לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ד חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ"ד

דף פ"ד ע"א 

במשנה (פג:) ובברייתא שנינו שעומר אין בא אלא מהארץ – אך לר' יוסי ב"ר יהודה בא מחוצה לארץ, שסבר 'ממושבותיכם' – כל מקום שאתם יושבין משמע, וחדש בחו"ל אסור מדאורייתא, ולכן גם העומר כשר משם, ו'כי תבאו אל הארץ' בא ללמד שלא נתחייבו בעומר קודם שנכנסו לארץ.

שומרי ספיחין בשביעית לצורך העומר נוטלין שכרן מתרומת הלשכה – ואף שנאמר בשביעית 'לאכלה' ולא לשריפה, הרי נאמר בעומר 'לדורותיכם', ואין להביא מתבואה דאשתקד – לר' יוחנן: שנאמר 'כרמל תקריב', וצריך שיהא כרמל בשעת הקרבה. לר' אלעזר: 'ראשית קצירך' ולא סוף קצירך.

'ואם תקריב מנחת ביכורים' – במנחת העומר הכתוב מדבר. והמקור שבאה משעורים ולא מחיטים: לר' אליעזר – למדים 'אביב' האמור בעומר מ'אביב' האמור במצרים ('כי השעורה אביב'). לר' עקיבא – א. כשם שיחיד מביא חובה מחיטים (מנחת חוטא) ומשעורים (מנחת סוטה), כך גם ציבור, ואם יבא עומר מחיטים לא תהא מנחת ציבור משעורים. ב. אם העומר מחיטים אין שתי הלחם ביכורים – והוכיחו מכאן כר' אלעזר ותיובתא דר' יוחנן.

דף פ"ד ע"ב 

אין מביאין ביכורים חוץ משבעת המינין, ולא מתמרים שבהרים ולא מפירות שבעמקים – ולעולא אם הביא לא נתקדשו.

שנינו בברייתא: נאמר בשתי הלחם 'קרבן ראשית' – שתהא ראשית לכל המנחות, וכן הוא אומר 'בהקריבכם מנחה חדשה לה' בשבועותיכם', ונאמר עוד 'חדשה' – אם אינו ענין לחיטין תנהו ענין לחדשה של שעורים. 'וחג שבועות תעשה לך בכורי קציר חטים' – שתהא קודמת לביכורי חיטים. 'וחג הקציר בכורי מעשיך אשר תזרע בשדה' – שתהא קודמת לביכורי שעורים. ולא רק שנזרעו אלא גם 'בשדה' – שעלו מאליהן. 'בכורי כל אשר בארצם' – לרבות הגדלים בגג ובחורבה ובעציץ ובספינה. וקודמת גם לנסכים ופירות האילן – שנאמר כאן 'בכורי מעשיך' ונאמר בסוכות 'באספך את מעשיך מן השדה'.

מה שדרשו בברייתא לרבות שתהא קודמת לפירות שגדלו בגג ובחורבה ובעציץ ובספינה – לעולא אין הכוונה לביכורים, שהרי אין קדושים, אלא הכוונה למנחות, ואף שנאמר שם 'כל טהור בביתך יאכל אותו' ומנחות נאכלות רק לזכרי כהונה – לרב משרשיא: הפסוק עוסק בשניהם, 'לך יהיה' – מנחות, 'כל טהור בביתך יאכל אותו' – ביכורים. לרב אשי: הכל במנחות, וסוף הפסוק בלחמי תודה שנאכלים גם לנשי ועבדי הכהנים.

ר' יוחנן אמר כעולא שאם הביא ביכורים ממקומות הגרועים לא קדשו, וריש לקיש חולק שקידש, כמו בקדשים אם הביאם כחושים.

ר' אלעזר ראה את ר' יוחנן בחלומו ואמר שסימן הוא שיאמר דבר מעולה – ואמר שטעמו של ר' יוחנן הוא מפני שדרש 'מראשית' – ולא כל ראשית, 'מארצך' – ולא כל ארצך, והיינו מיתור ה'מ', שהתיבה עצמה נדרשת – נאמר כאן 'ארץ' ונאמר להלן 'ארץ [חטה ושעורה…'], ללמד שבאים רק משבעת המינים. וריש לקיש 'ארץ' 'מארץ' לא משמע ליה.

בברייתא אחת שנינו: ביכורים שבגג ושבחורבה שבעציץ ושבספינה – מביא וקורא. ובברייתא אחרת: מביא ואינו קורא. מביא וקורא – בגג דמערה, בחורבה עבודה, בעציץ נקוב, בספינה של חרס. אינו קורא – בגג דבית, בחורבה שאינה עבודה, בעציץ שאינו נקוב, בספינה של עץ. ורבי יוחנן שאמר שאין מביא כלל מעציץ וספינה סבר כתנא בברייתא אחרת שאמר כך.

אמרו יוחנא וממרא המכשפים למשה במצרים: תבן אתה מכניס לעפריים. השיב להם: אמרי אינשי למתא ירקא ירקא שקול [לעיר שגדל בה הרבה ירק – הבא ירק].

