לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ג' טבת  תש"פ

מסכת נדה דף ס"ט

דף ס"ט ע"א

הזב והזבה שבדקו עצמן יום ראשון ויום שמיני ומצאו טהור, ושאר הימים לא בדקו:

לרבי יהושע אין להם אלא יום שמיני בלבד – כי רק כשבדקו ראשון ושביעי מונין שני הימים לסירוגין (ראה לעיל סח:), שהן ראויים להצטרף למנין אחד, משא"כ ראשון ושמיני שאין ראויין להצטרף. וכן לרבי עקיבא אין להם אלא שמיני – כדין בדקו ראשון ושביעי, שמונין רק את היום האחרון שבדקו, שמא ראו בימים שבינתיים.

לשיטת רבי אליעזר נחלקו אמוראים בדבר: לרב הן בחזקת טהרה כדין בדקו ראשון ושביעי, שא"צ שיבדקו בתחילתן וסופן של שבעה נקיים ויהיו בטהרה, אלא די בתחילתן. ולרבי חנינא אין להן אלא שמיני, שצריך תחילתן וסופן ולא די בתחילתן.

זבה שהפרישה בטהרה בשלישי שלה – אינה סופרת את יום השלישי למנין שבעה נקיים מכח הכלל של 'מקצת היום ככולו', שכך היו אומרים הכותים ואין דבריהם נכונים. (ראה לעיל לג.). ולשיטת רב, סופרת שבעה נקיים מיום רביעי אע"פ שלא בדקה עד שביעי, שמשום הבדיקה בסוף שבעה, מחזיקין כל ששה שלפניו בטהרה, אע"פ שלא בדקה בראשון של שבעה נקיים, שכמו שדי לה שיהיו בדוקין בתחילתן, כך די לה גם שיהיו בדוקין רק בסופן.

לדברי רב אין צריך שיהיו שבעה נקיים של זבה ספורין ובדוקין לפנינו – שהרי ע"י בדיקה אחת בטהרה ביום ראשון, או ביום שביעי, תולין שהיתה נקיה בכולן. ורבי עקיבא הסובר שצריך שיהיו ספורין לפנינו, יחיד הוא, וחכמים חולקין עליו.

אשה טועה, שיצאת מליאה וחזרה ריקנית, ואינה יודעת מה ילדה ומתי ילדה (כל פרטי הדינים שלה נתבארו לעיל כט:) – בשבוע הראשון מטבילין אותה בלילות, שמא עתה שלמו שבעה של טומאת זכר, אבל אין מטבילין אותה גם בימים מטעם שמא ילדה בזוב, ואפשר שכלו היום שבעה נקיים שלאחר טומאת לידה, וזבה טבילתה ביום, שמאחר שלא ספרה בפנינו אינו חשוב ספירה – לשיטת רבי עקיבא שצריך שיהיו שבעה נקיים ספורים ובדוקים לפנינו.

אשה טועה שבאה לפנינו ביום, ואמרה ראיתי יום אחד טמא, ואיני יודע אימתי, ואינה יודעת אם יום ראייתה בימי נדה אם בימי זבה – מטבילין אותה תשע טבילות, אחת בכל לילה במשך ז' לילות, שמא היום כלו שבעת ימי נדה וצריכה לטבול בלילה. ועוד שתי טבילות בימים משום זיבה, אחת ביום שבאתה, שמא ראתה אתמול והיא עומדת בימי זיבה, וצריכה לשמור יום כנגד יום, ואחת למחר, שמא ראתה ביום שבאה, וצריכה לשמור למחר.

באה לפנינו בלילה ואמרה טמא ראיתי – מטבילין אותה י' טבילות, שמונה לנדותה, שמתחלת לטבול באותה הלילה שבאה, שמא עתה זמן טבילתה, וגם למוצאי יום שביעי, שמא ראתה בלילה שבאה לפנינו. ועוד שתי טבילות משום זיבות כנ"ל.

