לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שישי כ"ב אב תשע"ח
דף קי"ב ע"א
חטאת שקיבל דמה בכוס אחד: נתן בחוץ וחזר ונתן בפנים, בפנים וחזר ונתן בחוץ – חייב, שכולו ראוי לבוא בפנים. ואע"פ שאם נתן תחילה בפנים, נמצא שנתן בחוץ את השיריים, חייב על שיריים כשיטת רבי נחמיה.
קבל דמה בשתי כוסות: נתן שניהם בפנים – פטור. שניהם בחוץ – חייב. אחד בפנים ואחד בחוץ – פטור, ואע"פ שחייב על שיריים שהקריבם בחוץ, סובר כת"ק דר"א בר"ש שכוס עושה את חבירו דחוי ולא שיריים. נתן אחד בחוץ ואחד בפנים – חייב על החיצון, והפנימי מכפר.
למה הדבר דומה? למפריש חטאתו ואבדה, והפריש אחרת תחתיה, ואח"כ נמצאת הראשונה, והרי שתיהן עומדות: שחט שתיהן בפנים – פטור. שתיהן בחוץ – חייב. אחת בפנים ואחת בחוץ – פטור. אחת בחוץ ואחת בפנים – חייב על החיצונה והפנימית מכפרת.
ומשנתינו כשיטת רבי שגם אם לא היתה ראשונה אבודה בשעה שמתכפר בשניה אלא בשעת הפרשה, ומשהפריש זו תחתיה נמצאת, אם נתכפר באחת מהן שניה מתה. ולפיכך אם שוחט אחת בחוץ אחר שקרבה חבירתה פטור, שדומה לכוס דחוי כיון שעומד למיתה. אבל אם השניה תרעה, כגון המפריש מתחילה שתי חטאות לאחריות, שאם תאבד האחת יתכפר בחבירתה, וכן לחכמים באבודה בשעת הפרשה, אזי אם שחט את השניה בחוץ, חייב, שאע"פ שלכתחילה לא קרבה היא עצמה לעולה אלא דמיה, מ"מ אם הקריבה בפנים מתקבלת לעולה, ומשום כך חייב עליה בחוץ. וכגון בחטאת של שעיר נשיא שהוא זכר וראוי לעולה, וכדין אשם שניתק לרעייה ושחטו סתם שכשר לעולה.
שחט שתיהם בפנים, ודמם מונח בכוסות וקדם וזרק את דם האחת – כשם שדמה פוטר את בשרה ממעילה, שזריקת דם מוציאה בשר קדשי קדשים מן המעילה, כך היא פוטרת את בשר חברתה אף על פי שהיא פסולה.
הדרן עלך השוחט והמעלה
פרק ארבעה עשר – פרת חטאת
פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה, וכן שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ – פטור. שנאמר 'ואל פתח אהל מועד לא הביאו', כל שאין ראוי לבא אל פתח אהל מועד אין חייבין עליו.
הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והמחיר והאתנן והכלאים והטריפה ויוצא דופן שהקריבן בחוץ – פטור. שנאמר 'לפני משכן ה", כל שאין ראוי לבא לפני משכן ה' אין חייבין עליו.
דף קי"ב ע"ב
בעלי מומין שהקריבם בחוץ: לת"ק בין קבועין בין עוברין פטור. לר"ש בעלי מומין קבועין פטור, בעלי מומין עוברין עובר בלא תעשה. בני יונה שעבר זמנן שהקריבן בחוץ – פטור. תורים שלא הגיע זמנן – לת"ק פטור, לר"ש עובר בלא תעשה. הקריב בחוץ אותו ואת בנו או מחוסר זמן – לת"ק פטור, לר"ש עובר בלא תעשה. שר"ש אומר כל שראוי לבא לאחר זמן, ה"ז בלא תעשה ואין בו כרת, ולחכמים כל שאין בו כרת אין בו לא תעשה.
