לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי כ"ח מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ל"ד

דף ל"ד ע"א

דם עובדת כוכבים: בית שמאי מטהרים – ואע"פ שגזרו חכמים על עובדי כוכבים שיהיו כזבין לכל דבריהם, ורוקה ומימי רגליה טמא, טיהרו חכמים את דמה כדי שיהא ניכר שטומאתה מדרבנן ולא ישרפו עליה תרומה. ולא רצו לטהר רק את היבש ולא את הלח, שמא יבואו לחלק בדם ישראלית שהוא של תורה ולומר שמטמא רק לח ולא יבש, לפיכך לא גזרו בה שום טומאה. ולא אמרו להיפך שיהא דמה טמא ורוקה ומימי רגליה טהור, לפי שרוקה ומי רגליה מצויים, ודמה אין מצוי כל כך. ולבית הלל דמה כרוקה ומימי רגליה שמטמא לח ולא יבש – שזבה מן התורה דמה מטמא לח ויבש, ועשו חכמים היכר בעובדת כוכבים שיבש אינו מטמא.

דם טוהר של מצורעת: בית שמאי מטהרים – ואע"פ שמעיינות מצורעת כגון רוקה ומימי רגליה הן אב הטומאה, דם לא נקרא מעין לפי שאינו מתעגל ויוצא כרוק. ולבית הלל הוא כרוקה ומימי רגליה שמטמא לח ולא יבש, שגם הדם נחשב מעיין שלה. (טעם מחלוקת אם הדם נחשב כמעין מבואר להלן ע"ב).

דם היולדת שעברו ימי טומאת לידתה ולא טבלה: לבית שמאי הוא כרוקה ומימי רגליה שמטמא לח ולא יבש – שכל זמן שלא טבלה הרי היא בנדתה לכל דבריה, ורוקה ומימי רגליה בטומאתן, וכן דמה אע"פ שהוא דם טוהר, וגם אינו נקרא מעין לב"ש שאינו מתעגל ויוצא, גזרו עליה חכמים טומאה לאחר שבעה אטו תוך שבעה. אבל לא גזרו שיטמא גם יבש כמו לפני שבעה, שעשו חכמים היכר שטומאתה מדרבנן כדי שלא ישרפו עליה תרומה וקדשים. ולבית הלל – מטמא לח ויבש, שסוברים שטומאתה מן התורה כל זמן שלא טבלה. ומודים בית שמאי ביולדת בזוב שדמה מטמאה לח ויבש, שטומאתה מן התורה כל זמן שלא טבלה.

מן התורה בני ישראל מטמאין בזיבה ולא העובדי כוכבים – שנאמר 'דבר אל בני ישראל ואמרת אליהם איש איש כי יהיה זב'. אבל חכמים גזרו עליהן שיהו כזבין לכל דבריהם.

זובו של גוי מטמא אפילו לבית שמאי – שיש כבר היכר שטומאתו מדרבנן בקריו שהוא טהור. וקריו טהור אפילו לבית הלל, שעשו חכמים היכר לידע שטומאתו דרבנן. (שאין היכר בזה שמטמא לח ולא יבש כמו שאמרו לענין דם עובדת כוכבים, כי גם בדין תורה קרי מטמא לח ולא יבש). והטעם שלא אמרו להיפך, שיהא זובו טהור וקריו טמא, כי הזב לא תלוי במעשה, וקרי תלוי במעשה.

עובדת כוכבים שפלטה שכבת זרע מישראל – אותה טיפה טמאה. ובת ישראל שפלטה שכבת זרע מן העובד כוכבים – טהורה, שקריו של גוי טהור.

דף ל"ד ע"ב

שכבת זרע של ישראל טמאה בכל מקום – ואפילו במעי עובדת כוכבים. ושל עובד כוכבים, טהורה בכל מקום, ואפילו במעי ישראלית, חוץ ממי רגלים של גוי המעורב בשכבת זרע שהוא טמא, שמי רגליו של גוי טמא מדרבנן שהרי עשאום כזב.

שכבת זרע של ישראל במעי עובדת כוכבים – בתוך שלשה ימים מטמא. לאחר שלשה ימים – נסתפק רב פפא, שמא לא אמרו שהיא טהורה אלא במעי ישראל לפי שהם יראים וחרדים במצות, ומתוך דאגתן מתחממין והזרע מסריח, אבל בגופן של גויים שאינן יראים במצוות, אין הזרע מסריח. או שמא גם אצל הגוי הוא מסריח, שגופן מתחמם משקצים ורמשים שהן אוכלים.