באה לפנינו בבין השמשות, ואמרה טמא ראיתי בבין השמשות – מטבילין אותה י"א טבילות, שמונה לנדות, ושלשה לזיבה. כגון באת לפנינו בין השמשות של ערב שבת, טובלת מיד בלילי שבת שמא עתה זמן טבילתה, וכן בכל הלילות של השבוע, וטובלת גם בלילי שבת הבאה, שמא בין השמשות שבאת לפנינו ראתה, ולילה היא, ומשכה שבעת ימי נדה עד עתה, שיום שבת היה תחלת נדתה. וטובלת גם שלשה פעמים בבין השמשות לזיבה, שמטבילין אותה בבין השמשות שבאה לפנינו, שמא ראתה בין השמשות של אתמול, כשעדיין היה יום, נמצא שראתה ביום חמישי, ושמרה ערב שבת כנגד יום ה', וטובלת בין השמשות עד שלא תחשך, שמא עדיין יום הוא וראוי לטבילת זוב. וגם למחר בשבת טובלת בבין השמשות, שמא אתמול כשבאת לפנינו ראתה, ומיום ששי היה, והיום טובלת ליום כנגד יום. וטובלת גם באחד בשבת, שמא בין השמשות שבאה לפנינו היה בלילה, ויום השבת היה יום שראתה בו, ויום אחד בשבת הוא שימור לשבת, וטובלת בו.

אמרה ראיתי, ואיני יודע כמה ימים ראיתי, ואיני יודעת אם בימי נדה ראיתי או בימי זיבה – אם באה לפנינו ביום מטבילין אותה ט"ו טבילות. שבע פעמים בשבע לילות שמא היום כלו ימי נדות. ועוד שמונה טבילות בימים לזיבות, כגון באתה בשבת, מטבילין אותה היום שמא ראתה שלשה ימים בימות זוב, והיום כלין ספורין (לשיטת חכמים שא"צ ספורין לפנינו). וכן בכל שבעת הימים, וגם טובלת ביום שבת הבאה, שמא ביום שבאתה לפנינו ראתה, והוא שלישי לזיבה, ובשבת הבאה כלו ספורין שלה.

ואם באה לפנינו בלילה מטבילין אותה ט"ז טבילות – שמונה לנדות בשמונה לילות, כגון באה בליל שבת, טובלת מיד שמא הלילה כלו ימי נדה, וכן כל לילות שבוע זה, ולילי יום שבת הבא שמא הבליל שבאת לפנינו ראתה. ועוד שמונה בימים משום זיבות כנ"ל.

ולרבי עקיבא שצריך שבעה נקיים ספורין לפנינו – אין צריכה לטבול משום זיבות בכל יום, ורק לאחר שתספור שבעה נקיים לפנינו תטבול. ואם אמרה איני יודעת אם ספרתי מקצת משבעה נקיים או כולן, אם לא ספרתי כלל, ואינה יודעת אם ימים הנקיים היו לאחר זוב או לאחר נדות, מטבילין אותה גם לרבי עקיבא ט"ו טבילות, שבכל יום יש לחוש שמא היום גמרו ספירת שבעה נקיים. ואם אמרה ספרתי, ואינה יודעת כמה ספרתי, מורידין ממנה טבילה של יום האחרון, שהרי יום אחד וודאי ספרה.

המת מטמא במשא, אבל לא באבן מסמא – והיינו אבן כבדה העשויה להינוח ואינה מטלטלת, וכשהיא על גבי כלים ומת נתון עליה, אין זה משא, הואיל ואינה ראויה להטלטל עמו.

אבל הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו – מטמאין מדרבנן באבן מסמא עד שימוק הבשר, הואיל ומחיים מטמאין באבן מסמא מן התורה, שהרי מטמאין מושב כל שתחתיהם, גזרו בהן חכמים גם לאחר מיתה גזרה שמא יתעלפו ויחשבו שמתו. אבל משנימוק הבשר, כבר וודאי מת. ולרבי אליעזר מטמא עד שיבקע כריסו.

