לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ב אדר ב' תשע"ט

מסכת חולין דף קכ"ב

דף קכ"ב

לרבי יהודה האלל המכונס אם יש עליו כזית במקום אחד חייב עליו. וכגון שפלטתו סכין בשנים ושלשה מקומות, וכנסו, שגילה דעתו שלא ביטלו. (אבל העור אינו מבטלו, כשיטת רבי ישמעאל בסמוך שאין העור מבטלו). אבל אם נתכנס מאליו כגון ע"י תינוקות, אין חייב עליו.

היו על העור שני חצאי זיתים – לרבי ישמעאל מטמאין במשא, שהרי נשא כזית נבלה, ואפילו אם פלטתו סכין, אין העור מבטלו. ואין מטמא במגע שאין נוגע וחוזר ונוגע. ולרבי עקיבא לא מטמא לא במגע ולא במשא, שהעור מבטלן בין כשפלטתו סכין ובין כשפלטתו חיה.

אלו שעורותיהן מטמאין כבשרן:

א. עור האדם. ואפילו אם עיבדו. י"א שדבר תורה עור אדם טהור אפילו כשלא עבדן וכ"ש כשעיבדן, ומה טעם אמרו טמא, גזירה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין. וי"א שדבר תורה אם עיבדן טהור, ומה טעם אמרו טמא גזירה שמא יעשה עורות אביו ואמו שטיחין, אבל כשלא עיבדן טמא מן התורה.

ב. עור חזיר – לת"ק של ישוב חשוב כבשר, אבל של חזיר הבר עורו קשה ואינו כבשר, ולר' יהודה גם עור חזיר הבר רך ודינו כבשר.

ג. עור חטרת של גמל הרכה – והוא כל זמן שלא טענה. ואם הגיע זמנה לטעון ולא טענה, או שלא הגיע זמנה לטעון וטענה, נסתפקו בגמרא מה דין עורה.

ד. עור הראש של עגל הרך – לעולא בן שנתו, ולרבי יוחנן כל זמן שהוא יונק אע"פ שכבר פירש מכלל שנתו. (ואם הוא בן שנתו אע"פ שאינו יונק).

ה. עור הפרסות – לרב בית הפרסות ממש, ולא עור שעל עצם השוק מן הקרסולים עד הארכובה. ולרבי חנינא רכובה הנמכרת עם הראש, והוא כל עור שעל עצם השוק מרכובה התחתונה שחותכין בשעת הפשטת בהמה.

ו. עור בית הבושת. ז. עור השליל. ח. עור של תחת האליה.

ט. עור שמונה שרצים – לת"ק עור האנקה והכח והלטאה והחומט כבשרן, שכל אלו אין ממש בעורן ונקרא בשר. ולר' יהודה הלטאה כחולדה שעורה חלוק מבשרה, שסובר שיש בעורה ממש. רב סובר שעור האנקה הכח והלטאה והחומט והתנשמת כבשר, שדורש מ'הטמאים' לרבות עורותיהן כבשרן, אבל לא כולן שנאמר 'אלה' למעט, ולמינהו הפסיק הענין לומר רק אלו שנזכרו בפסוק שני. לר' יוחנן בן נורי עורות של כל שמונה שרצים אין מטמאין כבשר.

כל אלו שעורותיהן כבשרן, אם עיבדן, או שהילך בהן כדי עבודה והוא ארבע מילין – בטלו מתורת בשר וטהורין, חוץ מעור האדם.

השוחט את העולה להקטיר כזית מעור שתחת האליה חוץ למקומו – פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת, שעור זה דינו כבשר, אבל שאר עורות שנמנו במשנתינו לפי שיטת ת"ק אין דינן כבשר. ולאלעזר בן יהודה איש אבלום משום ר' יעקב וכן לר' שמעון בן יהודה איש כפר עיכום משום רבי שמעון, אחד עור פרסות ואחד עור הראש של עגל הרך ואחד עור של תחת האליה וכל שמנו חכמים במשנתינו שעורותיהן כבשרן להביא עור של בית הבושת, דינם כבשר, ואם חישב חוץ למקומו פסול ואין בו כרת, חוץ לזמנו פיגול וחייבין עליו כרת

רבי יוחנן פסק שעור הראש של עגל הרך אינו מטמא – שסובר שמשנתינו יחיד שונה אותה, אבל  לת"ק כל עור אינו חשוב כבשר חוץ מעור שתחת האליה.

אוזן חמור שטלאה לקופתו טהורה – ואפילו אם לא הילך עליה. ואם לא טלאה, אם הילך עליה כדי עבודה טהורה, ואם לאו לא.

*************

שבת קודש כ"ג אדר ב' תשע"ט

מסכת חולין דף קכ"ג

דף קכ"ג ע"א 

שכיר הלש עיסתו של בעל הבית בטהרה, וצריך למים להטביל כליו – יטריח עצמו ארבעה מילין עד שיגיע למקוה ויטביל, אבל יותר מכאן אין צריך לטרוח אלא אם נותן לו בעה"ב שכר הליכה. וכן המהלך בדרך וגמר בלבו ורוצה ללון מבעוד יום, אם יש בית הכנסת לפניו עד ארבעת מילין יטריח וילך שם כדי שיתפלל. וכן לנטילת ידים לאכילה, אם אין לו מים ויש מים לפניו לסוף ארבעה מילין, ימתין עד שיגיע למים. ואיבו הוסיף גם לענין הילוך על העור בכדי עבודה. וכל זה לפניו, אבל לאחריו אפילו מיל אינו חוזר, אבל פחות ממיל חוזר.

