריני עושה על דעת הוראתי, חייב. ואין אומרים שאילו היה נודע לו מאיזה טעם הורה שמא היה חוזר בו ונחשב כמזיד.
הורה לעצמו שוגג ועשה מזיד, או מזיד ועשה שוגג – פטור. שהוראת כהן משיח לעצמו כהוראת ב"ד לצבור. שנאמר 'לאשמת העם', ללמד שהמשיח כציבור שאינו חייב אלא בהעלם דבר ושגגת מעשה.
אם לא היה נאמר 'לאשמת העם' לא נוכל ללמוד שכהן משיח כציבור מכח הדין – שצבור ומשיח מוצא מכלל יחיד (שמביאים פר ולא כשבה או שעירה), מה צבור אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה כך גם כהן משיח, שהרי גם נשיא מוצא מכלל יחיד (שמביא שעיר) וחייב בשגגת מעשה בלא העלם דבר. ואע"פ שמשיח דומה לציבור ששניהם בפר, הוא דומה גם לנשיא ששניהם מביאים שעירה בע"ז ומביאים אשם וודאי, לכך נאמר 'לאשמת העם'. ואין למדים שיהא דינו כציבור שגם אם הורה ועשו אחריו בהוראתו יהיה חייב, שנאמר 'והקריב על חטאתו אשר חטא', על מה שחטא מביא ולא על מה שחטאו אחרים.
כהן משיח אינו מביא אשם תלוי – שנאמר 'וכפר עליו הכהן על שגגתו אשר שגג', מי שחטאתו ושגגתו שוה כלומר שחייב בשגגת מעשה, יצא משיח שאינו חייב אלא על העלם דבר עם שגגת מעשה.
כהן משיח שהורה בפני עצמו ועשה בפני עצמו – כלומר שהורה להיתר באיסור אחד וב"ד הורו להיתר באיסור אחר, מתכפר לו בפני עצמו. הורה עם הציבור ועשה עם הציבור, שהוא וב"ד הורו להיתר באיסור אחד, מתכפר לו עם הציבור. הואיל והושוה לב"ד שאינו חייב עד שיורה לבטל מקצת ולקיים מקצת, שנאמר 'לאשמת העם'. וכן בע"ז אינם חייבים עד שיורו לבטל מקצת ולקיים מקצת.
ולמדנו דין זה ממה שנאמר 'על חטאתו אשר חטא' – שאם חטא בפני עצמו מביא בפני עצמו, חטא עם הצבור מתכפר לו עם הצבור. ואין ללמוד מנשיא שמוצא מכלל יחיד ואם חטא עם הציבור מתכפר עם הציבור, כי מה לנשיא שכן מתכפר לו עם הצבור ביום הכפורים מה שאין כן במשיח.
לא אמרו שאם חטא משיח לעצמו וחטאו ציבור לעצמן מביאים פר רק באופן שהוא וב"ד מופלאין – אבל אם הוא מופלא והם לא, הוא מתכפר בפני עצמו והם אינם מביאים פר, שהוראתם אינה כלום, וכל יחיד מביא כשבה או שעירה. ואם הם מופלאים והוא לא, אינו מביא לעצמו, שאין הוראתו הוראה.
דף ז' ע"ב
גם אם המשיח וב"ד יושבים במקום אחד – כיון שהורו בשני איסורים נחשב ל'חטא בפני עצמו', ושניהם מביאים.
הורה כהן משיח בחלב וב"ד בעבודה זרה – חטא בפני עצמו הוא, שחלב וע"ז חלוקים בטעמיהם ובקרבנותיהם, שהוא מביא פר, וב"ד מביאים פר ושעיר. וק"ו אם משיח הורה בע"ז וב"ד בחלב, שחלוקים בקרבנותיהם לגמרי, שהוא מביא שעירה והם פר.
הורה משיח בחלב המכסה את הקרב וב"ד בחלב שעל הדקין – נסתפקו בגמרא אם מאחר שחלוקים בטעמיהם, חטא בפני עצמו הוא, או ששם חלב אחד הוא. ולצד ששם חלב אחד הוא, נסתפקו אם משיח הורה בחלב וב"ד בדם, אם מאחר שחלוקים בטעמיהם חטא בפני עצמו הוא, או מאחר ששוים בקרבן חטא עם הציבור הוא. ולא נפשט.
אין ב"ד חייבים בע"ז בעקירת כל המצוה – אע"פ שיצאה לדון בעצמה בפר ושעיר, שנאמר בע"ז מעיני ובשאר מצוות מעיני, מה להלן בב"ד ולא כל הגוף, כך גם כאן.
ב"ד ומשיח אין חייבין אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה – שנאמר בב"ד 'ישגו ונעלם דבר'. ומשיח כציבור, שנאמר 'לאשמת העם'.
אין ב"ד חייבים בע"ז אלא על העלם דבר עם שגגת המעשה – אע"פ שיצאה לדון בעצמה בפר ושעיר, למדים בגזירה שוה 'מעיני מעיני'.
משיח שהורה באיסור ע"ז – לרבי חייב בשגגת מעשה לבד, שנאמר 'וכפר הכהן על הנפש השוגגת בחטאה בשגגה', הנפש זה משיח, השוגגת זה נשיא, בחטאה בשגגה, חטא זה בשגגה יהא. ולחכמים חייב בהעלם דבר עם שגגת מעשה, שנאמר 'בחטאה בשגגה' מי שחטאתו בשגגה בשאר מצוות, יצא משיח שחטאתו בהעלם דבר. ושוין רבי וחכמים שמביא שעירה, שנאמר 'ואם נפש אחת', יחיד נשיא ומשיח בכלל נפש אחת הן.
*************