לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ו כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ס"ב

דף ס"ב ע"א

שבעה סמנין מעבירין על הכתם, שאין דמו בטל עד שיעבירו את כולן עליו. ואלו הן: א. רוק תפל, שלא טעם כלום כל אותו היום קודם לכן. ב. מי גריסין הן לעיסת גריסין של פול חלוקת נפש, שנחלק האוכל מן הקליפה, ולועסה ומעבירה על הכתם. ג. מי רגלים שהחמיצו. ד. נתר אלכסנדרית, ולא נתר אנטפטרית. ה. בורית, והוא אחד משני מיני עשב הקרויין 'אהל' שנקרא גם בורית. ו. קמוניא, ונקרא בלשון הגמרא 'שלוף דוץ'. ז. אשלג, ונמצא בין נקבי המרגלית, ומוציאין אותה ביתד של ברזל. וצריך לכסכס שלש פעמים לכל אחד ואחד. ואם העבירן שלא כסדר המנויים כאן, או שהעביר שבעה סמנין כאחת, לא עשה ולא כלום.

הטביל את הבגד קודם שהעביר את הסמנין עליו, ועשה על גביו טהרות, ולאחר מכן העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר – הרי זה צבע ולא דם, והטהרות טהורות, ואינו צריך להטביל. ואם עבר הכתם או שדיהה (שנשתנה מאדמימותו), הרי זה כתם, והטהרות טמאות, וצריך להטביל.

כל שיש לו עיקר, כלומר שורש שממנו הוא חי, יש לו שביעית. וכל שאין לו עיקר, אין לו שביעית. גפרית קרקע בעלמא הוא ואין לו שביעית. הלביצין והלעונין הבורית והאהל, יש להן שביעית.

העביר על הכתם שבעה סימנין ולא עבר, והעביר עליו צפון ועבר – למסקנא טהרותיו טהורות, שהצפון מעביר גם את הצבע, וממה שלא עבר ע"י סימנין מוכח שאינו דם. העביר עליו ששה סמנין ולא עבר, והעביר עליו צפון ועבר – טהרותיו טמאות, שמא אם היה מעביר עליו מתחילה סימן שביעי היה עובר.

העביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, וחזר והעבירן עליו ועבר – טהרותיו טהורות, שאם כתם של דם הוא, היה עובר בהעברה ראשונה. לרבי זירא כל זה בטהרות שנעשו בין תכבוסת ראשונה לשניה, אבל טהרות שנעשו אחר תכבוסת שניה טהרותיו טמאות, שכשחזר והעבירן גילה דעתו שמקפיד עליו בספק דם, וכיון שעבר ונעשה בו מעשה דם, טהרותיו טמאות.

דף ס"ב ע"ב

דם נדה וודאי, כגון נדה שקנחה בסדין דם – לרבי חייא מעביר עליו שבעה סממנין ומבטלו, ואפילו לא עבר הרי הוא בטל וטהור, הואיל ואין אדם מקפיד עליו אחר העברת הסמנין לפי שבטלה חזותו. ולשיטת ריש לקיש שטומאה בלועה היוצא ע"י הדחק מטמא, אינו בטל, כיון שיכול לצאת ע"י צפון.

חרסין שנשתמש בהן זב, שבלעו משקין, ונפלו לאויר התנור, והוסק התנור – התנור טמא, שדרך המשקה לצאת ע"י ליבון החרס, ונטמא התנור מאוירו.

ונחלקו אמוראים בדין זה: לשיטת ריש לקיש – לא אמרו כן אלא במשקין קלים שאינן אב הטומאה, כגון דמעת עינו ודם מגפתו של זב, או מי רגלים של טמא מת או טמא שרץ, שאפילו כשהוסק ויצאו והיו הן ממש באויר התנור, לא טמאוהו אלא מדרבנן, שאין משקה מטמא כלי חוץ ממשקה אב הטומאה. אבל משקין חמורין, כגון מי רגלים של זב ושל זבה שריבה בהן הכתוב מעיינות לטמא אדם וכלים, התנור טמא אף על פי שלא הוסק, שמאחר שהמשקין יכולין לצאת ע"י היסק, אין זו טומאה בלועה ומטמאה. לשיטת רבי יוחנן – אחד משקין קלין ואחד משקין חמורין, אם הוסק התנור הוא טמא, ואם לאו אינו טמא, לפי שהטומאה בלועה בחרסין, ואע"פ שיכולה לצאת ע"י הדחק אינה מטמאה. (למסקנת הסוגיא, כל זה כשאין מקפיד עליו, אבל אם מקפיד עליו מודה רבי יוחנן שמטמא).

