לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל
בס"ד
יום שלישי כ"א מרחשון תש"פ
מסכת נדה דף כ"ז
דף כ"ז ע"א
לא אמרו ש'תולין את השליא בולד' (ראה לעיל כו:) אלא בשליא הבאה אחר הולד, אבל אם יצאה השליא קודם הולד, חוששים לולד אחר (אפילו אם נולד מיד לאחר השליא).
מעשה ותלו את השליא בולד (בר קיימא) עד עשרה ימים, שהשליא יצאה עשרה ימים לאחר הולד, ותלוהו בוולד ראשון. וי"א שתלוהו עד כ"ג ימים, וי"א עד כ"ד ימים. (וי"א עד ל"ג, ראה בסמוך).
מעשה ונשתהה ולד אחר חבירו ל"ג יום. וי"א ל"ד יום. לסובר שיולדת לתשעה יולדת למקוטעין, אפשר שאחד נגמרה צורתו לסוף שבעה, והשני נגמרה צורתו לתחלת תשעה. ולסובר שיולדת לתשעה אינה יולדת למקוטעין, צריך להפך שמעשה של שליא שיצאה אחר הולד ל"ג ימים, והולד יצא אחר חבירו כ"ג ימים.
מעשה ונשתהה ולד אחד אחר חבירו שלשה חדשים, והרי הם יושבים לפנינו בבית המדרש, והן יהודה וחזקיה בני רבי חייא. ואע"פ שאין אשה מתעברת וחוזרת ומתעברת, טיפה אחת היתה ונתחלקה לשתים, אחד נגמרה צורתו בתחלת שבעה, ואחד בסוף תשעה.
שליא בבית – לרבי מאיר הבית טמא, ולא משום שהשליא ולד, אלא שאין שליא שאין ולד עמה. ואם הוציאוהו בספל לבית אחר, הבית השני טהור, לפי שהוא נימוק, ואע"פ שכבר נימוק בבית ראשון, אין דומה נימוק פעם אחת לנימוק שני פעמים. ורבי יוסי ורבי יהודה ורבי שמעון מטהרין גם בבית הראשון, שכבר נימוק שם, וכל טומאה שנתערב בה ממין אחר, אפילו ממין טומאה, כיון שאינו שוה לה, בטילה.
מלא תרוד רקב של מת מטמא באהל. נפל לתוכו עפר כל שהו – לת"ק טמא, ורבי שמעון מטהר. וטעמו: י"א שאי אפשר למקום שנפל העפר שלא תהא גרגר של רקב בין שני גרגרים של עפר, ובטל הרקב ברוב, ונמצא חסר משיעור תרווד. וי"א, שאדרבא, אי אפשר שלא ירבו שתי פרידות רקב על פרידה אחת עפר, נמצא שיש יותר משיעור תרווד, אלא הטעם הוא שסופו של רקב כתחילתו, מה תחילתו כשנקבר אם יש דבר הראוי לירקב נעשה לו לרקב של מת בטול, אף סופו לאחר שנעשה רקב כשנקבר כהלכתו דבר אחר המתערב בו מבטלו.
איזהו מת שרקב שלו מטמא? נקבר ערום בארון של שיש, או ע"ג רצפה של אבנים, שאין תערובת ברקביבותו. אבל אם נקבר בכסותו, או בארון של עץ, או ע"ג רצפה של לבנים, אין רקב שלו מטמא, מפני דבר אחר המעורב בו.
ולא אמרו שרקב מטמא אלא למת בלבד, אבל הרוג לא, לפי שיצא דמו והוא חסר, ומת שחסר אין לו רקב.
מלא תרוד רקב שנפל לתוכו עפר כל שהוא – לת"ק טמא, ור' שמעון מטהר. מלא תרוד רקב שנתפזר בבית – לת"ק הבית טמא משום אהל, ואע"פ שהגג שכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושכנגד זה מאהיל על חצי שיעור ושני אהלות הן, מצטרפין. ורבי שמעון מטהר.
מלא תרוד ועוד של עפר בית הקברות – לחכמים טמא, לפי שאי אפשר למלא תרוד ועוד עפר בית הקברות שאין בו מלא תרוד רקב. ורבי שמעון מטהר.
לרבי שמעון אין השליא מטמא את הבית משום אהל המת – משום בטול ברוב, שדם הלידה נתרבה על מיחוי הולד ומבטלו.