מחוסר זמן שהוא פטור עליו בחוץ, בין שמחוסר זמן בגופו, ובין בבעליו – כגון הזב והזבה בתוך ימי ספרן, והיולדת בתוך מלאת, שהקריבו חטאתם ואשמם בחוץ, שפטורין, שאין מתקבלים בפנים לא חובה ולא לנדבה. אבל אם הקריבו עולותיהן ושלמיהן בחוץ חייבין, שמתקבלות בפנים נדבה לשמן.
המעלה מבשר חטאת, מבשר אשם, מבשר קדשי קדשים (כבשי עצרת), מבשר קדשים קלים, ומותר העומר, ושתי הלחם, ולחם הפנים, ושירי מנחות, והיוצק והפותת והבולל והמולח והמניף והמגיש, והמסדר את השולחן, והמטיב את הנרות, והקומץ, והמקבל דמים בחוץ – פטור. ואין בכל אלו לא משום זרות, ולא משום טומאה, ולא משום מחוסר בגדים, ולא משום שלא רחוץ ידים ורגלים.
עד שלא הוקם המשכן – היו הבמות מותרות, ועבודה בבכורות. משהוקם המשכן – נאסרו הבמות ועבודה בכהנים, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מחנה ישראל. באו לגלגל – הותרו הבמות, קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים בכל מקום.
באו לשילה – נאסרו הבמות, ולא היה שם תקרה אלא בית אבנים בלבד מלמטן, והיריעות מלמעלן. והיא היתה 'מנוחה'. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, וקדשים קלים ומעשר שני בכל הרואה. באו לנוב וגבעון – הותרו הבמות. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים בכל ערי ישראל. באו לירושלים – נאסרו הבמות ולא היה להן היתר, והיא היתה 'נחלה'. קדשי קדשים נאכלין לפנים מן הקלעים, קדשים קלים ומעשר שני לפנים מן החומה.
כל הקדשים שהקדישן בשעת איסור הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות מבחוץ – הרי אלו בעשה ולא תעשה וחייבין עליו כרת. הקדישן בשעת היתר הבמות, והקריבן בשעת איסור הבמות בחוץ, הרי אלו בעשה ולא תעשה, ואין חייבין עליהן כרת. הקדישן בשעת איסור הבמות והקריבן בשעת היתר הבמות, הרי אלו בעשה, ואין בהן לא תעשה.
בזמן שהיה משכן בגלגל, והותרו הבמות, היו מקריבים במשכן קדשים שהוקדשו למשכן. כגון קרבנות ציבור, במשכן. קרבנות היחיד, קרבו בבמה. קרבנות היחיד שהוקדשו למשכן, יקריבו במשכן, ואם הקריבן בבמה פטור. ומה בין במת יחיד לבמת ציבור – סמיכה ושחיטת צפון ומתן סביב ותנופה והגשה, וכיהון ובגדי שרת וכלי שרת, וריח ניחוח (כגון אברים שצלאן והעלן), וחוט הסיקרא להבדיל בין דמים עליונים לתחתונים, וריחוץ ידים ורגלים. ולרבי יהודה אין מנחה בבמה. הזמן הנותר והטמא שוין בזה ובזה.
*************
שבת קודש כ"ג אב תשע"ח
דף קי"ג ע"א
פרת חטאת ששחטה חוץ מגתה פטור. ונחלקו אמוראים מהו חוץ מגתה: לריש לקיש ששחטה חוץ ממקום הבדוק לה שאין תחתיה קבר התהום, ולרבי יוחנן כל א"י בדוקה, אלא ששחטה לפנים מחומת ירושלים. ולא פירש ש'חוץ מגתה' הוא שלא כנגד הפתח, כדי לחדש שגם אם קירבה ושחטה תוך החומה פסולה.
פרה ששחטה שלא כנגד הפתח – לרבי יוחנן פסולה, שנאמר 'ושחט והזה' מה הזאתה כנגד הפתח אף שחיטתה. וכן אם שרפה שלא כנגד הפתח, לרבי יוחנן פסולה, שנאמר 'ושרף והזה'. ולרבי אושעיא כשרה, שנאמר 'על פרשה ישרף' מקום שפורשת למיתה שם תהא שריפתה.