בגד שיש בו כתם, והטבילו, ועשה על גביו טהרות, והעביר עליו שבעה סמנין ולא עבר, הרי זה צבע וטהרותיו טהורות, ואין צריך להטביל. ואין חוששין שמא דם הוא: לרבי יוחנן שגם אם דם הוא אינו מטמא, לפי שהוא בלוע ואין יכול לצאת אלא ע"י צפון שהוא ע"י הדחק. ולריש לקיש אע"פ שבלוע שיכול לצאת ע"י הדחק לא נחשב כטומאה בלועה, כיון שעיקר תחילת גזרתן של כתמים אינה אלא מדרבנן מקילין בהם.

ואם היה על הבגד דם וודאי – לרבי חייא הוא בטל, וכן לשיטת רבי יוחנן שטומאה בלועה שיכול לצאת ע"י הדחק אינו מטמא. ולריש לקיש אינו בטל.

רביעית דם של מת שנבלע בבית – הכלים שהיו בבית קודם שנבלעה, טמאים באהל, והכלים שבאו לבית לאחר שנבלע הדם בקרקע, טהורים.

נבלעה בכסות – אם מתכבסת ויוצא ממנה רביעית דם טמאה, ואם לאו טהורה. ולריש לקיש לא אמרו דין זה אלא בדם תבוסה, שיצא מן ההרוג רביעית דם בחייו ובמותו, ספק יצא רובו מחיים ספק יצא רובו לאחר מיתה, לפי שאינו מטמא אלא מדרבנן הקילו בו אע"פ שיכול לצאת ע"י צפון, אבל דם המת ממש, מטמא גם כשהוא בלוע בכסות, שמכיון שיכול לצאת ע"י הדחק לא נחשב כטומאה בלועה.

טומאה בלועה – כל שאינו יכול לצאת כלל, לדברי הכל טהור. (אפילו אם מקפיד עליו. מהרש"א). יכול לצאת והקפיד עליו, לדברי הכל טמא. יכול לצאת ואינו מקפיד עליו, לריש לקיש מטמא, ולרבי יוחנן אינו מטמא.

**************

יום רביעי כ"ז כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ס"ג

דף ס"ג ע"א

איזהו רוק תפל שמבטלין בו את הכתם? (ראה לעיל סב.) – כל שלא טעם כלום מבערב, כלומר שלא יאכל אפילו קודם היום לאחר שניעור משנתו, שהשינה ממררת את הרוק ומחזקתו, והאוכל ממתקו ומעביר את כחו. אבל אמש (קודם שינה), אוכל כשאר בני אדם. וצריך שיעבור עליו חצות הלילה בשינה, או שיהיה מתנמנם, כלומר שישן ולא ישן, ער ולא ער, וכשקורין אותו הוא משיב, ואינו יודע להחזיר בסברא, וכשמזכירין לו הוא נזכר. אבל אם היה ניעור לגמרי כל הלילה, או שהיה ישן כל היום, אין זה רוק תפל.

השכים ושנה את פרקו, כל שיצא רוב דיבורו של שלש שעות, אין זה רוק תפל, שהדיבור מעביר כח הרוק.

לריש לקיש צריך שיהא רוק תפל עם כל אחד משבעת הסמנין שמבטלין בהן את הכתם.

מי גריסין [שמבטלין בו את הכתם] צריך לעיסה – שהבל פיו מועיל לו. לרבי יהודה צריך שיהא רותח, וקודם שיתן לתוכו מלח, שהמלח מעביר כח הגריסין.

'עובר' לשון 'קודם' הוא – שנאמר: 'וירץ אחימעץ דרך הככר ויעבור את הכושי', 'והוא עבר לפניהם', 'ויעבור מלכם לפניהם וה' בראשם'.