עובד כוכבים שמת – טהור מלטמא באבן מסמא, אע"פ שמחיים מטמא כזב, מאחר שטומאתו רק מדברי סופרים לא גזרו עליו לאחר מיתה.

לבית שמאי כל הנשים המתות, מחזיקין אותם כנדות – ומטבילין כלים שהיו עליהן סמוך ליציאת נשמה. ולבית הלל רק זו שמתה כשהיא נדה מטבילין את כליה.

*************

יום שלישי ג' טבת תש"פ

מסכת נדה דף ע'

דף ע' ע"א

שנים עשר דברים שאלו אנשי אלכסנדריא את רבי יהושע בן חנניא: שלשה דברי חכמה, שלשה דברי אגדה, שלשה דברי בורות, ושלשה דברי דרך ארץ.

ואלו הן שלשה דברי חכמה: א. הזב והזבה והנדה והיולדת והמצורע שמתו עד מתי מטמאין במשא? והשיב להן עד שימוק הבשר. ב. ישראל שהחזיר גרושתו משניסת לאחר והוליד בת, מה היא לכהן. והשיב להן, ש'היא תועבה' ואין בניה תועבין. ג. דין שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן. (ראה בסמוך. שאר השאלות מבואר להלן ע"ב).

שני מצורעין שנתערבו קרבנותיהן זה בזה – אם שניהם חיים, זה יקרב לשם מי הוא וזה יקרב לשם מי שהוא, ושניהם הותרו לאכול בקדשים. אם מת האחד והיו שני הקרבנות בפנינו – שני החטאות מתות, וזה החי מקריב קרבן חטאת אחר, וניתר בקדשים.

אבל אם קרב קרבנו של אחד מהן ומת אחד מהן – זו היתה שאלת אנשי אלכסנדריא, איך יתירו את החי לאכול בקדשים? שאינו יכול להקריב את זה שנשאר, שמא של מת הוא, והיא חטאת שמתו בעליה. ולא להביא קרבן אחר, שמא אותו שקרב היה שלו ונפטר, ונמצא מביא חולין לעזרה. ואינו יכול להתנות בנדבה, שאין חטאת באה נדבה. ואינו יכול להקריב מספק על תנאי, שאם הוא חייב יהא חטאת ואם לאו יהא שלמי נדבה, שאין מתן דמה של חטאת דומה לשלמים. והשיב רבי יהושע שיכתוב נכסיו לאחרים ונעשה עני – ויביא חטאת העוף שהיא באה על הספק ואין בה משום חולין בעזרה.

וזו היא תקנה לחטאת, אבל לא לאשם – שהרי האשם שוה בעשיר ובעני. ומה תקנתו לאשם? לשיטת רבי שמעון – יביא אשם אחר מביתו, ויאמר, אם אשם שקרב הוא של חבירי הרי זה אשם שלי, ואם שלי היה, הרי זה לשלמים. ולשיטת החולקים עליו שאסור להתנות כן (לפי שמביא קדשים לבית הפסול. ראה להלן), פירש שמואל שאין לו תקנה אלא א"כ כבר קרב אשמו בחיי שני, וסובר שמואל שלענין דלות ועשירות הולכים אחר שעת החטאת (כרבי שמעון בסמוך), שאם הולכים אחר שעת הקרבת האשם (כרבי יהודה), אין לו תקנה בחטאת כשיתן נכסיו אם כבר קרב האשם, כיון שהיה עשיר בשעת הקרבת האשם.

מצורע שהביא קרבן עני והעשיר קודם שהביא כל קרבנותיו, או שהיה עשיר והעני, נחלקו תנאים אחר איזה שעה אנו הולכים: לרבי שמעון – הכל הולך אחר חטאת, שאם הביא חטאת בדלות מקריב גם עולתו בדלות, ואם בעשירות מקריב גם עולה בעשירות. לרבי יהודה – הכל הולך אחר אשם. ולרבי אליעזר בן יעקב – הכל הולך אחר צפורים, שאם בשעה שהיה כהן מטהר אותו בשתי ציפרים היה עשיר, מביא כל קרבנותיו בעשירות, ואם היה עני מביא כל קרבנותיו כעני.

