לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי א' סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף ל"ב

דף ל"ב ע"א 

כל הפסולין ששחטו שחיטתן כשרה – שהשחיטה כשרה בזרים בנשים בעבדים ובטמאים, ואפילו בקדשי קדשים, ובלבד שלא יהיו טמאים נוגעים בבשר. לפיכך הם פוסלין במחשבה. והשחיטה כשרה בהם לכתחילה, שנאמר ושחט את בן הבקר לפני ה' והקריבו וגו', מקבלה ואילך מצות כהונה, לימד על שחיטה שכשירה בכל אדם. ולא שנינו לשון דיעבד אלא משום טמאים, שלכתחילה לא ישחוטו שמא יגעו בבשר.

כל פסולים אלו שקיבלו את הדם במחשבת חוץ לזמנו או חוץ למקומו – אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל.

קיבל הכשר ונתן לפסול – יחזיר לכשר. קיבל בימינו ונתן לשמאלו, יחזיר לימינו. קיבל בכלי קדש ונתן לכלי חול, יחזיר לכלי קדש. נשפך מן הכלי על הרצפה ואספו, כשר. נתנו על גבי הכבש, שלא כנגד היסוד, נתן את הניתנים למטה למעלה ואת הניתנין למעלה למטה, את הניתנים בפנים בחוץ ואת הניתנים בחוץ בפנים, אם יש דם הנפש יחזור הכשר ויקבל.

וסמך ושחט – מה סמיכה בטהורים, שנאמר 'לפני ה", ואי אפשר שיכניס ידיו לסובר ביאה במקצת שמה ביאה, כך שחיטה בטהורים. ומדרבנן הוא, אבל מן התורה יכול הטמא להכניס סכין ארוכה ולשחוט.

רב חסדא שונה להיפך 'מה שחיטה בטהורים אף סמיכה בטהורים' – שאין טמא מכניס סכין ארוכה ושוחט, לדעת שמעון התימני שדורש 'ושחט את בן הבקר לפני ה", שיהא שוחט ובן הבקר לפני ה'.

דף ל"ב ע"ב 

לעולא בשם ריש לקיש טמא שהכניס ידו לפנים לוקה, שנאמר 'בכל קדש לא תגע ואל המקדש לא תבא' – מקיש ביאה לנגיעה, מה נגיעה במקצת שמה נגיעה (שסתם נגיעה במקצת היא), אף ביאה במקצת שמה ביאה.

מצורע שחל שמיני שלו בערב פסח וראה קרי בו ביום וטבל – נכנס להר הבית ומכניס את ידיו לעזרה ליתן מן הדם לבהונות, כדי שיטהר לאכול את פסחו בערב. ואע"פ שטבול יום אינו נכנס להר הבית, עשה של פסח שיש בו כרת דוחה את העשה של שילוח טמאים שאין בו כרת, ולרבי יוחנן אפילו עשה אין בו. ואינו חייב כרת בהכנסת ידיו לעזרה אע"פ שביאה במקצת שמה ביאה, שמכיון שהותר לצרעתו הותר גם לקריו.

לרבי יוחנן דבר תורה טבול יום נכנס לעזרה ואפילו עשה אין בו – שנאמר 'ויעמד יהושפט בקהל יהודה וירושלם בבית ה' לפני החצר החדשה', שחידשו בה דברים ואמרו: טבול יום אל יכנס למחנה לויה.

היו רובן של ציבור טמאי מתים בערב פסח ונעשו זבים – לרב יוסף הואיל והותרו לטומאתן הותרו לזיבתן. לאביי לא אמרו 'הואיל והותר' אלא במצורע שהיתר הוא, אבל טומאה בציבור דחויה היא, ולטומאת מת הודחה ולא לזיבה. ולרבא אדרבא במצורע יש לומר שלזה הותר ולזה לא, אבל בדחיה אין חילוק בין דחיה אחת לשתי דחיות.

*************

יום רביעי ב' סיון תשע"ח

מסכת זבחים דף ל"ג

דף ל"ג ע"א 

לאביי ורבא – טומאה דחויה בצבור.

כל הסמיכות אני קורא עליהן תכף לסמיכה שחיטה – חוץ מסמיכת מצורע שבשער נקנור, שאין מצורע נכנס לעזרה עד שזורקים דם חטאתו ואשמו, ולאחר סמיכה הוליכוה לצפון לשחיטה. ולסובר ביאה במקצת לא שמה ביאה לא היה יכול להכניס ידו ולסמוך ולשחוט מיד, שסובר כרבי יוסי ברבי יהודה שצפון רחוק מפתח העזרה, ואי אפשר לעשות פתח קטן כנגד המזבח, שנאמר 'הכל בכתב מיד ה' עלי השכיל'. וי"א שאין יכול להכניס ידו גם לסובר ששוחטים בכל צפון העזרה, שהסומך מכניס ראשו ורובו שצריך לסמוך בכל כוחו.

ואע"פ שסמיכת אשם מצורע מן התורה, ותיכף לסמיכה שחיטה מן התורה, אינו נכנס בפנים – גזירה שמא ירבה בפסיעות. וי"א שאכן תיכף לסמיכה שחיטה מן התורה שנאמר 'וסמך ושחט', מה שחיטה בטהורים אף סמיכה כך, ואם אין תיכף לסמיכה שחיטה מן התורה גם הטמא סומך, אבל סמיכת אשם מצורע אינה מן התורה, ולפיכך לא נכנס לפנים.

דף ל"ג ע"ב 

לשיטת רבינא לא אמר עולא בשם ריש לקיש שביאה במקצת שמה ביאה אלא לענין מלקות אבל לא לכרת – ולפיכך לא קשה ממצורע שראה קרי וטבל שמכניס ידיו לבהונות. ולשיטת רבין בשם רבי אבהו לא דיבר ריש לקיש אלא לענין טמא שנגע בקודש.

טמא שנגע בקודש – לריש לקיש לוקה, שנאמר 'בכל קודש לא תגע', ולרבי יוחנן אינו לוקה, שהכתוב עולה על נגיעת תרומה.

טמא שאכל את הקודש לוקה – לריש לקיש שנאמר בכל קודש לא תגע, ואע"פ שנאמר נגיעה, הכתוב בא להזהיר את האוכל, שהוקש קודש למקדש, שנאמר ואל המקדש לא תבוא, מה מקדש דבר שיש בו נטילת נשמה, אף כל דבר שיש בו נטילת נשמה, ואין חיוב כרת בנגיעה אלא באכילה. (ולימד גם על טמא שנגע בקודש, ממה שהוציאה תורה בלשון נגיעה). ולרבי יוחנן למדים בגזירה שוה 'טומאתו טומאתו' מטמא שבא על המקדש, מה להלן ענש והזהיר כך גם כאן.

*************