מי רגלים שהחמיצו [שמבטלין בו את הכתם] – צריך שיחמיצו שלשה ימים. וצריך שיעור לשיעורן, שיש להסתפק אם מי רגלים של ילד עדיף או של זקן, של איש או של אשה, מכוסים או מגולים, בימות החמה או בימות הגשמים.

שבעת הסמנין שמבטלין בו את הכתם צריך לכסכסן שלש פעמים. ונסתפק רבי ירמיה, אם הולכה והובאה חשובין כפעם אחת או כשני פעמים. ולא נפשט.

העביר שבעת הסימנין שלא כסדרן השנויין במשנה (ראה סב.), לא עשה ולא כלום. ואם הקדים שניים לראשונים, השניים להעברתן שהן ראשונים לכסדרן עלו לו, וראשונים להעברתן שהן שניים לכסדרן לא עלו לו.

כל אשה שיש לה וסת הגוף – שקבעה שלשה פעמים לראות דם בשעת אחד מן ההרגשות הגוף, דינה כוסת של ימים, שאם ראתה דם בהרגשה זו, אינה מטמאה למפרע אלא דיה שעתה.

ואלו הן ווסתות הגוף: המפהקת, ומעטשת, וחוששת בפי כריסה נגד טיבורה, ובשפולי מעיה (בית הרחם). וכמין צמרמורות אוחזין אותה. וכן השופעת דם טמא מתוך דם טהור, שרגילה לראות דם טהור תחלה ואח"כ דם טמא, קבעה וסת שכל שעה שתראה דם טמא אחר דם טהור דיה שעתה. וכן כיוצא בהן, לרבות אשה שראשה כבד עליה, ואבריה כבדים עליה, ורותתת וגוסה.

דף ס"ג ע"ב

היתה למודה להיות רואה יום חמשה עשר, ושינתה ליום עשרים – זה וזה אסורים. ראתה שלש פעמים ליום עשרים, הותר יום חמשה עשר וקבעה לה יום עשרים, שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים. וזו דברי ר"ג בר רבי משום רשב"ג, שאין חזקה אלא בשלש פעמים,

אבל לשיטת חכמים (הסוברים כרבי. תוס') קובעת אשה בווסתות של ימים בשתי פעמים. ובווסתות הגוף, באלו שהן מנויין במשנה (ראה ע"א) קובעת בפעם אחת. (ואפילו באלו שלא נשנו בפירוש, כגון שראשה כבד עליה ואבריה כבדין עליה, ורותתת וגוסה, קובעת בפעם אחת, שנשנו בריבוי 'כיוצא בהן'). ואלו שאינן שנויין במשנה, כגון אם אכלה שום וראתה, אכלה בצלים וראתה, כססה פלפלים וראתה, אינה קובעת אלא בשלשה פעמים.

היתה למודה להיות רואה בתחלת וסתות הגוף – כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טמאות. היתה רגילה לראות בסוף הוסתות, כל הטהרות שעשתה בתוך הוסתות טהורות.

לרבי יוסי אף ימים ושעות וסתות, ולרבי יהודה אסורה בכל עונת הוסת. כיצד? היתה למודה להיות רואה מיום עשרים ליום עשרים בשעה שישית, הגיע יום עשרים ועדיין לא ראתה, לרבי יהודה אסורה לשמש כל שש שעות ראשונות, ולרבי יוסי מותרת עד שש שעות, וחוששת בשעה שישית. עברו שש שעות ולא ראתה, לרבי יהודה אסורה לשמש כל היום כולו, ולרבי יוסי מותרת מן המנחה ולמעלה. והלכה כרבי יהודה.

היתה רגילה לראות עם הנץ החמה – לרבי יוסי אינה אסורה אלא בשעה שהיא רגילה לראות. לרבי יהודה, אם רגילה לראות בסוף הלילה, אסורה בכל הלילה ומותרת בכל היום שלאחריו אם עדיין לא ראתה, ואם רגילה לראות בתחילת היום, מותרת בכל הלילה, ואסורה בכל היום.