ליגיון העובר ממקום למקום ונכנס לבית הבית טמא – שאין לך ליגיון שאין לו כמה קרקפלין (עור ראש אדם מת למכשפות במלחמה), ואל תתמה שהרי קרקפלו של ר' ישמעאל מונח בראש מלכים.

המפשיט בבהמה ובחיה בטהורה שחוטה, והוא טמא, או בטמאה נבלה והוא טהור, בין בדקה בין בגסה – אם מפשיטו לעשות מן העור שטיח למטה ושלחן, כדי אחיזה חשוב חבור יד להוציא טומאה מן הנבלה אם נוגע בו ולהכניס טומאה לבשר אם טהורה היא, אבל יותר מזה אינו חשוב יד להכניס ולהוציא טומאה. ושיעור כדי אחיזה הוא טפח כפול, כלומר טפחיים.

הפשיטו יותר מכדי אחיזה – לרב המופשט טהור עד מקום חיבורו, ומחיבורו ואילך טמא משום שומר. ולרב אסי טפח הסמוך לבשר טמא משום יד, שאוחז שם ומושך ומפשיט מאליו. ובטפח ראשון הסמוך לכדי אחיזה, טהור, שאותו טפח הסמוך לכדי אחיזה אינו אוחז בו ומושך, שנוח לו לאחוז בשפת העור ולמשוך, אבל לאחר שהפשיט קצת שלשה טפחים וארבעה והעור המופשט מכביד כלפי מטה, אוחז בטפח הסמוך לבשר ומושך וכובד העור מסייעו.

אם מפשיטו לצורך חמת שמתחיל מפיה והופכו כלפי זנבה – חשוב חיבור עד שיפשיט את החזה.

התחיל לחותכו מרגליה כלפי ראשה ומפשיטה כפול לחמת, כולו חבור – מפני שהחזה לסוף הפשטו הוא. עור שעל הצוואר לר"י בן נורי אינו חיבור, ולחכמים חיבור עד שיפשיט כולו.

טלית שנטמאה ובא לקורעה לבטלה מתורת טלית – כיון שנקרע רובה שוב אינו חיבור וטהורה. לרב נחמן בשם רבה בר אבוה כל זה בטבולת יום, וצריך להשתמש בה טהרות קודם שיעריב שמשה, שמכיון שלא חס עליה והטבילה, יקרע את רובה, אבל טמאה שלא הטבילה ובא לטהרה בקריעה זו, לא די לה ברובא עד שיקרענה כולה, שמא לא יקרע רובה.

דף קכ"ג ע"ב 

רבה השיב שתי תשובות בדבר: א. אם טבולת יום היא יש לחשוש שיאמרו טבילה עולה בלא הערב שמש. ב. בעולת העוף לר"א בר"ש שמולק רוב שנים למה לא גזרו שלא יעשה רוב שנים. השיב רב יוסף. א. שקרעה מוכיח עליה. ב. כהנים זריזין הם.

לא אמרו שהמפשיט יותר מכדי אחיזה טהור אלא בטומאה דרבנן – כגון שהמפשיט היה טמא מדרבנן, וטהור בטמאה כגון בטריפה ששחטה שמטמאה במוקדשין, אבל בטומאה דאורייתא גוזרים ביותר מכדי אחיזה שמא יעשה רק כדי אחיזה והוא נוגע בטומאה ומטהרין אותו.

המפשיט בשרצים חבור עד שיפשיט את כולו. המפשיט בגמל מן הרגל עד הצוואר, אינו חיבור לר"י בן נורי, ולא גזרו שמא לא יעשה עד הצואר, דהיכרא טובא איכא. אבל אם מפשיטו לשטיח, אף ביותר כדי אחיזה הוא חיבור הואיל וטומאתה מן התורה גזרו שמא יעשה כדי אחיזה בלבד.

לא אמרו שטלית שנקרעה רובה טהורה אלא כשלא שייר בה כדי מעפורת – אבל שייר בה כדי מעפורת חבור.

לריש לקיש לא אמרו אלא בטלית, שאפילו חוזר ותופרה אינה חוזרת לקדמותה, אבל עור אפילו נקרע רובה טמאה, שכשחוזר ותופרו הרי הוא כבתחילה. ולרבי יוחנן גם עור טהור.

עור טמא מדרס, חישב עליו לרצועות וסנדלים – לרבי יהודה כיון שנתן בו איזמל טהור, ולחכמים עד שימעיטנו מחמשה טפחים. ואם המעיטו טהור, לריש לקיש דוקא אם מקצע ובא דרך סביבותיו שלא יחזור לכבתחילה.

המפשיט יותר מכדי אחיזה טהור – ואפילו לריש לקיש, שאין העור חוזר להיות כבתחילה, שראשון ראשון עושה ניפול.

עור שעל הצואר – לרבי יוחנן בן נורי אינו חבור ולחכמים חיבור. ונחלקו אם שומר העשוי לנתק מאליו נחשב שומר או לא.

*************