דם טוהר של מצורעת – לבית הלל מטמא לח כמעינותיה, שנאמר 'לזכר' לרבות מצורע למעינותיו, 'ולנקבה' לרבות מצורעת למעינותיה, והרי יש ללמוד מעינות הזכר מנקבה מק"ו, שנקבה אינה טעונה פריעה ופרימה ואינה אסורה בתשמיש המטה וריבתה תורה את מעינותיה, זכר לא כל שכן, ולמה נאמר 'לזכר', אם אינו ענין לזכר תנהו ענין לנקבה, ואם אינו ענין למעינותיה תנהו ענין לדמה שהוא כמעינותיה. ולבית שמאי אין למדים זכר מנקיבה, שיש לדחות מה לנקבה שכן מטמאה מאונס. או משום ש'לזכר' בא לרבות את הקטן. ולבית הלל למדים מ'זאת תורת הזב' בין גדול בין קטן.

למסקנת הגמרא זוב של קטן מטמא במגע אפילו בראיה ראשונה – (אפילו כשהוא פחות מבן תשע), ואע"פ שטומאת ראיה ראשונה נלמדת מ'זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע', אין אומרים שכל ששכבת זרע שלו מטמא ראייה ראשונה שלו מטמאה, וזה שאין שכבת זרעו מטמא אינו מטמא ראיה ראשונה, שכבר נאמר 'זאת תורת הזב בין גדול בין קטן', מה גדול ראייה ראשונה שלו מטמא אף קטן גם ראייה ראשונה שלו מטמא.

************

יום רביעי כ"ט מרחשון תש"פ

מסכת נדה דף ל"ה

דף ל"ה ע"א

ראיה ראשונה של זב, אינו מטמא במשא אלא במגע – שהוקש לקרי שאינו מטמא במשא. ראיה שניה של זב, מטמא במשא.

ראיה ראשונה של מצורע – נסתפקו בגמרא אם מטמא במשא משום שמקום זיבה מעין הוא, והרי הוא כשאר מעינות הזב שמטמא במשא, או שמא מקום זיבה אינו מעין. ולמסקנת הגמרא מטמא במשא – לשיטת רב יוסף שלמד זב קטן מ'זאת תורת הזב' ומיותר 'לזכר ולנקבה' לרבות מצורע למעינותיו ומצורעת למעינותיה, ונמצא שהוקש מצורע לזב גמור בעל שתי ראיות (שהרי נאמר שם 'והזב את זובו), וללמד שגם ראיה ראשונה שלו מטמא במשא.

ראייה ראשונה של זב מטמאה באונס – (בין טומאה קלה האמורה בה, ובין להצטרף לשניה לטמא כזב גמור), שנאמר, 'זאת תורת הזב ואשר תצא ממנו שכבת זרע', מה שכבת זרע מטמא באונס אף ראייה ראשונה של זב. (אבל על ראיה שניה נאמר 'מבשרו', ולא מחמת אונסו).

זב שראה ראייה ראשונה – בודקין אותו אם ראה באונס מאכל או משתה בקפיצה או במשוי, ולא משום טומאה, שראיה ראשונה מטמא גם באונס, אלא לענין קרבן, שאם היתה ראשונה באונס אינה מצטרפת לשלש לחייבו קרבן. ראה ראיה שניה – בודקין אותו, ואם ראה באונס, אין עליו טומאה חמורה של זב בעל שתי ראיות.

ראה ראיה שלישית – לרבי אליעזר בודקין אותו מפני הקרבן, שאם ראה אותה באונס אינו מביא קרבן, שדורש 'אתים', ו'את' זובו מרבה ראיה שלישית שאינה מצטרפת לקרבן אם ראה אותה באונס. ורק בראיה רביעית הוקש לנקבה שאפילו אם ראה באונס טמא. (ואע"פ שכבר נטמא טומאה חמורה בשניה, וכבר נתחייב בקרבן בשלישית, נפ"מ שאם פסק והתחיל לספור שבעה נקיים, וראה ראיה רביעית אפילו באונס, סותר). ולחכמים אין בודקין אותו בראיה שלישית, שאין דורשים 'את', ובראיה שלישית כבר הוקש לנקבה שגם אם ראה באונס מצטרף לראיות ראשונות לחייבו קרבן.

דף ל"ה ע"ב

זב בכלל בעל קרי היה בראייה ראשונה – ולמה יצא בראייה שנייה, להקל עליו ולהחמיר עליו. להקל עליו שאינו מטמא באונס בראיה שניה כמו בראשונה, ולהחמיר עליו שהוא עושה משכב ומושב.

זוב דומה למי בצק של שעורים, זוב בא מבשר המת שכבת זרע בא מבשר החי. זוב דיהה, כלומר מתמקמק ונפרד ואינו קשור, ודומה ללובן ביצה המוזרת, שאינה משרצת אפרוח תחת תרנגולת. שכבת זרע קשורה, ודומה ללובן ביצה שאינה מוזרת.

לשיטת רב דם הבא בימי לידה ודם הבא בימי טוהר ממעין אחד הן באין – והתורה טמאתו כל שבעה לזכר וי"ד לנקבה, והתורה טהרתו לאחר מכן. ולדברי לוי שני מעינות הם (לפי בית הלל. ראה בסמוך), נסתם הטמא לאחר שבועיים לנקיבה וז' לזכר, ונפתח הטהור. נסתם הטהור לאחר ארבעים או שמונים, ונפתח הטמא.