'והזרתם את בני ישראל מטומאתם' – אזהרה לבני ישראל שיפרשו מנשותיהן סמוך לוסתן. וכמה? עונה. ורק באותה עונה שרגילה לראות בו, ולא בעונה אחרת שלפניה.

***************

יום חמישי כ"ח כסלו תש"פ

מסכת נדה דף ס"ד

דף ס"ד ע"א

היתה למודה להיות רואה יום ט"ו, ושינתה וראתה ביום כ' – זה וזה אסורין. שינתה פעמיים ליום כ', זה וזה אסורין. שינתה שלש פעמים ליום כ', הותר ט"ו וקבעה לה יום כ'. שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה ג' פעמים, ואינה מטהרת מן הוסת עד שתעקר ממנה שלש פעמים.

ראתה יום ט"ו לחודש זה, ויום ט"ז לחודש זה, ויום י"ז לחודש זה – לרב קבעה לה וסת לדילוג, ואסורה ליום י"ח לחודש רביעי, ויום י"ט לחודש חמישי, וכן לעולם. שיום ט"ו הראשון הוא מן המנין, ונמצא שכבר קבעה שלש פעמים. ולשמואל לא קבעה עד שתשלש בדילוג, שיום ט"ו הראשון אינו מן המנין, שלא ראתה בו בדילוג.

אשה שניסת לראשון ומת, ניסת לשני ומת – לרבי לא תנשא לשלישי, שבשתי פעמים הוחזקה להיות קטלנית. לרשב"ג מותרת לינשא לשלישי, ורק אם מת שלישי לא תינשא לרביעי, שאין חזקה אלא בשלש פעמים.

היתה למודה להיות רואה יום ט"ו, ושינתה ליום ט"ז – זה וזה אסורים. שינתה ליום י"ז – הותר ט"ז, ונאסר ט"ו וי"ז. שינתה ליום י"ח, הותרו כולן ואין אסור אלא מי"ח ואילך, שיום ט"ו עקרתו שלשה פעמים, וט"ז וי"ז נעקרו בפעם אחת, ואפילו י"ח הבא לא יאסר אלא י"ט, שהרי שילשה בדילוג וקבעה לה וסת לדילוג. וגם רב הסובר שאשה קובעת בדילוג כשמדלגת שני פעמים, מודה כאן שלא קבעה בדילוג כשראתה פעם שנית בדילוג ביום י"ז, משום שוסתה היה מתחילה קבוע ליום ט"ו, לפיכך ראיתה הראשון ביום ט"ו נמנה עם ראיות שעברו שהרי ראתה בזמנה, ולא עם הראיות שלאחר מכן שהיו בדילוג. ורק כשהיה ראיה ראשונה ביום ט"ו באופן שלא היה לה וסת קודם, או שהיה לה וסת ביום עשרים, קובעת בשתי דילוגים.

ראתה יום כ"א בחודש זה, יום כ"ב בחודש זה, יום כ"ג בחודש זה – קבעה לה וסת בדילוג. ולשמואל קבעה רק אם היתה רגילה קודם לכן לראות ביום כ', ונמצא שדילגה שלש פעמים.

אבל אם סירגה, שבחודש שני ראתה ביום כ"ב, ובחודש שלישי ליום כ"ד – לא קבעה לה וסת, לפי שאין דילוג זה דומה לראשון, שהראשון יום אחד וזה שני ימים כאחד.

אע"פ שאין אשה קובעת לה וסת עד שתקבענה שלש פעמים, צריכה לחשוש גם בפעם אחת – שאם ראתה ביום ט"ו פעם אחת חוששת לט"ו הבא ולא תשמש. בין אם אותו יום ששינתה בו הוא בתוך ימים שראויה להיות בהן נדה, כגון שהיתה למודה להיות רואה ביום ט"ו לטבילתה שהוא כ"ב לראייתה, ושינתה ליום עשרים לטבילה שהוא כ"ז לראייה, והוא לאחר ששלמו י"א ימי זיבה. ובין אם אותו יום ששינתה בו הוא בתוך ימי זיבה, כגון שהיתה למודה לראות ביום ט"ו לטבילתה, והקדימה לראות ליום י' לטבילתה, אסורה בחודש שלאחריו ביום י' לטבילתה, ואין אומרים שמאחר שבי"א ימי זיבה אינה מוחזקת לרואה, לא נחשוש לראיה אחת ונאמר שאקראי בעלמא הוא.

