לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ה' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"א

דף מ"א ע"א

שני פעמים נתמעט יוצא דופן לענין קדשים: א. גזירה שוה 'אמו אמו' מבכור. ב. 'זאת' תורת העולה (ראה לעיל דף מ'). מיעוט אחד לבהמה של חולין שילדה דרך דופן, והקדישה, ולמדים מ'אמו אמו' שאינה קדושה. מיעוט שני לבהמת קדשים שילדה דרך דופן, שאע"פ שקדוש מאליו, למדים מ'זאת' שאם עלה על המזבח ירד.

וכן הרובע והנרבע והמוקצה והנעבד והכלאים נתמעטו שני פעמים לענין קדשים: א. כשהקדישו ולבסוף נרבעו, למדים מ'זאת' שאם עלו על המזבח ירדו. ב. כשנרבעו ולבסוף הקדישו, שנאמר 'מן הבהמה' להוציא הרובע והנרבע, 'מן הבקר' להוציא את הנעבד, 'מן הצאן' להוציא את המוקצה. 'ו'מן הצאן, להוציא את הנוגח. 'שור' פרט לכלאים, 'או עז' פרט לנדמה.

המקשה שלשה ימים בימי זיבתה, וראתה דם בכל שלשה דרך הרחם, ויצא ולד דרך דופן – לת"ק הרי זו יולדת בזוב, שלא טיהרה תורה דם הקושי אלא כשילדה כהרגילה, אבל כשיצא דרך דופן אין זו לידה. ולרבי שמעון אין זו יולדת בזוב, שלשיטתו הוא שיוצא דופן ולד מעליא הוא ומטהר את קישויו.

דף מ"א ע"ב

יצא ולד ודם דרך דופן – לחכמים הדם טמא, שסוברים 'מקור מקומו טמא', ולפיכך טיפת דם מטמאה [ואע"פ שדרך דופן לא נחשב לראיה לטמא את האשה טומאת שבעה (לרבי יוחנן בסמוך), מ"מ הטיפה עצמה מטמאה במגע לפי שנגע במקור]. ורבי שמעון מטהר, שסובר מקור מקומו טהור, ואינו מטמא טיפה הנוגעת בו, והוא כדם מכה בעלמא.

לריש לקיש, לדברי המטמא בדם מטמא באשה טומאת שבעה משום ראיית נדה אע"פ שיצא דרך דופן, ולדברי המטהר בדם מטהר באשה. ולרבי יוחנן אף לדברי המטמא בדם מטהר באשה, שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה, שנאמר 'ואיש אשר ישכב את אשה דוה וגלה את ערותה את מקורה הערה', מלמד שאין אשה טמאה עד שיצא מדוה דרך ערותה.

מקור שנעקר ונפל לארץ – האשה טמאה טומאת ערב מפני שנגעה בו ביציאתה, שנאמר 'יען השפך נחושתך ותגלי ערותך'. אבל לא לטומאת שבעה, כי דם אמרה תורה ולא חתיכה.

מקור שהזיע כשתי טיפי מרגליות (דם לבן וצלול) – האשה טמאה טומאת ערב, מפני שנגע במקור ונגעה בה. ודווקא שתים אבל אחת לא, שאנו תולין שהגיע מן הצדדין.

כל הנשים מטמאין כשיצא הדם אל הבית החיצון. לריש לקיש הוא כל שתינוקת יושבת ונראית, ולרבי יוחנן עד בין השינים, ובין השיניים עצמן כלפנים. ולפי הברייתא הוא מקום שהשמש דש.

נדה וזבה מטמאה בפנים (בבית החיצון) כבחוץ – שנאמר בנדה 'בבשרה', וגם בזבה נאמר 'זובה בבשרה'.

פולטת שכבת זרע – לת"ק מטמאה בפנים כבחוץ, שנאמר 'יהיה'. ולרבי שמעון דיה כבועלה, מה בועלה אינו מטמא עד שתצא טומאה לחוץ, שבעל קרי אינו מטמא עד שטומאתו לחוץ, אף היא אינה מטמאה עד שתצא טומאתה לחוץ.

ומודה רבי שמעון במשמשת שטמאה טומאת ערב גם כשהזרע בתוך גופה, ואע"פ שלא נגעה בו שהרי מגע בית הסתרים הוא, גזירת הכתוב שהיא טמאה, שנאמר 'ורחצו במים וטמאו עד הערב'. אבל הפולטת אינה טמאה עד שיצא לחוץ, וכגון שכבר טבלה לשמושה.