בהמה גסה שלא היה לה ולד מעולם, ששפעה חררת דם – לר"א בן יעקב הרי זו תקבר, שהוא מיחוי של בכור, ופטורה מן הבכורה. ואינה מטמאה במגע ובמשא, שמיחוי הנפל בטל ברוב הדם. ואע"פ כן תקבר, כדי לפרסמה שהיא פטורה מן הבכורה.
גם רבי שמעון הסובר שולד שבשליא בטל ברוב ואינו מטמא, מודה שאמו טמאה לידה – שנאמר 'אשה כי תזריע וילדה זכר', אפילו לא ילדה אלא כעין שהזריעה – טמאה לידה.
**********
יום רביעי כ"ב מרחשון תש"פ
מסכת נדה דף כ"ח
דף כ"ח ע"א
שפיר שטרפוהו במימיו – לריש לקיש נעשה כמת שנתבלבלה צורתו וטהור. ולרבי יוחנן טמא, כי גם מת שנתבלבלה צורתו טמא.
מת שנשרף ושלדו קיימת – טמא, מעשה היה וטמאו לו פתחים גדולים של ארבעה טפחים, וטהרו לו פתחים קטנים הפחותים מארבעה, והיינו כשאר מתים שלמים שהגדולים מצילין על הקטנים, שהמת פתחו בארבעה אם הוא בבית כל הפתחים טמאים, ואם פתח פחות מארבעה טהור.
ואיך אפשר שישרף המת ותהא שלדו קיימת? י"א ששרפו על גבי 'קטבלא', והוא עור שלוק וקשה ואינה נשרפת עם המת, וי"א ששרפו על גבי 'אפודרים', והוא אבן שיש, וכגון שעשויות בית קיבול ומחיצות שאין העפר יכול להתפזר, וי"א שנחרך המת ולא נעשה אפר.
ודווקא כששלדו קיימת, אבל אם אין שלדו קיימת – לריש לקיש טהור, ולרבי יוחנן גם פתחים קטנים טמאים, שכל אחד ראוי להוציא בו אבר אחד. וסובר כרבי אליעזר שאפר שרופין מטמא ברובע הקב.
המפלת יד חתוכה ורגל חתוכה – אמו טמאה לידה, ואין חוששין שמא מגוף אטום באו. אבל אין נותנין לה ימי טוהר, שמא הרחיקה לידתה, והיינו שכבר יצא רוב הולד לאברים כבר כמה ימים וכבר עברו ימי טוהר שלה, ואין יודעים ממתי למנותן.
המפלת ואין ידוע מה הפילה – תשב לזכר ולנקבה, ומביאה קרבן ונאכל, שבוודאי ולד הוא. אבל אין לה ימי טוהר, שמא הרחיקה לידתה.
הוציא עובר את ידו והחזירה – מן התורה אין אמו חוששת לכל דבר. אבל מדרבנן אמו טמאה לידה, וסמכוה על הכתוב 'ויהי בלדתה ויתן יד'. וכיון שמן התורה אינה לידה, אין לה ימי טוהר עד שיצא רובו.
המפלת טומטום ואנדרוגינוס, טומטום וזכר, אנדרוגינוס וזכר – תשב לזכר ולנקבה, ארבעים ימי טוהר של זכר, וי"ד ימי טומאה של נקיבה. טומטום ונקבה, אנדרוגינוס ונקבה – תשב לנקבה בלבד, שגם אם היה הטומטום זכר, יש בכלל ימי טומאה של נקיבה גם לזכר, וימי טוהר יש לה שמונים מחמת הנקיבה.
יצא מחותך או מסורס, משיצא רובו – הרי הוא כילוד. יצא כדרכו – עד שיצא רוב ראשו. ואיזהו רוב ראשו – משיצא פדחתו.
דף כ"ח ע"ב
טומטום ואנדרוגינוס שראו לובן או אודם – אין חייבין על ביאת מקדש, ואין שורפין עליהם את התרומה. שאינו אלא ספק טומאה, שאם ראה לובן שמא נקיבה הוא ואין מטמא בלובן, ואם ראה אודם שמא זכר הוא ואינו מטמא באודם.
ראו לובן ואודם כאחד – לרב אין חייבין על ביאת מקדש, שנאמר 'מזכר ועד נקבה תשלחו', זכר ודאי, נקבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס. אבל שורפין עליהם את התרומה, שהרי ממה נפשך הם טמאים.
