לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי י"ב אב תשע"ט

מסכת תמורה דף כ"ה

דף כ"ה ע"א

לרשב"ג ולדות קדשים – בהוייתן הן קדושין, כלומר כשהן נולדים. לפיכך אם היה הולד טומטום או אנדרוגינוס אין קדושה חלה עליהן. וי"א שממעי אמן הן קדושים, ולשיטתו קדושה חלה עליהם.

בכור אדם מקדיש הקדשות – שהכתוב 'אך בכור אשר יבכר לה' בבהמה לא יקדיש איש אתו' מדבר בבהמת בכור שאי אפשר להקדישו לקדושה אחרת לא ע"י בכור אדם ולא ע"י אחרים.

מקדישין בכור בבטן אמו לקדושה אחרת – שנאמר 'אשר יבוכר לה", משיבוכר לה' אי אתה מקדיש, אבל אתה מקדיש בבטן. אבל ולדי שאר כל הקדשים אין מקדישין אותן גם במעי אמן – למ"ד ולדות קדשים ממעי אמן הן קדושים.

אמר על הבכור בעודו בבטן אמו 'עם יציאת רובו יהא עולה' – הרי הוא בכור ולא עולה, כיון ששני הקדושות באין לחול עליו בבת אחת, אנו אומרים דברי הרב (הקב"ה) ודברי התלמיד דברי מי שומעין, וחל עליו קדושת בכור. וכן אם אמר על הלקט עם נשירת רובו יהא הפקר, הרי זה לקט, שדברי הרב ודברי התלמיד דברי מי שומעין.

האומר על בהמה מעוברת ולדה של זו עולה, והיא שלמים – דבריו קיימים, שהרי קדושת הולד קדמה.

ואם אמר היא שלמים וולדה עולה – לרבי מאיר הוא ולד של זבחי שלמים, שמתחילה הקדיש את האם וכל מה שיש בה לשלמים, וכשחזר והקדיש את הולד לעולה כבר הקדים קדושת שלמים, שרבי מאיר סובר 'תפוס לשון ראשון'. ולרבי יוסי אם מתחילה נתכוין להקדיש את הולד לעולה, הואיל ואי אפשר לקרות שני שמות כאחת, דבריו קיימין והולד עולה, שגם בגמר דבריו אדם נתפס הואיל ולא נתכוין מתחילה אלא לאם ולא לולד.

ואם לאחר שאמר הרי זו שלמים נמלך ואמר ולדה עולה – לדברי הכל ולדה שלמים. ואפילו אם חזר תוך כדי דיבור, אין חזרתו חזרה. (להלן ע"ב).

הפריש חטאת מעוברת וילדה – לרבי יוחנן אם רצה מתכפר בה, ואם רצה מתכפר בולדה, שסובר שאם שיירו לוולד ולא הקדישו משויר, שעובר לאו ירך אמו, והרי זה כהפריש שתי חטאות לאחריות, שאם רצה מתכפר בה, ואם רצה מתכפר בחברתה. ואינו נקרא ולד חטאת שהולך למיתה אא"כ הקדישה ולבסוף נתעברה. (ונדחו דברי רבי יוחנן מן הברייתא – להלן ע"ב).

לשיטת רבי יוחנן כשאמר על בהמה מעוברת 'היא שלמים וולדה עולה' – אין הולד 'ולד של שלמים' שהרי לא חלה עליו קדושה מחמת אמו, אלא הולד שלמים ממש, כאילו הקדישו בפני עצמו.

דף כ"ה ע"ב

האומר לשפחתו הרי את שפחה וולדך בן חורין – אם היתה מעוברת, זכתה לו והולד יצא לחירות. לפי שהעובר ירך אמו, והרי זה כמשחרר חצי עבדו שיצא לחירות לשיטת רבי, שגיטו וידו באין כאחת. ומכאן נדחו דברי רבי יוחנן, כי אילו לא היה ירך אמו, לא היתה האם זוכה לעובר, שהרי אין עבד זוכה שטר שחרור לעבד אחר מיד רבו שלו.

העבד זוכה לקבל גט שחרור של חברו מיד רבו שאינו שלו – אבל לא מיד רבו שלו.

האומר לשפחתו הרי את בת חורין וולדך עבד – לר' יוסי הגלילי ולדה כמוה, שנאמר 'האשה וילדיה תהיה לאדוניה', בזמן שהאשה לאדוניה ולדה לאדוניה. ולחכמים דבריו קיימין. וטעם המחלוקת: להו"א – לרבי יוסי אין הולד משויר לפי שהוא ירך אמו, ולחכמים שיירו משויר לפי שאינו ירך אמו. לרבי יוחנן – לדברי הכל שיירו משויר, ור"י הגלילי דורש דבריו מן הכתוב 'האשה וילדיה תהיה לאדוניה'.

השוחט את החטאת ומצא בה בן ארבע חי – י"א שאינה נאכלת אלא לזכרי כהונה ואינה נאכלת אלא ליום ולילה, ואינה נאכלת אלא לפנים מן הקלעים. וי"א שנאכלת לכל אדם, ובכל מקום, ונאכלת לעולם.

וטעם המחלוקת: להו"א – לת"ק שיירו משויר (כגירסת רש"י), שחשובה בהמה בפני עצמה והיא חטאת שהקדישה בפני עצמה. ולתנא בתרא שיירו אינו משויר והוא כאחד מאבריה, והרי היא כוולדות קדשים, וסובר שמהויתן הן קדושים, אבל עד שעת לידה לא חלה עליה קדושה וחולין היא. לרבי יוחנן ללשון ראשון – נחלקו כשהקדישה ולבסוף נתעברה, שלתנא בתרא ולדות קדשים בהוויתן הם קדושים, כלומר בלידתן, אבל במעי אמן אינן קדושים. ולתנא קמא במעי אמן הן קדושים. וללשון שני – אין כאן מחלוקת, אלא שאם נתעברה לאחר הקדשה, נאכלת העובר לכל אדם שוולדות קדשים בהוויתן הן קדושים, וכשהקדישה מעוברת חלה עליה קדושת חטאת בפני עצמה ששיירו משויר כרבי יוחנן.

*************