*************

שבת קודש כ"ה חשון תשע"ט

מסכת מנחות דף פ"ה

דף פ"ה ע"א 

לכתחילה אין מביאים העומר – מבית הזבלים, מבית השלחים, מבית האילן. ובדיעבד אם הביא כשר.

סדר הזריעה לעומר כדי שתעשה סולת מרובה: נרה שנה ראשונה, ובשנה שניה זורעה שבעים יום לפני פסח – כדי שתהא סמוכה לגבורת החמה, ואז צומח קנה זרת ושיבולת זרתיים, וקוצר ומעמר ודש וזורה ובורר וטוחן ומרקד, ומביא אצל גזבר, והוא מכניס ידו לתוכה, אם עלתה בה אבק אומר לו חזור ונפה אותה, לר' נתן גזבר סך ידו שמן ומכניס לתוכה עד שמעלה כל אבקה.

התליעה הסולת – פסולה.

איבעיא בגמרא אם כוונת המשנה שבשנה שניה חורש קודם הזריעה – ופשטו מברייתא ששנינו בה שבשנה שניה חורש ושונה, והיינו באינה עבודה (-שלא נחרשה קודם), אך בעבודה די בחרישה אחת בשנה שניה. ושוב פשטו מברייתא אחרת שאינו חוזר וחורש בשנה שניה – ששנינו שחורש חציה וזורע רק חציה, ובשנה הבאה חורש ומניח חציה וזורע חציה.

אין מביאין את העומר אלא מן השדות החרושות לעומר ומהשדות שבדרום – שחמה זורחת בהן ומהן היא שוקעת, ולכן אילו היו חיטי כרזיים וכפר אחים סמוכים לירושלים היו מביאים משם.

 

 

דף פ"ה ע"ב 

אבא שאול אומר: עומר היה בא מבקעת בית מקלה, כבת ג' סאין היתה, ושדה מודרמת היתה, ובה חמה זורחת וממנה חמה שוקעת, ניר חציה וזורע חציה ניר חציה וזורע חציה.

לרב חלקיה בר טובי היתה חלקת קרקע בקרן זוית – והיתה עושה תבואה כפול משדה רגילה מובחרת מאד, והיה מוכרה לעשות ממנה סולת למנחות.

סולת שהתליעה רובה, וכן חיטין שהתליעו רובן – פסולות. ואיבעיא האם ברוב חטה או ברוב סאה. ועוד הסתפקו האם המקדישם לוקה משום מקדיש בעל מום שהרי פסול כמוהו, או אין בעל מום אלא בבהמה.

עץ שנמצא בו תולעת – פסול למזבח, והיינו בלח, אבל יבש גוררו וכשר. וגם בזה איבעיא אם המקדישו לוקה כמקדיש בעל מום.

תקוע – אלפא לשמן, שניה לה – רגב בעבר הירדן. כל הארצות היו כשרות אלא מכאן היו מביאים.

אין מביאים שמן – לא מבית הזבלים ולא מבית השלחים ולא מאלו שנזרע ביניהם, ואם הביא כשר. אין מביאין אנפקטן, ואם הביא כשר. אין מביאים מהגרגרים שנשרו במים, ולא מהכבשים ולא מהשלוקים, ואם הביא פסול.

'וישלח יואב תקועה ויקח משם אשה חכמה' – מתוך שרגילים בתקוע בשמן זית חכמה מצויה בהן.

'וטובל בשמן רגלו' – חלקו של אשר שמושך שמן כמעיין. פעם שלחו אנשי לודקיא שליח שיביא שמן במאה ריבוא, הלך לירושלים שלחוהו לצור, הלך לצור שלחוהו לגוש חלב, הלך לגוש חלב אמרו לו לך לפלוני בשדה הלז, ומצאו שעובד בזיתיו, ביקשו שמן במאה ריבוא, והשיבו שימתין שיסיים מלאכתו, כשסיים הפשיל כליו לאחוריו והיה מסקל ובא בדרך, וחשב ששחוק עשו בו היהודים, כיון שהגיע לעירו הוציאה לו שפחתו קומקום של חמין ורחץ בו ידיו ורגליו, הוציאה לו ספל של זהב מלא שמן, וטבל בו ידיו ורגליו לקיים 'וטובל בשמן רגלו', לאחר שאכלו ושתו מדד לו שמן במאה ריבוא, והציע לו שיתן לו עוד וילך עמו ליטול דמיהם, ואכן מדד לו שמן בי"ח ריבוא, אמרו שלא הניח לא סוס ולא פרד ולא גמל ולא חמור בארץ ישראל שלא שכרו, כשהגיע לעירו יצאו אנשי עירו לקלסו, אמר להם לא לי קלסוני אלא לזה שבא עמי שמדד לי שמן במאה ריבוא והרי נושה בי בי"ח ריבוא, לקיים האמור 'יש מתעשר ואין כל, מתרושש והון רב'.

*************