לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שני י"ח כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"ד

דף נ"ד ע"א

אשה שכל ימיה היא רואה דם יום אחד, ויום אחד אינה רואה, וכל ראיותיה הן ביום – מותר לה לשמש בכל מחזור י"ח ימים של ימי נדות וזיבות באלו הימים: בליל שמיני וביום שמיני לראיתה, ובליל תשיעי, ובעוד ארבעה לילות מתוך י"ח הימים. שבראיתה ביום ראשון הרי היא נדה שבעת ימים, וביום שביעי לערב טובלת ומותרת בליל שמיני וביומו ובליל תשיעי, ביום תשיעי שהיא רואה יום אחד, תהא שומרת יום עשירי ותשמש בלילה שאחריו, ותראה בי"א ותשמור י"ב ותשמש בלילה הרי שתים, ותראה בי"ג ותשמור י"ד ותשמש בלילה הרי שלשה, ותראה ט"ו ותשמור ט"ז ותשמש לערב הרי ד', ובי"ז תראה ותשמור י"ח, הרי כלו י"ח ולא שמשה אלא ד' לילות, לבד שמיני ולילו. (וליל י"ט בכלל מחזור הבא).

ואם היה דרכה לראות בלילות – אינה משמשת אלא בליל שמיני ויומו בלבד, אבל לא בלילה שלאחריו (ליל תשיעי) שהרי תראה בו ותהא טמאה, וצריכה לשמור עשירי, ובלילה לא תטבול שהרי רואה, וכן עד סוף י"ח. ובי"ט תהא תחלת נדה ותחזור למנינה ותשמש בשמיני, וכן לעולם.

אשה שדרכה כל ימיה לראות דם שני ימים, ולא לראות שני ימים (והיא רואה את ראיותיה בלילה. וכן כל המנויים להלן) – משמשת שמיני ושנים עשר וששה עשר ועשרים, שעד יום שביעי היא נדה, וטובלת לערב, ומשמשת ליל שמיני ויומו. ולערב שהוא ליל תשיעי תראה וכן בליל עשירי, ותשמור יום י"א לאלו שני ימים כדין זבה קטנה, וטובלת לערב ומשמשת י"ב שלם, ותראה י"ג וי"ד ותהא שומרת ט"ו ותשמש ט"ז, ותראה י"ז וי"ח, ותשמור י"ט.

ואע"פ שיום י"ח הוא י"א לזיבתה, והלכה כבית הלל שיום י"א א"צ שימור יום כנגדו בי"ב – צריכה לשמור יום י"ט. והטעם: לרב ששת משום שמדרבנן אסור לעשות כן וצריכה שימור. ולרב אשי אין איסור אפילו מדרבנן, ואינו אלא גרגרן, אלא שצריכה שימור ביום י"ב כנגד הראיה שראתה ביום י"ז שהוא עשירי לזיבתה. וביום עשרים היא משמשת, וביום כ"א הוא תחילת נדתה וחוזרת למנינה.

אשה שדרכה לראות שלשה ימים ושלא לראות שלשה ימים – משמשת שני ימים בי"א וי"ב, ששבעת ימים נדה היא, ובשמיני ותשיעי שהיא רואה בהן היא זבה קטנה, וצריכה שימור ביום עשירי. ומשמשת בי"א וי"ב, וכשהיא רואה י"ג י"ד וט"ו נעשית זבה גדולה, וצריכה לספור שבעה נקיים, והיא לא תראה שבעה נקיים לעולם.

היה דרכה לראות ארבעה ימים ולא לראות ארבעה ימים – משמשת ביום שמיני, ושוב אינה משמשת לעולם, שמכיון שתראה מתשיעי ארבעה ימים נעשית זבה גדולה, וצריכה שבעה נקיים, ואין לה לעולם. ואם היה דרכה לראות חמשה ימים ולא לראות חמשה ימים – משמשת שלשה ימים, מיום שמיני עד עשירי, ושוב אינה משמשת לעולם מטעם הנזכר. היה דרכה לראות ששה ימים ולא לראות ששה ימים – משמשת חמשה ימים, מיום שמיני ועד י"ב, ושוב אינה משמשת לעולם מטעם שנתבאר.

היה דרכה לראות שבעה ימים ולא לראות שבעה – משמשת רביע ימיה מתוך כ"ח ימים, שבשבעה ימים ראשונים טמאה נדה, לאחר מכן משמשת שבעה ימים שאינה רואה בהן, לאחר מכן טמאה שבעה והיא זבה, ולאחר מכן תספור שבעה נקיים לזיבתה, ושוב היא חוזרת לתחילת נדתה, נמצא משמשת שבעה ימים מתוך כל כ"ח שהוא רביע ימיה.

היה דרכה לראות שמונה ולא לראות שמונה – משמשת חמשה עשר יום מתוך ארבעים ושמונה. כיצד?