ולרבי אליעזר אין חייבין על ביאת מקדש מטעם אחר, שלשיטתו אינו חייב אלא אם ידע במה נטמא, וכיון שאינו יודע אם נטמא באודם או בלובן, פטור. ולרבי עקיבא שמחייב קרבן גם אם אינו יודע במה נטמא, אפשר שהוא חייב בקרבן. (אם נחלוק על רב שפטרו מן הכתוב).
גם לרב שנתמעטו טומטום ואנדרוגינוס מקרבן על ביאת מקדש, אם נטמאו בטומאה אחרת, כגון בשרץ או בנבילה, חייבין, שנאמר 'מזכר', מטומאה הפורשת מן הזכר.
טמא שנכנס למקדש, כשהיה זכור לטומאה, ונעלם ממנו מקדש ונכנס, שאינו סבור שזה מקדש, וכשיצא נזכר, פטור. נטמא וידע, ובשעה שנכנס נעלם ממנו טומאה, חייב.
שרץ ונבלה לפניו, וידע שנגע באחד מהם, ואינו יודע באיזה מהם נגע, וכשבא למקדש שכח אותו, ומשיצא נזכר – לרבי אליעזר פטור, שאינו חייב עד שידע אם נטמא בשרץ או בנבילה. ולרבי עקיבא חייב, שמכיון שידע שהוא טמא, אע"פ שלא ידע במה נטמא, חייב.
מעיינות המצורע הרי הן אב הטומאה כזב – שנאמר 'לזכר' לרבות את המצורע למעינותיו, 'ולנקבה' לרבות את המצורעת למעינותיה.
כלי חרס טמא אינו טעון שילוח מן העזרה – שנאמר 'מזכר עד נקיבה', במי שיש לו טהרה במקוה, פרט לכלי חרס. אבל כלי מתכות טעון שילוח, שנאמר 'מכל' טמא לנפש.
טומטום ואנדרוגינוס אין נערכין לא בערך איש ולא בערך אשה – שנאמר 'הזכר ואם נקיבה', זכר ודאי ונקיבה ודאית, ולא טומטום ואנדרוגינוס.
**********
יום חמישי כ"ג מרחשון תש"פ
מסכת נדה דף כ"ט
דף כ"ט ע"א
יצא מחותך – משיצא רובו הרי הוא כילוד. לרבי אלעזר, אפילו הראש עמהן לא נקרא לידה עד שיצא רובו, ולרבי יוחנן לא אמרו שצריך רובו אלא כשאין הראש עמהן, אבל אם הראש עמהן אפילו לא יצא רובו הרי הוא כילוד. ולא נחלקו אלא במחותך, אבל אם יצא שלם, אם יצא ראשו הרי הוא כילוד אע"פ שלא הוציא רובו (וחולקים שניהם על שמואל הסובר (בסמוך) שאין הראש פוטר בנפלים).
ללשון שני נחלקו רבי אלעזר ורבי יוחנן בין בשלם ובין במחותך – שלרבי אלעזר אין יציאת הראש בנפל כרוב אברים, ואינו נחשב כילוד (כשמואל), ולרבי יוחנן הראש בנפל כרוב אברים (וחולק על שמואל).
לשמואל אין הראש פוטר בנפלים – כגון היולדת תאומים לשבעה, אחד נגמרה צורתו ואחד לא נגמרה צורתו, ויצא ראש הנפל והחזירו, ואח"כ יצא אחיו, ה"ז בכור לכהן, שאין ראש הנפל פוטר את הבא אחריו מן הבכורה.
וכבר נחלקו תנאים בדבר – שאם יצא הולד מחותך ומסורס – כלומר שיצא דרך מרגלותיו, לת"ק משיצא רובו הרי זה כילוד, אבל אם יצא כתקנו, הראש פוטר אע"פ שהולד מחותך. ולרבי יוסי אומר אין הראש פוטר אלא כשיצא כתקנו לחיים, כלומר שלם, אבל במחותך כשיצא רובו חשוב כילוד, ולא כשיצא ראשו.
ואיזהו רוב ראשו שנחשב כילוד – לר' יוסי משיצאו צדעיו, לאבא חנן משום ר' יהושע משיצא פדחתו, וי"א משיראו קרני ראשו (גובה ראשו שאצל העורף).
המפלת ואין ידוע אם הוא זכר או נקבה, אבל יודעת שהוא ולד – תשב ימי טוהר של זכר וימי טומאה של נקבה. ואם אין ידוע אם ולד היה אם לאו – תשב לזכר ולנקבה ולנדה, כלומר כשתראה תהא נדה, שאין לה ימי טוהר שמא אינו ולד.
