לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ו תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף נ"ו

דף נ"ו ע"א 

'וסמך ידו על ראש השעיר' שנאמר בנשיא – לרבי יהודה לרבות שעיר נחשון לסמיכה. (אבל לא נלמד מבנין אב משאר חטאות, שאין למדים שעה מדורות). ולרבי שמעון לרבות שעירי עבודת כוכבים לסמיכה.

השוחט אין צריך שיעמוד בצפון, אלא עומד בדרום ושוחט בצפון – שנאמר בשעיר נשיא 'אותו', אותו בצפון ולא השוחט בצפון. אבל המקבל צריך שיעמוד בצפון ויקבל בצפון, ואם עמד בדרום וקיבל בצפון פסול, שנאמר 'ושחט אותו על ירך המזבח צפונה', אותו בצפון ולא השוחט אבל המקבל צריך להיות עומד בצפון. ויש שדורשים שהמקבל עומד בצפון מ'לקח ולקח'.

בן עוף אין צריך שחיטת צפון – ואין ללמוד בק"ו מבן צאן שלא קבע לו כהן, כי מה לבן צאן שכן קבע לו כלי.

קרבן פסח אין צריך שחיטת צפון – ואין ללמוד בק"ו מעולה שלא קבע לה זמן לשחיטתה, כי מה לעולה שכן כליל, ולא מחטאת שכן מכפרת על חייבי כריתות, ולא מאשם שכן קדשי קדשים, ולא מכולן יחד שכן קדשי קדשים.

אפה את המנחה חמץ לוקה שתים – אחת על עריכתה ואחת על אפייתה. ומה שאמרו שחייבין על אפיה בפני עצמה, היינו כשערכה חבירו.

דף נ"ו ע"ב 

בכור שאחזו דם נחלקו תנאים בדבר: לרבי מאיר – מקיזין אותו את הדם במקום שאין עושין בו מום, ואין מקיזין במקום שעושין מום. לחכמים – יקיז גם במקום שעושין מום, ובלבד שלא ישחטנו בחוץ על אותו מום, עד שיהא בו מום מעצמו. לרבי שמעון – אף נשחט על אותו מום. לרבי יהודה – אפילו מת, אין מקיזין לו את הדם. ונחלקו במטיל מום בבעל מום – שלרבי מאיר לא יטיל, שנאמר 'כל מום לא יהיה בו', ולחכמים יטיל, שנאמר 'תמים יהיה לרצון', אבל אם הוא כבר בעל מום מותר להטיל בו מום.

ורבי מאיר דורש מ'תמים יהיה לרצון' שמותר להטיל מום בפסולי המוקדשין לאחר פדיונם, ולא נאסור כמו שאסור בהם גיזה ועבודה. וחכמים דורשים מ'כל מום לא יהיה בו' שלא יגרום לו ע"י אחרים, שלא יניח בצק או דבילה על גבי האוזן כדי שיבא הכלב ויטלנו.

והכל מודים במחמץ אחר מחמץ במנחה שהוא חייב – שנאמר 'לא תעשה חמץ ולא תאפה חמץ'.

וכן במסרס אחר מסרס חייב לדברי הכל – שנאמר 'ומעוך וכתות ונתוק וכרות', אם על כורת הוא חייב על נותק לא כל שכן, אלא להביא נותק אחר כורת שהוא חייב.

*************

שבת קודש כ"ז תשרי תשע"ט

מסכת מנחות דף נ"ז

דף נ"ז ע"א 

הניח שאור על עיסת מנחות, והלך וישב לו ונתחמצה מאליה – חייב עליה.

הניח בשר על גבי גחלים בשבת – אם הוא מתבשל בלא היפוך, חייב גם כשאינו מהפך בו. ואם אינו מתבשל אלא ע"י היפוך, אינו חייב אלא כשהיפך בו. וכן אם בלא היפוך היה מתבשל מצד אחד כמאכל בן דרוסאי, וע"י היפוך מתבשל משני צדדין כמאכל בן דרוסאי, אינו חייב אלא כשהיפך בו, שכמאכל בן דרוסאי מצד אחד אינו כלום. ואם נצלה בו כגרוגרת לגמרי מצד אחד במקום אחד, חייב. וי"א שאפילו בשנים ובשלשה מקומות.

