לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ב אב תשע"ט

מסכת כריתות דף ב'

מסכת כריתות פרק ראשון – שלשים ושש

דף ב' ע"א

שלשים ושש כריתות בתורה: הבא על האם, ועל אשת אב, ועל הכלה, הבא על הזכור, ועל הבהמה, ואשה המביאה הבהמה עליה, הבא על אשה ובתה, הבא על אשת איש, הבא על אחותו, ועל אחות אביו, ועל אחות אמו, ועל אחות אשתו, ועל אשת אחיו, ועל אשת אחי אביו, (ועל אשת אחי אמו), ועל הנדה. המגדף, ועובד עבודת כוכבים, והנותן מזרעו למולך, ובעל אוב, ומחלל שבת, וטמא שאכל קדש, והבא אל המקדש טמא, והאוכל חלב, ודם, ונותר, ופיגול. השוחט ומעלה בחוץ, והאוכל חמץ בפסח, והאוכל והעושה מלאכה ביום הכפורים, והמפטם את השמן, והמפטם את הקטרת, והסך את השמן המשחה, והפסח והמילה מצות עשה.

על כל אלו חייבין על זדונו כרת, ועל שגגתו חטאת, ועל לא הודע שלהם אשם תלוי. חוץ מן המטמא מקדש וקדשיו שהוא בעולה ויורד, שאין אשם תלוי בא אלא על דבר שיש בו חטאת קבועה.

לחכמים המגדף אינו מביא קרבן (עיין להלן ז.) – שנאמר 'תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה', יצא מגדף שאינו עושה מעשה.

דף ב' ע"ב

טעם ששנינו מנין באלו המקומות:

ל"ו כריתות בתורה – ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. אבות מלאכות ארבעים חסר אחת – ללמד שאם עשאן כולן בהעלם אחת חייב על כל אחת ואחת. ארבעה מחוסרי כפרה – להוציא משיטתו של רבי אליעזר בן יעקב שיש חמשה, שסובר שהגר מחוסר כפרה עד שיזרק דם עליו. ארבעה מביאין על הזדון כשגגה – להוציא משיטתו של רבי שמעון הסובר ששבועת הפקדון לא ניתן זדונה לכפרה. חמשה מביאין קרבן אחד על עבירות הרבה – שרצה לשנות ביניהן נזיר שמביא קרבן אחד על טומאות הרבה, כגון שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי כמה פעמים, וכרבי יוסי ב"ר יהודה שנזירות של טהרה מתחיל בשביעי, ולא כדברי רבי שלא חל עד השמיני. חמשה מביאין קרבן עולה ויורד – ששנה בסיפא נשיא כיוצא בהן שאינו מביא עולה ויורד, ולהוציא מדברי רבי אליעזר שמביא שעיר. ארבעה אבות נזיקין – למעט אבות נזיקין ששנה רב אושעיא. י"ג אבות נזיקין לרבי אושעיא – למעט אלו ששנה רבי חייא. כ"ד אבות נזיקין של ר' חייא – למעט מסור ומפגל.

נזיר שנטמא בשביעי וחזר ונטמא בשביעי מביא קרבן אחד – לר"י ברבי יהודה זהו קרבן אחד על טומאות הרבה, לפי שיצא בשעה שאינה ראויה להביא קרבן, שאינו יכול להקריב עד יום שמיני, ולרבי טומאה אחת ארוכה היא. נטמא בשמיני וחזר ונטמא בשמיני – כיון שיצא בשעה הראויה להביא בה קרבן, חייב על כל אחת ואחת

נזיר שנטמא ונטהר, ומתחיל למנות מחדש ימי נזירות טהרה – לרבי מתחיל מנינו בשמיני, שנאמר 'וקדש את ראשו ביום ההוא' ביום הבאת קרבנותיו. ולר' יוסי בר' יהודה ביום השביעי, ש'ביום ההוא' היינו ביום תגלחתו.

מנין שאם עבר על כל העריות בהעלם אחד שחייב על כל אחת ואחת? (למסקנא) שנאמר 'ואל אשה' בנדת טומאתה לא תקרב, לחלק על כל אשה ואשה.

כל דבר שהיה בכלל ויצא מן הכלל ללמד, לא ללמד על עצמו יצא אלא ללמד על הכלל כולו יצא – כיצד? והנפש אשר תאכל בשר וגו' – והלא שלמים בכלל כל הקדשים היו, למה יצאו? להקיש אליהן, מה שלמים שהן קדשי מזבח וחייבין עליהן כשאוכלן בטומאת הגוף, אף כל שהן קדשי מזבח חייבין עליהן, יצאו קדשי בדק הבית.

