לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שישי כ"ט כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ס"ה

דף ס"ה ע"א

אין בין נערות לבגרות אלא ששה חדשים בלבד – לא פחות ולא יותר.

ניסת כשהיא קטנה, והגיע זמנה לראות תחת בעלה – כל בעילות שבעל בהיותה קטנה חשובין כבעילה אחת, וכשהגיע זמנה לראות נותנים לה עוד שלשה לילות להשלים לארבעה. ואם לא השלים בנערותה אלא שתי לילות (שלא הספיק לבעול שלשה), נותנים לה בבגרות בעילת מצוה בלבד.

מעשה ונתן רבי לבתולה ארבע לילות מתוך י"ב חדש – אחת בימי קטנות, ושלשה בימי נערות, עונה אחת לכל שני חדשים.

כיון שנתקו שניו של אדם, כלומר שהגיע לזקנה – נתמעטו מזונותיו, שנאמר 'גם אני נתתי לכם נקיון שנים בכל עריכם וחוסר לחם בכל מקומותיכם'.

דף ס"ה ע"ב

ראתה כשעודה בבית אביה וניסת – לבית הלל נותנים לה כל הלילה, ונותנין לה עונה שלמה. וכמה היא עונה? י"א או לילה של ניסן ותשרי, או חצי יום וחצי לילה של טבת ותמוז, שהוא י"ב שעות. וי"א שנותנין לה לילה וחצי יום, לפי שיש עיכוב בכתובה שצריך לדקדק בה ולחותמה.

הרי שהיו גתיו ובית בדיו טמאות ובקש לעשותן בטהרה – כיצד הוא עושה? הדפין (הדלת שנותנין על הענבים), והלולבין (שמנקים בה את הגת), והעדשין (הגת עצמה שהענבים נתונים שם), מדיחן. העקלים (שקושרין סביבות התפוח של חרצנים), אם הם של נצרים ושל קנבוס מנגבן, לפי שאין בולעים כל כך. ואם הם של שיפא ושל גמי – לתנא קמא מיישנן י"ב חודש, ולרשב"ג מניחן מגת לגת ומבד לבד, פעמים שהן פחות מי"ב חודש ופעמים יותר. והרוצה לטהרן מיד – לרבי יוסי מגעילן ברותחין או חולטן במי זיתים, ולרשב"ג משום ר' יוסי מניחן תחת הצינור שמימיו מקלחין או במעיין שמימיו רודפין במשך עונה. וכמה היא עונה? בתקופת ניסן ותשרי או יום או לילה, בתקופת תמוז וטבת חצי יום וחצי לילה, שהיא עונה שלימה של י"ב שעות. וכדרך שאמרו בטהרות כך אמרו ביין נסך.

רב ושמואל פסקו להלכה שבין בתינוקת שהגיע זמנה, ובין שלא הגיע זמנה, בועל בעילת מצוה ופורש. ואע"פ שהיה מעשה אצל רבי שנתן ארבע לילות, רבותינו חזרו ונמנו שבועל בעילת מצוה ופורש. אבל לא ימנע מלגמור ביאתו אע"פ שהוא בעל נפש, שאם כן לבו נוקפו ופורש.

בתולות שהיו שופעות דם ובאות מתוך זמן המותר לאחר הזמן, צריכות בדיקה – אם נשתנה מראה הדם, הרי זה דם נדות והיא טמאה, ואם לא נשתנה, הרי זה דם בתולים ומותרת. (להלן יבוארו השינויים שיש בין שני הדמים).

ולפיכך: לשיטת בית הלל – נערה שלא ראתה בבית אביה, שנותנים לה ארבע לילות, אם שופעת מתוך ארבע לילות לאחר ארבע לילות, צריכה בדיקה. ונערה שראתה בבית אביה שנותנים לה לילה אחת, אם שופעת מתוך הלילה לאחר הלילה, צריכה בדיקה. (אבל קטנה מותרת עד שתחיה המכה, ולא שייך בדיקה).