ולא אמרה תורה שהמשמשת טמאה טומאת ערב בלבד אלא כשהטבילוה במטה ואינה מתהפכת, אבל אם היא מתהפכת, כל שלשה ימים אסורה לאכול בתרומה, שאי אפשר לה שלא תפלוט, וטמאה וודאי משום פולטת. אבל אם לא הטבילוה במטה אלא שהלכה ברגלה, אף שבוודאי פלטה, אין כאן אלא ספק טומאה, שמא פלטה את כל הזרע בדרך הליכתה קודם טבילה, ונמצא שהיא טהורה.

************

יום רביעי ו' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"ב

דף מ"ב ע"א

רב שמואל בר ביסנא נסתפק על הפולטת שכבת זרע – אם טמאה משום 'רואה' או משום 'נוגעת', שעד עתה נגע בבית הסתרים, ומשפלטה נגע בה בחוץ ומטמאה. ונפ"מ: א. לסתור ספירת שבעה בימי זיבה, שאם הוא משום רואה היא סותרת, ואם משום נוגעת אינה סותרת. ב. לטמא במשהו, שלראיה א"צ שיעור, ולנגיעה צריך שיעור (י"א כעדשה וי"א כחתימת פי האמה). ג. לטמא בפנים כבחוץ, שאם משום ראיה מטמאה בפנים, ואם משום נוגעת אינה טמאה עד שיצא לחוץ.

ללשון ראשון: לשיטת חכמים וודאי טמאה משום 'רואה', שהרי מטמא בפנים כבחוץ. ולפיכך היא סותרת ספירת שבעה בימי זיבה, ומטמא במשהו, שלראיה א"צ שיעור. והספק הוא לשיטת רבי שמעון, שאע"פ שלשיטתו אינו מטמא אלא מבחוץ, שמא לענין סתירה ושיעור דינה כרואה, או שדינה כנוגעת גם לענין זה.

ללשון שני לא שמע ר"ש בר ביסנא ממחלוקת רבנן ור"ש (שאילו שמע, לא היה מסתפק, כי לחכמים שמטמא מבפנים דינה כרואה, ולרבי שמעון שאינו מטמא אלא בחוץ דינה כנוגעת). וטעם ספיקתו: כי ממה שהחמירה תורה על בעלי קריין בסיני, ולא החמירה על טומאת שרץ, משמע שפולטת גם טמאה משום ראיה כמו בעל קרי. או שמא אין למדים מסיני לפי שהוא חידוש, שהרי על זבין ומצורעים שחמורין מבעלי קריין לא החמירה תורה.

אביי ורבא ורב יוסף פשטו שרואה היא, ואפילו לרבי שמעון שאינו מטמא בפנים, לענין לסתור ולטמא בכל שהוא רואה היא.

הנדה והזבה והשומרת יום כנגד יום – מטמאות בפנים כבחוץ. (וכן יולדת – ומבואר להלן ע"ב).

יולדת שירדה לטבול לאחר שבועיים מטומאה לטהרה – ונעקר ממנה דם לבית החיצון, ועמד שם יום או יומים. אם נעקר בירידתה לטבילה, כל זמן שהוא בגופה, טהורה, ואע"פ שהוא דם טמא לפי שנעקר קודם טבילה, ומטמא במגע, טומאה בלועה היא. ומשום ראיה אינה טמאה, כיון שנעקר בימי טוהר. יצא הדם מגופה נטמאה במגע וצריכה טבילה אחרת, ואין אומרים שמתוך שהועיל טבילתה לדמה שבפנים, תועיל גם לדם שנעקר. ואם נעקר ממנה בעליה מטבילה, טהורה בכל אופן, כיון שהיא בימי טוהר לאחר טבילה דם טהור הוא.

נבלת עוף טהור – מטמאה בגדים שהאדם לבוש כשהיא בבית הבליעה, אבל אינו מטמא את בגדיו כשהוא נוגע בה, שאין לה טומאת מגע.

דף מ"ב ע"ב

יולדת שילדה 'לידה יבשה' (בלא דם), והוציא הולד את ראשו חוץ לפרוזדור – אע"פ שראשו עדיין בבית החיצון, הרי הוא כילוד, ואמו טמאה טומאת לידה.

אשה שמת עוברה בתוך מעיה, ופשטה חיה את ידה ונגעה בו – החיה טמאה טומאת שבעה, והאשה טהורה עד שיצא הולד. ואע"פ שטומאה בלועה היא, גזרו חכמים על החיה טומאת שבעה מדרבנן, גזרה שמא יוציא הולד את ראשו חוץ לפרוזדור ותגע בו, ואז הוא כילוד ומטמא מן התורה כמת.

ולד שצעק מתוך המעיים בערב שבת, ונולד בשבת – מוהלין אותו ביום שישי ולא בשבת, שמאחר שצעק וודאי הוציא כבר את ראשו מחוץ לפרוזדור ונחשב ילוד.

מילה שלא בזמנה – אין מחללין עליה את השבת.