הוחזקה שהיא מעוברת, ועברה נהר והפילה, ואינה יודעת אם נפל הפילה או רוח, שהרי נפל למים – מביאה קרבן ונאכל, הלך אחר רוב נשים, ורוב נשים יולדות ולד גמור. אבל אם לא הוחזקה מעוברת חוששת שמא לא היה ולד, וכמו ששנינו שתשב לזכר ולנקיבה ולנדה, שאין לה ימי טוהר.
בהמה שיצאה מלאה ובאה ריקנית – הבא אחריו בכור מספק. וכגון שאינה מטנפת, ולכך אין אומרים הלך אחר רוב בהמות שיולדות ולד גמור, שרוב היולדות מטנפות, וזו שלא טינפה איתרע הרוב.
דף כ"ט ע"ב
אשה שיצתה מלאה, ולאחר זמן מרובה חזרה ריקנית, ואינה יודעת אימת יצא הריונה, ומשבאה לפנינו ישבה שלשה שבועות טהורים. ועשרה שבועות אחד טמא ואחד טהור, שבשבוע אחד היתה רואה בכל יום, ובשבוע אחד כל הימים היו טהורין – משמשת לאור שלשים וחמש. ולבית שמאי מטבילין אותה תשעים וחמש טבילות, ולבית הלל שלשים וחמש. ולרבי יוסי בר' יהודה דיה לטבילה שתהא באחרונה, כשתפסוק לגמרי ותטהר.
הטעם שאינה משמשת אלא לאור ל"ה: בשבוע הראשון אינה משמשת שמא ילדה זכר וטמאה שבעה, ושמא ביום שבאה ילדה וכל שבעת ימים אלו הן שבעת ימי לידה. שבוע שני אינה משמשת שמא ילדה נקבה וטמאה שבועיים. בשבוע שלישי חוששין שמא ילדה נקיבה בזוב, והיינו בתוך י"א ימי זיבה ילדה, וראתה שלשה ימים רצופין ובלא צער, וצריכה לספור שבעה נקיים לאחר שכלו ימי טומאת לידה, שסובר שימי לידה שאינה רואה בהן אין עולין לה לספירת זיבתה. ואע"פ שיכולה לטבול ביום כ"א שהוא יום אחרון של שבוע שלישי, דעת ר"ש היא שאסור לשמש ביום השביעי לאחר טבילה, שמא תראה לאחר תשמיש ותסתור כל מנינה, ונמצא משמשת כשהיא זבה. ובלילה שלאחר יום כ"א לא תשמש, כשהתחילה לראות דם של שבוע רביעי מבערב. וכן בכל שבוע טמא התחילה לראות מבערב בתחילת אותו שבוע.
בשבוע רביעי שראתה דם, אסורה לשמש, ואין מתירין לה מטעם שרוב נשים יולדות והן ימי טוהר, שמא הרחיקה את לידתה, כלומר שילדה ימים רבים קודם שבאה לפנינו.
בשבוע חמישי שלא ראתה דם אסור לה לשמש כל השבוע (חוץ מיום אחרון שהוא אור ל"ה), שיש לנו ספק בכל יום מימי שבוע הרביעי שמא עתה כלו ימי טוהר, והתחילו ימי נדות, וגם ביום אחרון של שבוע רביעי שהוא יום כ"ח, מסתפקין שמא תחילת נדות היא, וצריכה לישב שבעה ימים לנדתה, ואינה מותרת אלא ביום אחרון של שבוע חמישי שכבר כלו שבעה ימים לנדתה. וליל שמיני שהוא תחלת שבוע ששי אינה משמשת, שהשבוע ששי טמא הוא והיא רואה מבערב בכל ימי ראייתה, ומשום ימי טוהר חוששין שמא הרחיקה את לידתה.
ומכאן ואילך אינה משמשת, שמא שבוע רביעי תחלת נדה היא, והששי בימי זיבה והרי היא זבה, ושבוע שביעי שהוא טהור תספור לנקיים, ואינה יכולה לטבול ביום שביעי שמקצת היום ככולו משום טעמו של ר"ש כנ"ל, וכן בכל שבועים טמאים שלה שמא בימי זיבה הן וצריכה ז' נקיים, וכל שבוע טהור תספור לנקיים, אבל שבוע רביעי אין לספקו בזיבה, שאין זיבה אלא לאחר נדות והרי זו ישבה ג' שבועות טהורים.