בשמונה ימים הראשונים שהיא רואה – שבעה מהן היא טמאה נדה, וביום השמיני היא זבה קטנה. שמונה ימים שניים שאינה רואה – ביום תשיעי שומרת יום כנגד יום שמיני, ומיום עשירי משמשת שבעה ימים. שמונה ימים שלישיים שהיא רואה – יום י"ז וי"ח הן ימי זוב, וששה שלאחריהן הן תחילת נדות. שמונה ימים רביעיים שאינה רואה – יום הראשון שהוא כ"ה לראיה ראשונה הוא שביעי של ימי נדה, ולאחר מכן משמשת שבעה ימים. שמונה ימים חמישיים שהיא רואה – ד' ימים ראשונים שהן מל"ג עד ל"ו הן בימי זיבה, והרי היא זבה גדולה וצריכה ספירת שבעה נקיים. שמונה ימים הששיים שאינה רואה – שבעה עולין לספירת שבעה נקיים לזיבתה, ובשמיני משמשת. נמצא משמשת ט"ו יום מתוך מ"ח, וביום מ"ט כשתראה תהא תחלת נדה ותחזור למנין שאמרנו.

וממה שהיא משמשת ביום מ"ח, למדנו שימי נדתה שאין רואה בהן עולין לספירת זיבתה – שהרי השמונה החמשיים שנעשית בהן זבה אין מהן אלא ד' מימי זיבה, וד' האחרונים מימי נדה הן, ואע"פ שאין כאן תחילת נדה כל זמן שלא ספרה שבעה נקיים וטהרה מזובה, מ"מ ד' האחרונים ראויין לנדות, ואילו היה הדין שימי נדות שאין רואה בהן אין עולין לספירת זיבתה, לא יעלו שלשה ימים הראשונים של השמונה הששיים לימי הספירה, שהן השלמת ימי נדה, ואם כן לא נשארו עד יום מ"ח רק חמשה ימים לספירה, וכשתראה יום מ"ט סותרת, וכן כל שמונה ימים השביעיים, ועד שיגיע יום ס"ג לא ישלימו ימי ספירתה.

דף נ"ד ע"ב

אשה שילדה כשהיא בזוב, ופסקה לראות מיד לאחר הלידה – עולין לה ימי לידה שאינה רואה בהן לספירת זיבתה.

אשה שראתה שני ימים בימי זיבה, וביום השלישי הפילה ואינה יודעת מה הפילה – יש כאן ספק זיבה וספק לידה, שאם ולד הוא ולא ראתה דם בפתיחת הקבר, הרי היא לידה ולא זיבה. ואם אינו ולד וראתה דם בפתיחת הקבר, יש כאן זיבה ואין כאן לידה. ואם ולד הוא וראתה דם בלידה, יש כאן לידה וזיבה. ואם נפתח קבר בלא דם ואינו ולד, אין כאן לא זו ולא זו.

ולפיכך מטילין עליה גם חומר לידה, לטמא שבועיים אפילו אם לא תראה בהן דם (שמא ילדה נקיבה), וגם חומר זיבה, שכל זמן שלא תפסוק שבעה נקיים לא תטהר. ומביאה קרבן ואינו נאכל, שמא אין כאן לא לידה ולא זיבה. וימי לידתה שאין רואה בהן, עולין לה לספירת זיבתה.

אשה שדרכה לראות תשעה ימים, ותשעה ימים לא לראות – משמשת שמונה ימים מתוך שמונה עשר. שבשבעה ימים ראשונים היא נדה, בשתים שלאחריהם נעשית זבה קטנה, ושומרת יום עשירי כנגדן, ונשארו לה שמונה ימים לתשמיש. וכשתחזור ותראה ביום י"ט שוב חזרה לתחילת נדות, וכן לעולם לא תהא זבה (גדולה).

אשה שדרכה לראות עשרה ימים ולא לראות עשרה ימים – ימי שמושה כימי זיבתה, ששבעה מעשרה ימים שהיא רואה הן לנדות, ושלשה ימי זיבה, ושבעה מעשרה ימים שאינה רואה הן לספירה, ושלשה ימי תשמיש, נמצא שיש לה שלשה ימי תשמיש כנגד שלשה ימי זיבות.

וכן למאה, שאם דרכה לראות מאה ימים, ולא לראות מאה ימים, שבעה ממאה הראשונים הן ימי נדות, וצ"ג שנשארו הן ימי זיבה, וכמו כן שבעה ממאה השנייים הן לספירת נקיים, וצ"ג שנשארו מותרת בתשמיש. וכן לאלף.

הדרן עלך בא סימן

פרק שביעי – דם הנדה

דם הנדה ובשר המת מטמאין לחין ויבשין. ולרבי יוסי בשר המת יבש שאינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה, טהור.

הזוב, והניע, והרוק, והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע – מטמאין לחין ולא יבשין. ואם יכולין להשרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכמות שהן, מטמאין לחין ויבשין.