הקודח במקדח חור כל שהוא בשבת, אפילו במקום אחד – חייב. לפי שהוא ראוי ללשון של מפתח שראשו חד.

ממה שנאמר 'אשר תקריבו לה' לא תעשה חמץ', אנו למדים שלא יחמיץ את הקומץ. ומנין שלא יחמיץ כל המנחה, שנאמר 'מנחה'. ואין לי אלא מנחת מרחשת שאר מנחות מנין, ת"ל 'כל המנחה'.

המחמיץ את הכשירה חייב, ואת הפסולה פטור – שנאמר 'אשר תקריבו לה".

חימצה ויצאת וחזר וחימצה – נסתפקו בגמרא אם מכיון שנפסלה ביוצא אינו חייב על מה שחזר וחימצה, או מאחר שכבר חימצה אין פסול יוצא מועיל בה, וכשחוזר ומחמיצה חייב משום מחמיץ אחר מחמיץ. ולא נפשט.

חימצה בראשו של מזבח – נסתפקו בגמרא אם פטור משום שנאמר 'אשר תקריבו', וכבר הקריבה, או שמאחר שמחוסר הקטרה חשוב כמחוסר מעשה.

דף נ"ז ע"ב 

'אשר תקריבו' – לרבי יוסי הגלילי בא לרבות מנחת נסכים לאיסור חימוץ, וסובר שבת חימוץ היא שיכול לגבלה במים, ולרבי עקיבא בא לרבות לחם הפנים לחימוץ. לרבי יוחנן מוחלפת השיטה, שלרבי עקיבא אינו עובר על לחם הפנים, שמדת היבש לא נתקדשה. ואע"פ שלשין את העיסה ב'ביסא' שהיא מדת הלח ונתקדשה, אפשר שילוש על 'קטבליא' שהוא מדת היבש, שלא אמרה תורה בפירוש לעשותה ב'ביסא'.

'וימשחם ויקדש אותם' – לרבי יאשיה מדת הלח נמשח בין מבפנים בין מבחוץ, מדת יבש נמשחו מבפנים ולא מבחוץ. ולרבי יונתן מדת הלח נמשחו מבפנים ולא מבחוץ, ומדות יבש לא נמשחו כל עיקר, שהרי מצאנו שאין מקדשות, שנאמר 'ממושבותיכם תביאו לחם תנופה שתים שני עשרונים סלת תהיינה חמץ תאפינה בכורים לה", אימתי הן לה' לאחר שנאפו. ואין לפרש כשמדד את הקמח בכלי של חול, שהתורה אמרה לעשות עשרון ולמדוד בו. ונחלקו במיעוט של 'אותם', לרבי יאשיה בא למעט מדת יבש בחוץ, ולר' יונתן מדת יבש חול הוא ואין צריך למעטו, ובהכרח שבא למעט מדת לח מבחוץ.

לרבי יוחנן ר"י הגלילי ואחד מתלמידי רבי ישמעאל אמרו דבר אחד – והוא רבי יאשיה, שדלברי שניהם מדת היבש נתקדשה. אבל רבי עקיבא ורבי יונתן לא אמרו דבר אחד, אע"פ שלדברי שניהם מדת היבש נתקדשה, אין דבריהם שווים במדת הלח, שלרבי עקיבא נתקדשה בין מבפנים ובין מבחוץ, ולר' יונתן נתקדשה רק מבפנים.

המעלה מבשר חטאת ומבשר אשם ומבשר קדשי הקדשים ומקדשים קלים וממותר העומר וממותר שתי הלחם ומלחם הפנים ומשירי מנחות – עובר בלא תעשה, שנאמר 'כי כל שאור וכל דבש לא תקטירו ממנו אשה לה", כל שהוא ממנו לאישים הרי הוא בבל תקטירו. ומשתי הלחם עלו חלבי כבשי עצרת הבאין עמהן, ומלחם הפנים עלו בזיכי לבונה. אבל לענין הגשה לא נחשב שבא מהם לאישים, לפי שאין מגופן על האשים.

המעלה מכולם על גבי הכבש – לרבי יוחנן חייב, שנאמר 'המזבח', ונאמר 'ואל המזבח לא יעלו לרצון'. ולר' אלעזר פטור, שנאמר 'שאור ודבש קרבן ראשית תקריבו אותם', אותם הרביתי לך כבש כמזבח, ולא דבר אחר.

*************