אשה שתחבה לה חבירתה כזית נבלה באותו מקום – לאביי אינה טמאה לא במגע ולא במשא, שאותו מקום בלוע הוא, וטומאה בלועה אינה מטמאה, ולרבא אינה טמאה במגע, אבל טמאה משום משא, שאותו מקום אינו בלוע אלא בית הסתרים הוא.

וכן מי שתחב לו חבירו כזית נבילה לתוך פיו – לאביי טהור בין משום מגע ובין משום משא, שמקום נבלת עוף טהור בלוע הוא, וטומאה בלועה אינה מטמאה. ולרבא אע"פ שאינו טמא משום מגע טמא משום משא, שמקום נבלת עוף טהור בית הסתרים הוא.

נבלת בהמה אינה מטמאה בגדים בבית הבליעה – שנאמר 'נבלה וטרפה לא יאכל לטמאה בה', מי שאין לה טומאה אלא אכילתה, יצתה זו שטמאה קודם שיאכלנה במגע או במשא. ואין למדים בק"ו מנבלת עוף טהור, שנאמר בעוף 'בה' ולא באחרת. ולמה נאמר 'והאוכל מנבלתה', לא לטמא את האוכלה בבית הבליעה, אלא ליתן שיעור בנבילה בנוגע ונושא שהוא בכזית כאוכל.

היה לו שרץ בקומטו (כגון בין אציליו) – טהור, שהשרץ אינו מטמא אלא בנגיעה, ובית הסתרים לאו בר מגע הוא. נבילה בקומטו – טמא, שהנבילה מטמא במשא.

היה לו שרץ בקומטו והכניסו לאויר התנור – טמא. ואע"פ שהתורה אמרה תוכו ולא תוך תוכו, אין זה נחשב תוך תוכו.

************

יום חמישי ז' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף מ"ג

דף מ"ג ע"א

קנה בקומטו של זב, והסיט בו את הטהור – טהור. שנאמר 'וכל אשר יגע בו הזב וידיו לא שטף במים', מכאן למדנו שהזב שהסיט את הטהור טמא, שלא מצינו בכל התורה טומאה המסטת טהרה שתטמא, והוציאתו תורה בלשון נגיעה, לומר שאינו מטמא אלא כשהסיט בו הזב בידיו, כלומר בגלוי.

קנה בקומטו של טהור, והסיט בו את הזב – טמא. שהרי נשא את הזב, וזב מטמא במשא.

זב ובעל קרי אינן מטמאין עד שתצא טומאתן לחוץ – שנאמר בזב  'כי יהיה זב מבשרו', עד שיצא זובו מבשרו, ונאמר בבעל קרי 'ואיש כי תצא ממנו שכבת זרע'.

היה אוכל בתרומה והרגיש שנזדעזעו אבריו – אוחז באמתו, ובולע את התרומה. לאביי אוחז במטלית עבה שאינה מחממת, אבל במטלית רכה אסור, שהאוחז באמה ומשתין כאילו מביא מבול לעולם. ואע"פ שכבר נעקר, חוששין שמא יוסיף. ולרבא מותר גם במטלית רכה, שמאחר שנעקר נעקר, ואין חוששין שיוסיף אלא כשמתחלה ממשמש וחימם את עצמו, ויוצא כל שעה מעט, אבל זה שנזדעזעו אבריו נעקר כל הזרע ביחד, ושוב אינו חוזר ומתחמם לעקור עוד מיד בשעה אחת.

שלשה לשונות נאמרו בדברי שמואל בדין טומאת שכבת זרע:

א. לשון ראשון: כל שכבת זרע שאין כל גופו מרגיש בה, אינה מטמאה, שנאמר 'שכבת זרע' בראויה להזריע.

ב. לשון שני: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מטמאה. ואפילו אם נעקרה בהרגשה, אם יצאה שלא בהרגשה, כיון שאינו יורה כחץ אינה מטמאה. [וללשון ראשון מטמאה כיון שנעקרה בהרגשה].

ג. לשון שלישי: כל שכבת זרע שאינו יורה כחץ אינה מזרעת. אבל מטמאה, שנאמר 'כי יהיה בך איש אשר לא יהיה טהור מקרה', אפילו קרי בעולם.

היה מהרהר בלילה, ועמד ומצא בשרו חם – טמא. לדברי שמואל [בלשון ראשון] אין זה אלא במשמש מטתו בחלומו, שאי אפשר לשמש בלא הרגשה. אבל אם לא כן אינו טמא, שהרי לא הרגיש.

רבא נסתפק אם שכבת זרע שנעקרה בהרגשה, ויצתה שלא בהרגשה מטמא או לא. ולשמואל, בלשון ראשון (ושלישי) מטמא, וללשון שני אינו מטמא.