למה יצאה כרת באחותו הרי כבר נאמר בכל העריות? לרבי יצחק  לדונה בכרת ולא במלקות, וללמד על כל חייבי כריתות שלקו שלא נפטרו מכריתות. ולחכמים לחלק על אחותו שהיא אחות אביו ושהיא אחות אמו. ורבי יצחק דרשו מ'ערות אחותו גילה'.

לחכמים אין עונשין מן הדין – שנאמר 'ערות אחותו גילה' ללמד על אחותו שהיא בת אביו ובת אמו, ולומר שאין עונשין אותה מן הדין בק"ו מאחותו מאביו או מאחותו מאמו. ולרבי יצחק עונשין מן הדין. וי"א שלמד עונש מאזהרה.

 

*************

שבת קודש כ"ג אב תשע"ט

מסכת כריתות דף ג'

דף ג' ע"א

כל מקום שאתה מוצא שני לאוין וכרת אחד – חלק חטאת ביניהן, שאם עשה שתיהן בהעלם אחד חייב שתים. וכגון מפטם וסך, שנאמר בהן שני לאוין 'על בשר אדם לא ייסך ובמתכונתו לא תעשו כמהו', וכרת אחד, שנאמר 'אשר ירקח כמוהו ואשר יתן ממנו על זר ונכרת מעמיו'.

הבא על הזכור והביא זכור עליו – לרבי ישמעאל חייב שתים, שהן נלמדים משני מקראות, 'ואת זכר לא תשכב' 'ולא יהיה קדש'. ולרבי עקיבא אינו חייב אלא אחת, שממקרא אחד הן נלמדים 'את זכר לא תִּשְכַּב', וקורין בו גם 'לא תִשָכֵב'.

אבל הבא על הבהמה והביא בהמה עליו – גם לרבי ישמעאל אינו חייב אלא אחת, שהכתוב 'ולא יהיה קדש' מדבר בבני אדם ולא על ביאת בהמה.

מי שלא עשה פסח ומילה חייב כרת, אבל אם לא עשאן בשוגג פטור מחטאת – שהוקשה כל התורה כולה לעבודת כוכבים, שנאמר 'תורה אחת יהיה לכם לעושה בשגגה והנפש אשר תעשה ביד רמה', מה ע"ז שב ואל תעשה, אף כל שב ואל תעשה.

העושה כמה מלאכות בשבת – בשגגת שבת וזדון מלאכות, חייב אחת על כולן, בזדון שבת ושגגת מלאכות חייב על כל אחת ואחת, שנאמר 'ועשה מאחת מהנה' פעמים שחייב אחת על כולן, ופעמים שחייב על כל אחת ואחת, 'הנה שהיא אחת' זו היא שגגת שבת וזדון מלאכות, 'אחת שהיא הנה' זו היא זדון שבת ושגגת מלאכות.

וכן לענין ע"ז בשגגת ע"ז וזדון עבודות חייב אחת – ובשגגת עבודות וזדון ע"ז חייב על כל עבודה. ואיך יתכן שגגת ע"ז? א. לאביי שהשתחוה לע"ז מאהבת אדם או מיראת אדם, וסובר שמותר לעשות כן. ב. באומר מותר, שהוא שגגת ע"ז ושגגת עבודות. ג. בתינוק שנשבה לבין העובדי כוכבים, וחזר, ושמע שאותה ע"ז שישנה שם אסורה בד' עבודות הללו, ומשאר עבודה זרות לא ידע שאסורין. ד. שטעה בכתוב 'לא תעשון אתי אלהי כסף ואלהי זהב', וסבר שאין איסור השתחואה אלא לע"ז של כסף וזהב ולא של שאר מינים.

עמד בבית עבודת כוכבים וסבר בית הכנסת היא והשתחוה – לא עבר על שום איסור, שהרי לבו לשמים. השתחוה לאנדרטא שלא נעשה לשם ע"ז – אם קבלו עליו באלוה, חייב סקילה. ואם לאו, לא עבר על איסור. השתחוה לע"ז מאהבת אדם או מיראת אדם – לאביי חייב ולרבא פטור.