קבעה ווסת שני פעמים, דינה כמי שראתה פעם אחת, שנעקר בפעם אחת שלא ראתה, ואין צריכה לעקור בשני פעמים. ולפיכך אם היתה למודה להיות רואה יום עשרים, ושינתה ליום שלשים, זה וזה אסורים. הגיע יום עשרים ולא ראתה, מותרת לשמש עד יום שלשים, וחוששת ליום שלשים. הגיע יום שלשים וראתה, הגיע יום עשרים ולא ראתה, והגיע יום שלשים ולא ראתה, והגיע יום עשרים וראתה, הותר יום שלשים ונאסר יום עשרים, מפני שאורח זה שחזר לשוב ביום עשרים, בזמנו הראשון בא.

דף ס"ד ע"ב

נשים בבתוליהם כגפנים – יש גפן שיינה אדום, ויש גפן שיינה שחור, ויש גפן שיינה מרובה, ויש גפן שיינה מועט.

כל גפן יש בה יין – כלומר כל אשה יש לה בתולים ודמים. וזו שאין בה יין, הרי זה דור קטוע, שמכיון שאין להן דמים מרובים אין בניהם מרובים.

כשם שהשאור יפה לעיסה – כך דמים יפין לאשה. כל אשה שדמיה מרובין – בניה מרובין.

הדרן עלך האשה

פרק עשירי – תינוקת

תינוקת שלא הגיע זמנה לראות וניסת – לבית שמאי נותנין לה ארבע לילות שמשמשת עם בעלה אפילו אם הוא רואה דם, ותולין שהוא דם בתולים. ולבית הלל בין אם ראתה דם נדות בבית אביה, ובין אם לא ראתה, נותנים לה עד שתחיה המכה.

ונחלקו אמוראים מהו שיעור של 'עד שתחיה המכה': לשיטת רב – כל זמן שנוחרת, והיינו שאם היא עומדת ורואה יושבת ואינה רואה, בידוע שלא חיתה המכה. וכן אם היא על גבי קרקע ורואה על גבי כרים וכסתות ואינה רואה, בידוע שלא חיתה המכה. ואם היא על גבי כולם ורואה, או ע"ג כולם ואינה רואה, בידוע שחיתה המכה. ולשיטת שמואל – כל זמן שהיא רואה דם מחמת תשמיש.

תינוקת שהגיע זמנה לראות, ולא ראתה, וניסת – לבית שמאי נותנין לה לילה הראשון, ולבית הלל עד מוצאי שבת ארבע לילות (שהבתולה נשאת לרביעי). ואם שימשה בימים – לרב לא הפסידה הלילות, שעד מוצאי שבת מותרת בין ביום בין בלילה. וללוי הפסידה הלילות, שארבע לילות היינו ארבעה עונות.

ראתה כשעודה בבית אביה – לבית שמאי נותנין לה בעילת מצוה, ולבית הלל כל הלילה כולה.

מותר לבעול לכתחלה בשבת – ואפילו אם לא בעל רק שתי בעילות והפתח דחוק, מותר. שפרצה דחוקה מותר ליכנס בה בשבת ואף על פי שמשיר צרורות.

בעל ולא מצא דם, וחזר ובעל ומצא דם – לרבי חנינא היא טמאה, כי אם היה זה דם בתולים היה בא בבעילה ראשונה. ולרבי אסי היא טהורה, שלפעמים מזדמן שלא יצא מתחילה דם בתולים, כמו שהעיד שמואל על עצמו שיכול לבעול כמה בעילות בלא דם. ולרבי חנינא אין למדים משמואל שכוחו רב.

בוגרת – אם לא ראתה, נותנין לה לילה הראשון. ולא אמרו בית הלל שנותנים ארבע לילות כשהגיע זמנה לראות אלא בנערה. ואם ראתה, אין לה אלא בעילת מצוה ולא יותר.