הטעם שמטבילין אותה תשעים וחמש טבילות לבית שמאי: בשבוע ראשון מטבילין אותה כל לילה, שמא ילדה זכר בשבוע הקודם לכן, ועתה כלו שבעה ימי טומאה של זכר. בשבוע שני מטבילין אותה כל לילה, שמא ילדה נקיבה, ועתה כלו שבועיים של טומאת לידת נקיבה, וגם מטבילין אותה בכל יום, שמא ילדה זכר בזוב היא, ועתה כלו ספירת שבעה נקיים. בשבוע שלישי מטבילין אותה בכל יום, שמא ילדה נקיבה בזוב, והתחילו שבעה נקיים לאחר שכלו שבועיים של ימי טומאת נקיבה. וגם מטבילין אותה בלילות, שלשיטת בית שמאי טבולת יום ארוך צריכה טבילה, והיינו יולדת שהיא טבולת יום עד סוף ימי טוהר שלה, שהרי לאחר טומאת לידה היא טובלת ואינה אוכלת בתרומה עד שיכלו ימי טוהר, ובכל לילה יש להסתפק שמא עתה כלו שמונים ימי טוהר.
לאחר שבוע שלישי נשארו עוד חמשים ותשע לילות שצריכה לטבול בכל לילה עד יום שמונים, מחמת החשש שמא עתה כלו ימי טוהר, ועוד ל"ה טבילות שהטבילוה בשלשה שבועות הראשונים (כנ"ל), הרי הן צ"ד טבילות. וכגון שבאת לפנינו בין השמשות, שנותנים לה עתה טבילה, שמא כלו ימי טומאת לידה שלה. הרי צ"ה טבילות.
ולבית הלל שטבולת יום ארוך אין צריכה טבילה, מטבילין אותה ל"ה טבילות: כ"ח טבילות בשלש שבועות הראשונים, בשבוע ראשון ושני בלילות, שמא כלו ימי טומאת לידה של זכר או של נקיבה, ובימים של שבוע שני ושליש שמא ילדה בזוב וכלו ספירת שבעה נקיים. ועוד מטבילין אותה בכל לילה של שבוע חמישי, שבכל יום משבוע רביעי יש לחשוש שהיה תחילת נדה, שמא באותו יום כלו ימי טוהר, נמצא בכל יום משבוע חמישי [שלא ראתה בו] יש לחשוש שהיום כלו שבעת ימי נדות וצריכה טבילה.
וכן בשבועות הטהורים שלאחר מכן צריכה לטבול בכל לילה מאותו הטעם, שבכל לילה מהשבוע הקודם שראתה יש לחשוש שכלו ימי טוהר והתחילו ימי נדות, ועתה כלו ימי נדתה, אלא שלא מנו בית הלל רק את הטבילות שמטבילין אותה קודם שתשמש עם בעלה.
ועוד צריכה לטבול (בין לב"ש ובין לב"ה) בכל יום אחרון של השבועות הטהורים (חוץ משבוע חמישי) – שמא שבוע הקודם ראתה דם זיבה, וצריכה ספירת שבעה נקיים בשבוע הטהור שלאחריו, ולטבול ביום השביעי. [חוץ משבוע חמישי שלא יתכן שבשבוע הרביעי היה דם זיבה, שהרי קודם לכן היה לה שלשה שבועות טהורים]. ולא מנו טבילות אלו, לב"ה לפי שהם לאחר תשמיש, ולבית שמאי שאין עוסקים בטבילות של זיבה.
ועוד צריכה טבילה ביום אחרון של שבוע הראשון – שמא כלו עתה ספירת שבעה נקיים שלה, אלא שלא מנו טבילה שהיא יחידה בשבוע שלה. אבל בשאר הימים של שבוע הראשון אין מטבילין אותה ביום מטעם שמא כלו עתה שבעה נקיים – לשיטת רבי עקיבא שצריך שתספור שבעה נקיים לפנינו.
ועוד צריכה טבילה ביום הראשון שבאה לפנינו – שמא היא שומרת יום כנגד יום, אלא שהברייתא עוסקת בזבה גדולה ולא בטבילות שצריכה משום זבה קטנה.
וכל זה לבית שמאי ובית הלל הסוברים טבילה בזמנה מצוה – אבל לרבי יוסי בר' יהודה דיה לטבילה באחרונה, שאינו סובר 'טבילה בזמנה מצוה'.