דף ג' ע"ב

האומר מותר לעבוד ע"ז – חייב. ונסתפק רבא אם חייב אחת, או חייב שתים שהרי העלם זה וזה בידו, שיש כאן שגגת ע"ז ושגגת עבודות.

המעלה אברי פנים בחוץ – חייב, אברי חוץ בחוץ – חייב. והקשו על דין זה ממה שלא שנינו במשנתינו שיש שני כריתות בהעלאת חוץ.

השוחט והמעלה בחוץ – יש בהן שתי כריתות, ושתי לאוין, שאע"פ שלא נאמר אזהרה אלא בהעלאה, למדים שחיטה מהעלאה, י"א בגזירה שוה, נאמר כאן הבאה ונאמר להלן הבאה, מה להלן לא ענש אלא א"כ הזהיר, אף כאן. וי"א בהיקש, שנאמר 'שם תעלה ושם תעשה', מקיש שחיטה להעלאה, מה העלאה לא ענש אא"כ הזהיר, אף שחיטה. (ולפיכך אם עשאן בשוגג אפילו בהעלם אחד, חייב שתי חטאות).

הטעם שלא נשנה בין מנין חייבי כריתות במשנתינו רק בעל אוב ולא ידעוני, ולענין הנסקלין נשנו שניהם: לרבי יוחנן, משום ששניהם בלאו אחד נאמרו, ואע"פ שנאמר בהן שתי מיתות, מ"מ אם עשה שתיהן בהעלם אחד אינו מביא אלא חטאת אחת, הואיל ונאמרו בלאו אחד, ונקט אוב ולא ידעוני לפי שבו פתח הכתוב. ולריש לקיש אין טעם לפוטרן באחת משום שנאמרו בלאו אחד, כיון שהן חלוקין במיתות, אלא שידעוני אינו חייב חטאת, לפי שאין בו מעשה. ואפילו לרבי עקיבא שמחייב מגדף בחטאת אע"פ שאין בו מעשה, מ"מ צריך מעשה זוטא, ובמגדף 'עקימת שפתיו מעשה קטן הוא, אבל ידעוני אין בו מעשה כלל ופטור גם לרבי עקיבא.

ידעוני – לחכמים פטור מחטאת, שאין בו מעשה. לרבי עקיבא, לרבי יוחנן חייב, שא"צ לרבי עקיבא שום מעשה לחייב חטאת. ולריש לקיש פטור אפילו לרבי עקיבא, לפי שאין בו מעשה כלל, ולא חייב רבי עקיבא אלא במגדף שיש בו מעשה זוטא של עקימת שפתים.

בעל אוב – לריש לקיש הקשת זרועותיו חשוב מעשה קטן, ולפיכך לרבי עקיבא שמחייב במעשה קטן, חייב חטאת. אבל לחכמים אינו חשוב מעשה, ופטור מחטאת. (ולרבי יוחנן אפשר שחייב גם לחכמים). ואם הוא מקטר לשד ע"מ שיתחבר אליו ויסייענו בכשפיו, זה נקרא בעל אוב שיש בו מעשה [ובמזיד נסקל], וחייב חטאת גם לחכמים.

עבד עבודה זרה בשוגג אינו חייב חטאת אלא על דבר שיש בו מעשה – כגון שזיבח, וקיטר, וניסך, והשתחוה. לריש לקיש אין חיוב חטאת בהשתחוואה אלא לרבי עקיבא (שהוא מעשה קטן), אבל לחכמים לא, לפי שכפיפת קומה אינה חשובה מעשה (גדול). ולרבי יוחנן חייב גם לחכמים, שכפיפת קומתו חשובה מעשה אפילו לחכמים. ואין דומה למגדף שלא חשוב מעשה לחכמים אע"פ שיש בו עקימת שפתים, הואיל וישנו בלב.

חובר חבר אין בו סקילה וחטאת, ואינו אלא בלאו. (ואם מקטר לשד, זהו בעל אוב וחייב סקילה). ואחד חובר גדול, שמחבר חיות גדולות ומצמדן יחד, ואחד חובר קטן, שלוחש לחיות קטנות ומחברן בכשפים יחד, ואפילו חובר לנחשים ועקרבים – חייב (מלקות). וכן אסור לחבר ע"י לחשים צרעה ועקרב, ואם הם רצים אחריו מותר.

עדים זוממין אין בהן מעשה – ואע"פ שיש בהן עקימת שפתים, עיקר עדותם הוא בראית העין, שמעידין מה שראו, וזה לא חשוב מעשה.

 

*************