לרבי יוחנן לא ירד מבול בארץ ישראל – ולפיכך כל א"י בדוקה היא. ולריש לקיש ירד, לפיכך אינה בדוקה. ושניהם מקרא אחד דרשו 'בן אדם אמר לה את ארץ לא מטוהרה היא לא גושמה ביום זעם' רבי יוחנן מפרשה בלשון תימה, וריש לקיש מפרשה כפשוטה בלשון ניחותא.
חצירות היו בירושלים בנויות על הסלע – ותחתיהן חלול מפני קבר התהום, ומביאין נשים מעוברות ויולדות ומגדלות שם בניהם לפרה, ומביאין שוורים ועל גביהן דלתות, ותינוקות יושבין עליהן וכוסות של אבן בידן, ומלאו וישבו במקומן. ואפילו לרבי יוחנן שארץ ישראל בדוקה היא, עשו מעלה בפרה.
פעם אחד מצאו עצמות בלשכת דיר העצים, ובקשו לגזור טומאה על ירושלים, עמד רבי יהושע על רגליו ואמר: לא בושה וכלימה היא לנו שנגזור טומאה על עיר אבותינו, איה מתי מבול, איה מתי נבוכדנצר. לרבי יוחנן מתי מבול שלא היו, ומתי נבוכדנצר שהיו ופינו אותם משם. ולריש לקיש שניהם היו ונתפנו, ולא נתפנו אלא מירושלים ולא מכל ארץ ישראל.
דף קי"ג ע"ב
'מכל אשר בחרבה מתו' – לרבי יוחנן שלא ירד מבול בא"י, מתו כל אשר היו שם בחרבה ע"י ההבל, וכפי שדרש רב חסדא שברותחין קלקלו וברותחין נידונו, שנאמר כאן 'וישוכו המים', ונאמר שם 'וחמת המלך שככה'. ולריש לקיש מתו במקום שהיתה תחילה חרבה, ועתה היה שם מבול, ואמר חרבה ללמד שלא נגזרה גזרה על דגים שבים.
הראם בזמן המבול – לריש לקיש אפשר שעמד בארץ ישראל, ולרבי יוחנן עמד בצדי התיבה, ואע"פ שברותחין נדונו, נעשה לו נס ונצטננו המים. וכן עוג מלך הבשן עמד שם. וכן התיבה שהיתה זפותה לא נפשר זפתה מן הרותחין, לפי שנצטננו המים שבצידיה.
רבה בר בר חנה העיד שראה ראם של ים בן יומו, שהיה גדלו כהר תבור שהוא ארבעים פרסה, ומשך צווארו שלשה פרסאות, ומקום רביצת ראשו פרסה ומחצה.
לריש לקיש א"י אינה בדוקה, אע"פ שמתי מבול הגיעו לבבל – שאי אפשר שלא נדבקו קצת מהם בטיט.
למה נקרא שמה של בבל 'מצולה' – שכל מתי מבול נצתללו לשם. וי"א למה נקרא שמה 'שנער', שכל מתי מבול ננערו שם. וי"א שנקראת שנער לפי שמנערת עשיריה, שאין העשירות נמשכת שם שלשה דורות.
כל האוכל מעפרה של בבל – כאילו אוכל בשר אבותיו. וי"א כאילו אוכל שקצים ורמשים.
שעיר המשתלח שהקריבו בחוץ לאחר ווידוי – פטור משום 'אל פתח אהל מועד לא הביאו', שהרי אינו ראוי לבוא לאהל מועד. הקריבו קודם ווידוי, עדיין ראוי לפתח אהל מועד לצורך ווידוי, ופטור משום שנאמר 'לה" שאינו מיוחד לה'.
קדשי בדק הבית שהקריבן בחוץ – פטור. ואע"פ שנקראו קרבן, שנאמר 'ונקרב את קרבן ה", למדים מ'ואל פתח אהל מועד לא הביאו', יצאו קדשי בדק הבית שאינם ראוים לבוא לאהל מועד.
*************