בעל קרי שטבל ולא הטיל מים – לכשיטיל מים טמא, לפי שנשתייר מן הקרי ויוצא עכשיו. ואפילו למאן דאמר שאם לא יצאה בהרגשה אינה מטמאה, כיון שרובה יצתה בהרגשה מטמאה.

עובד כוכבים שהרהר, ונעקר ש"ז, וירד וטבל לשם גירות, ואחר כך יצא קריו – נסתפק רבא אם הולכים בתר שעת עקירה שהיה גוי וקריו טהור או שהולכים אחר שעת יציאה. ואפילו אם נאמר לגבי ישראל שהולכים אחר שעת עקירה, ולפיכך אם נעקר בהרגשה אע"פ שיצא בלא הרגשה טמא, יש לומר שזהו רק לחומרא, אבל להקל אין הולכים אחר שעת עקירה. או שמא הולכים אחר שעת עקירה גם לקולא. ולא נפשט.

זבה שנעקרו מימי רגליה, וירדה וטבלה, וטהרה מזובה ואח"כ הטילתו, אם מטמא משום מעין הזבה או לא – שגם אם נאמר שלענין שכבת זרע הולכים אחר שעת עקירה, היינו משום שאינו יכול לתפוס בה שלא תצא, אבל לא לענין מימי רגליה שיכולה לתפוס בהן, או שמא אין חילוק ובשניהם הולכים אחר שעת עקירה. ולא נפשט.

עובדת כוכבים [שדינה כזבה מדרבנן] שנעקרו מימי רגליה, וירדה וטבלה לשם יהודית, ואח"כ הטילתו – נסתפק רבא לצד שהולכין בזבה אחר שעת עקירה, שמא לא אמרו כן אלא בזבה ישראלית שטומאתה מן התורה, ולא בעובדת כוכבים שטומאתה רק מדרבנן. או שמא אין חילוק. ולא נפשט.

דף מ"ג ע"ב

לשיטת חכמים זב מטמא בכל שהוא – ולרבי נתן משום רבי ישמעאל (ולשמואל) צריך כחתימת פי האמה, שנאמר 'או החתים בשרו מזובו'.

זב מטמא לח ולא יבש – לחכמים שנאמר 'או החתים בשרו מזובו', והיבש אינו חותם פי האמה. ולרבי ישמעאל שנאמר 'רר' שמשמעו לח.

זב בעל שתי ראיות מטמא משכב ומושב, ופטור מקרבן. בעל שלש ראיות, חייב בקרבן. לחכמים – שנאמר 'זובו' אחת, 'רר בשרו' שתים, 'את זובו' שלש, לימד על זב בעל שלש ראיות שחייב בקרבן. 'או החתים בשרו מזובו טמא', אפילו מקצת זובו טמא, לימד על זב בעל שתי ראיות שמטמא משכב ומושב. לרבי ישמעאל ולרבי סימאי, לפי שמנה הכתוב שתים וקראו טמא, שלש וקראו טמא, הא כיצד? שתים לטומאה ושלש לקרבן.

איש איש כי יהיה 'זב מבשרו', לימד שאינו טמא עד שיצא מבשרו. 'זובו טמא' לימד על הזוב  שהוא טמא, שהטיפה עצמה טמאה.

שכבת זרע מטמא את הרואה – במשהו.

הנוגע בשכבת זרע טמא. י"א שלמדים מ'או איש' אשר יגע בכל שרץ לרבות את הנוגע בשכבת זרע. וי"א שלמדים מ'או איש' אשר תצא ממנו שכבת זרע, לרבות את הנוגע בו.

ושיעור השכבת זרע שמטמא בנגיעה: לסוברים שלמדים מ'או איש' הנאמר לענין ראית שכבת זרע, מטמא במשהו כראיה. ולסוברים שלמדים מ'או איש' האמור בנגיעת שרץ, אזי לסובר בכל מקום 'דון מינה ומינה' אינו מטמא עד שיהיה בה בכעדשה, שדינו כנגיעת שרץ. ולסובר בכל מקום 'דון מינה ואוקי באתרה', מטמא בכל שהוא כדין ראיה בשכבת זרע.

חומר בשרץ מבשכבת זרע – שהשרץ אין חלוקה טומאתו, ששרץ קטן מטמא כגדול, מה שאין כן בשכבת זרע, שהקטן פחות מבן ט' אין לו קרי. חומר בשכבת זרע מבשרץ – שהשכבת זרע מטמא בכל שהוא (את הרואה, וי"א גם את הנוגע), מה שאין כן בשרץ שאינו מטמא אלא בכעדשה, או באבר שלם.

האברים אין להם שיעור – פחות מכזית בשר המת, ופחות מכזית בשר נבלה, ופחות מכעדשה מן השרץ.

עכבר של ים – אינו מטמא, שנאמר 'על הארץ'.