לשיטת בית שמאי – קטנה שנותנים לה ארבע לילות, אם שופעת מתוך ד' לאחר ד' צריכה בדיקה, ונערה שלא ראתה בבית אביה שנותנים לה לילה אחת, אם שופעת מתוך הלילה לאחר הלילה צריכה בדיקה. (אבל נערה שראתה אין לה אלא בעילת מצוה, ולא שייך בדיקה). ובדין זה סובר רבי מאיר כבית שמאי.

ואם לא היתה שופעת מזמן המותר, אלא שראתה לאחר הזמן – אזי אפילו אם לא נשתנו הדמים אסורה. ודם שראתה בתוך הזמן, אפילו אם נשתנו מותרת. לפיכך אם ראתה בין הזמן של בית שמאי לבית הלל, כגון נערה שלא ראתה בבית אביה שראתה לאחר הלילה הראשונה, ובתוך ארבע הלילות, ולא היתה שופעת מתוך לילה הראשונה אל אחר הלילה – לבית שמאי אסורה גם אם לא נשתנו הדמים, שהרי ראיתה היא לאחר הזמן ולא היתה שופעת מתוך הזמן, ולבית הלל מותרת גם אם נשתנו שהרי היא בתוך הזמן. ורבי מאיר הכריע בדין זה שצריכה בדיקה, אם נשתנו הדמים אסורה, ואם לא נשתנו מותרת.

לרבי מאיר מראה דמים משונים זה מזה. כיצד? דם נדה אדום דם בתולים אינו אדום, דם נדה זיהום דם בתולים אינו זיהום, דם נדה בא מן המקור דם בתולים בא מן הצדדין. ולחכמים כל מראה דמים אחת הן.

********

שבת קודש ל' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ס"ו

דף ס"ו ע"א

אשה הרואה דם מחמת תשמיש – משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש, ותנשא לאחר. ניסת לאחר וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתתגרש ותנשא לאחר. ניסת לשלישי וראתה דם מחמת תשמיש, משמשת פעם ראשונה ושניה ושלישית, מכאן ואילך לא תשמש עד שתבדוק את עצמה.

אבל לא תבדוק את עצמה לאחר ביאה שלישית של בעל הראשון – לפי שאין כל האצבעות שוות, ושמא בבעל אחר לא תצטרך בדיקה, ומוטב שתתגרש ותתקן ולא תבא לידי כרת. וכן לא תבדוק לאחר ביאה ראשונה של בעל שלישי, לפי שאין כל הכוחות שוות.

כיצד בודקת את עצמה? מביאה שפופרת של אבר (ולא של עץ, משום שמסרטט ומוציא דם), ופיה רצוף לתוכה, ובתוכה מכחול (קיסם ארוך), ומוך מונח על ראשו – אם נמצא דם על ראש המוך, בידוע שמן המקור הוא בא והוא דם טמא, ואם לא נמצא דם על ראשו בידוע שמן הצדדין הוא בא והוא דם טהור. ואם יש לה מכה באותו מקום, תולה במכתה. ואם היה דם מכתה משונה מדם ראייתה, אינה תולה. ונאמנת אשה לומר מכה יש לי במקור שממנה דם יוצא.

ואם יש לה וסת לקלקול הזה, שאינה רואה כל שעה מחמת תשמיש אלא לפרקים, תולה בוסתה, ומשמשת בלא בדיקה בין וסת לוסת.

לשיטת רבי דם מכה הבא מן המקור טהור. ולרשב"ג הוא טמא, שסובר מקור מקומו טמא. ורבותינו העידו שהוא טהור.

רבי הורה להבהיל אשה שהיתה רואה מחמת תשמיש – ונפל ממנה חררת דם, ונתרפאה. מר שמואל הורה לעשות כן לאשה אחרת ולא נפל ממנה כלום, אמר זו מתמלאת דם ומנפצתו בשעת תשמיש, ואין לה תקנה.