ספק מצורע – לרבי שמעון מביא אשמו ולוגו עמו, ומעמידו בשער נקנור, ומתנה עליו ואומר, אם מצורע הוא הרי אשמו ולוגו עמו, ואם לאו אשם זה יהא שלמי נדבה. ואותו אשם יש בו חומרי אשם, ששחיטתו בצפון, וטעון מתנת בהונות, ונאכל לזכרי כהונה ליום ולילה. וחומרי שלמים, שטעון סמיכה ונסכים ותנופה וחזה ושוק. ולחכמים אסור לעשות כן, שמביא קדשים לבית הפסול, שמא אינו מצורע, וממעט זמן אכילת שלמים, ששורף את הנותר ליום ולילה כשהיה לו לאוכלו בשני ימים.

דף ע' ע"ב

ואלו הן שלשה דברי אגדה (ששאלו אנשי אלכסנדריא לרבי יהושע): א. כתוב אחד אומר 'כי לא אחפוץ במות המת', וכתוב אחד אומר 'כי חפץ ה' להמיתם', והשיב להן כאן בעושין תשובה כאן בשאין עושין תשובה. ב. כתוב אחד אומר 'כי לא ישא פנים ולא יקח שוחד', וכתוב אחד אומר 'ישא ה' פניו אליך', והשיב להן כאן קודם גזר דין כאן לאחר גזר דין. ג. כתוב אחד אומר 'כי בחר ה' בציון', וכתוב אחד אומר 'כי על אפי ועל חמתי היתה העיר הזאת למן היום אשר בנו אותה עד היום הזה', והשיב להן כאן קודם שנשא שלמה את בת פרעה, כאן לאחר שנשא.

שלשה דברי בורות: א. אשתו של לוט מהו שתטמא? אמר להם מת מטמא ואין נציב מלח מטמא. ב. בן שונמית שהחיה אלישע מהו שיטמא לאחר שהחיהו? אמר להן מת מטמא ואין חי מטמא. ג. מתים לעתיד לבא צריכין הזאה שלישי ושביעי או אין צריכין, אמר להן לכשיחיו נתיישב בדבר. וי"א שהשיב לכשיבא משה רבינו עמהם.

שלשה דברי דרך ארץ: א. מה יעשה אדם ויחכם? אמר להן ירבה בישיבה וימעט בסחורה, אמרו הרבה עשו כן ולא הועיל להם, אלא יבקשו רחמים ממי שהחכמה שלו, שנאמר 'כי ה' יתן חכמה מפיו דעת ותבונה'. וזה בלא זה, אינו מועיל, שצריך גם תפילה וגם להרבות בישיבה ולמעט בסחורה. ב. מה יעשה אדם ויתעשר? אמר להן ירבה בסחורה וישא ויתן באמונה, אמרו לו הרבה עשו כן ולא הועילו, אלא יבקש רחמים ממי שהעושר שלו, שנאמר 'לי הכסף ולי הזהב', וזה בלא זה אינו מועיל. ג. מה יעשה אדם ויהיו לו בנים זכרים, אמר להם ישא אשה ההוגנת לו, ויקדש עצמו בשעת תשמיש. אמרו הרבה עשו כן ולא הועילו, אלא יבקש רחמים ממי שהבנים שלו, שנאמר 'הנה נחלת ה' בנים שכר פרי הבטן', וזה בלא זה אינו מועיל.

'כי ה' יתן חכמה מפיו' – משל למלך בשר ודם שעשה סעודה לעבדיו, ומשגר לאוהביו ממה שלפניו, כך חכמה שהיא לאוהביו של מקום נתנה להם מפיו ולא מאוצר אחר.