השופעת מתוך שבעה לאחר שבעה ללידת זכר, או מתוך ארבעה עשר לאחר ארבעה עשר בלידת נקיבה – לרב דמה טהור, שהתורה טיהרתו אפילו במעין אחד, וללוי דמה טמא, שמכיון שלא פסקה לא נסתם מעין הטמא.

השופעת מתוך ארבעים לאחר ארבעים בזכר, או מתוך שמונים לאחר שמונים בנקיבה – לרב דמה טמא, שהתורה טמאתו אע"פ שהוא ממעין אחד עם ימי טוהר, ללוי דמה טהור, כיון שלא נסתם המעין הטהור.

דם טוהר של יולדת שעדיין לא טבלה מטומאת לידתה – לב"ש מטמא לח ולא יבש, ולב"ה מטמא לח ויבש. ונחלקו אמוראים באיזה אופן חולקים וטעם מחלקותן:

לשיטת לוי – אם פסקה לראות דם טמא, וחזרה לראות דם בימי טהרה, לדברי הכל אינו מטמא מן התורה, ורק מדרבנן מטמא כשהוא לח ולא יבש. (לבית הלל לפי ששני מעיינות הן, וזה דם טהור הוא, ולבית שמאי אע"פ שמעין אחד הוא התורה טיהרתו). ונחלקו כששופעת, שלבית הלל שני מעינות הן, וכיון שלא נסתם המעין הטמא, עדיין אין זה דם טוהר ולפיכך מטמא לח ויבש. ולבית שמאי מעין אחד הוא, ואע"פ כן התורה טיהרתו בימי טוהר, ולפיכך אינו מטמא אלא מדרבנן כשהוא לח.

לשיטת רב – נחלקו בין כשפסקה ובין כשהיא שופעת, ולדברי הכל מעין אחד הוא, אלא שלבית שמאי התורה תלתה את טהרת הדם בימים, ואע"פ שלא טבלה כשהגיע ימי טוהר אין טומאה על הדם, ולבית הלל התורה תלתה את טהרת הדם בימים ובטבילה, וכל זמן שלא טבלה לא נקרא דם טוהר ומטמא לח ויבש.

דם טוהר של יולדת בזוב (ע"פ הסוגיא כאן ולהלן לו.) – לשיטת רב אם ראתה לאחר שספרה שבעה נקיים ועדיין לא טבלה – עדיין היא מחלוקת ב"ש וב"ה אם הוא תלוי בימים או בטבילה. ואם ראתה קודם שספרה – לדברי הכל מטמא לח ויבש, שכל זמן שלא ספרה זבה היא ודמה דם זיבה וטמא.

ולדברי לוי (ראה גם להלן לו.) – אם פסקה בימי טומאה, ושוב ראתה בימי טוהר, אם לא ספרה, לבית הלל דמה טמא משום שמעין אחד הוא והוא דם זיבה, ולבית שמאי דמה טהור אע"פ שהיא זבה, לפי ששני מעינות הוא, והוא דם טהור. ובשופעת, לדברי הכל דמה טמא, לפי שהוא ממעין ראשון שהוא דם טמא. ואם ספרה – אם פסקה בין ימי טומאה לימי טהרה, לדברי הכל דמה טהור, שכבר יצאה מכלל זיבה, ולבית הלל שני מעיינות הן, וזה דם טהור הוא, ולבית שמאי אע"פ שמעין אחד הוא התורה טיהרתו. ואם היא שופעת, קודם שספרה לדברי הכל דמה טמא, ואפילו לבית שמאי שסוברים מעין אחד הוא והתורה טיהרתו כשהגיעו ימי טוהר, כל זה בסתם יולדת, אבל לא בזבה שהיא צריכה ספירת שבעה. ולאחר שספרה, לבית שמאי דמה טהור ולבית הלל דמה טמא. ואיך יתכן שספרה ועדיין היא שופעת, כגון ביולדת נקיבה שימי טומאת לידה שלה י"ד ימים, וספרה בשבוע ראשון, ובשבוע שני ראתה ועדיין שופעת עד לאחר י"ד, ולדברי האומר ימי לידתה שאין רואה בהן עולין לה לספירת זיבתה.

הבועל יולדת בימי טומאתה – טמא כדין בועל נדה. היולדת טמאה בימי טומאתה בין בימים ובין בלילות. שנאמר 'דותה תטמא'.

'דותה תטמא' – לרבות את היולדת בזוב שצריכה שתשב שבעה ימים נקיים, ולשיטת ללוי ששני מעינות הן, צריכה שתפסוק משהו לאחר ימי טומאתה, ולאחר מכן אפילו תראה כל שבעה יעלו לה שבעה נקיים, שאין זה דם טמא.