רבי יוחנן הורה לאשה שהיתה רגילה לראות דם לאחר שעלתה מטבילה: שמא קנאת בנות עירה בחיבה שבינה לבעלה פגעה בה, לפיכך תיבעל לו ע"ג הנהר קודם שתבוא לעיר. וי"א שהורה לה שתגלה לחברותיה שהיא רואה דם, וכפי מה שהיה עליה קנאה מחמת חיבה, כך יהיה להיפך, שיאמרו כמה שנואה היא ותשוב קנאה ממנה. וי"א שהורה לה לגלות לחברותיה כדי שיבקשו עליה רחמים. ומעשה היה שגילתה צערה ברבים ובקשו עליה רחמים ונתרפאה.

המצורע קורא 'טמא טמא' – שצריך להודיע צערו לרבים ורבים מבקשים עליו רחמים.

רבי התקין בשדות, מקום שאין בני תורה ואינן יודעות למנות פתח נדות, מתי הן ימי נדה מתי הן ימי זוב – שאם ראתה האשה יום אחד, תשב אותו יום ועוד ששה, שמא בימי נדה עומדת. ראתה שני ימים, תשב שני הימים ועוד ששה, שמא יום ראשון היה בסוף זוב, ויום שני תחלת נדה, וצריכה עוד ששה. ואם ראתה שלשה ימים, תשב שבעה נקיים, שמא בימי זיבה עומדת.

ובנות ישראל החמירו על עצמן – שאפילו רואות טפת דם כחרדל יושבות עליה שבעה נקיים.

לשיטת רבא אשה שקשתה בלידה שני ימים וראתה דם בימי זוב, וביום שלישי הפילה – תשב שבעה נקיים, שסובר שאין קישוי לנפלים, ואי אפשר לפתיחת הקבר בלא דם, והרי היא זבה שראתה שלשה ימים שצריכה שבעה נקיים. ואע"פ שלפי מה שהחמירו בנות ישראל על עצמן צריכה שבעה נקיים גם על משהו, זהו מן המנהג, ורק במקום שנהגו להחמיר, ודברי רבא הן מעיקר הדין.

תבעוה לינשא ונתפייסה – צריכה שתשב שבעה נקיים, שמא מחמת תאות חימוד ראתה דם. ואין חילוק בין גדולה לקטנה, שגם הקטנה חומדת.

דף ס"ו ע"ב

אשה לא תחוף את שערה בנתר – שהוא נותק שער ומתבלבל וחוצץ. ולא בחול, שהוא מדביק השער וחוצץ.

אשה לא תחוף אלא בחמין, אבל לא בצונן – שמקשין את השערות ואין לכלוכן עובר. ודי לה בחמין שהוחמו בשמש.

לעולם ילמד אדם בתוך ביתו שתהא אשה מדיחה בית קמטיה במים – ואע"פ שבית הקמטים ובית הסתרים אין צריכין לביאת מים, צריך שיהיו ראויין לביאת מים, שכל הראוי לבילה אין בילה מעכבת בו. וכן אם טבלה ועלתה ונמצא לה עצם חוצץ בין שיניה, צריכה טבילה אחרת.

טבלה ועלתה ונמצא עליה דבר חוצץ – י"א שאם סמוך לחפיפה טבלה, אינה צריכה לחוף ולטבול, שבוודאי לאחר שטבלה בא עליה. ואם לאו, צריכה לחוף ולטבול. וי"א שאם באותו יום שחפפה טבלה אינה צריכה לחוף ולטבול, ואם לאו צריכה לחוף ולטבול. והחילוק בין הלשונות: א. ללשון ראשון צריכה לסמוך חפיפה לטבילה וללשון שני אינה צריכה. ב. ללשון ראשון יכולה לחוף ביום ולטבול בלילה אם החפיפה היתה סמוכה לטבילה, וללשון שני צריכה לחוף ולטבול באותו היום.

אשה לא תעמוד על גבי כלי חרס ולא ע"ג בקעת ותטבול – שהיא יראה שלא תיפול, ואינה טובלת כראוי.