מנין שדם הנדה מטמא? שנאמר 'והדוה בנדתה', מדוה כמותה, מה היא מטמאה אף מדוה מטמאה. ומטמא גם כשהוא יבש, שנאמר 'יהיה' בהויתו יהא. בין שהיה לח נעשה יבש, ובין שהיה יבש מעיקרו, ש'יהיה' ריבוי הוא. ולפיכך המפלת כמין קליפה, כמין עפר, כמין שערה, כמין יבחושין אדומים, תטיל למים – אם נמוחו, טמא.

הנדה עושה משכב ומושב לטמא אדם ובגדים, אבל דמה אינו עושה משכב ומושב לטמא אדם ובגדים – שנאמר 'אשר היא יושבת עליו', היא ולא דמה.

אבן מנוגעת אינו עושה משכב ומושב לטמא אדם ובגדים – שנאמר 'הזב', ולא אבן מנוגעת.

משא נדה חמור לטמא אבן מסמא – והיא אבן גדולה המושמה על הכלים ונדה נשאת עליה, שמטמאה בגדים שתחת האבן. אבל משא דמה אינו מטמא באבן מסמא, שנאמר 'והנושא אותם', אותם ולא דמה.

************

יום שלישי י"ט כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"ה

דף נ"ה ע"א

מנין לבשר המת שמטמא גם כשהוא יבש? לריש לקיש שנאמר 'לכל טומאתו', לכל טומאות הפורשות ממנו, בין לח בין יבש. ולרבי יוחנן שנאמר 'או בעצם אדם או בקבר', אדם דינו כעצם, מה עצם יבש אף אדם יבש.

ואם הוא יבש יותר מדאי עד שהוא נפרך – לרבי יוחנן אינו מטמא, שאינו דומה לעצם, ולריש לקיש מטמא. ואם נתפורר ונעשה כעפר, לדברי הכל טהור.

כל שבמת מטמא, חוץ מן השיניים והשער והצפורן – שאינו מטמא אלא מה שדומה לעצם שנברא עמו ואין גזעו מחליף, יצאו השיניים שלא נבראו עמו, יצאו שער וצפורן שאף על פי שנבראו עמו גזעו מחליף. ובשעת חבורן הכל טמא.

'הגלודה' – והיא בהמה שנקלף עורה מפני טורח מלאכה או מחמת שחין – לרבי מאיר אינה טריפה, ולחכמים היא טריפה. והטעם: ללשון ראשון – לרבי מאיר אינה טריפה שהעור שלה חוזר, ולחכמים עד שהעור חוזר וגדל שולט בה אויר והיא מתה. ללשון שני – לחכמים היא טריפה שאין העור חוזר, ולרבי מאיר אע"פ שאינו חוזר בשרה מתקשה ונעשה כעור.

עור האדם – מטמא כבשרו. ללשון ראשון אינו מטמא מן התורה, שגזעו מחליף ואינו דומה לעצם, וחכמים גזרו עליו טומאה שמא יעשה אדם עורות אביו ואמו שטיחין לחמור. ללשון שני טמא מן התורה, שאין גזעו מחליף. ואם עיבדו או הילך בו כדי עבודה, מן התורה הוא טהור, לפי שבטלן מתורת בשר, וחכמים גזרו עליו טומאה שמא יעשה אדם עור אביו ואמו שטיחין.

בשר המת מטמא – אע"פ שגזעו מחליף, לפי שמקומו נעשה צלקת, כלומר שנראה בו חריץ או גומא ואין כולו חוזר.

דף נ"ה ע"ב

הזוב מטמא במגע ובמשא לטמא אדם ולטמא בגדים – למסקנא עיקר הדין שהוא מטמא נלמד מ'זובו טמא הוא', לימד על הזוב שהוא טמא. ולאחר מכן למדים שמטמא במגע ומשא אדם ובגדים מ'הזב את זובו לזכר ולנקבה', מקיש זובו לו, מה הוא לא חלקת בין מגעו למשאו לטמא אדם ולטמא בגדים, אף זובו כן.

זב בשתי ראיות הראשונות אינו מטמא באונס – מראיה שלישית ואילך הוקש לנקיבה ומטמא באונס, שנאמר 'הזב את זובו לזכר ולנקבה', זוב אחד, זובו שנים, ובשלישי הוקש לנקיבה.

רוק של זב מטמא – שנאמר 'וכי ירוק'. וכן כיחו וניעו ומי האף, שנאמר 'ו'כי ירוק. ואם לא נגע בטהור אינו מטמא, שנאמר 'בטהור' עד שיגע בטהור. ומטמאין גם במשא, שנאמר 'בטהור', שאם רָק במה שביד הטהור טמאהו, לפי שהוא נושא את הרוק. ומטמאין אדם ובגדים בין במגע בין במשא, שנאמר 'בטהור', טהרה שטהרתי לך במקום אחר טמאתי לך כאן, ואיזה זה זה מגע נבלה, שטהרתי לך בגדים שעליו וטמאתים לך כאן במגע הרוק.

מי האף של זב – לרב אינן מטמאין אלא אם נגררין דרך הפה, לפי שאי אפשר למי האף בלא צחצוחי הרוק. ולר' יוחנן מטמאין אפילו אם נגררין דרך החוטם, שמעיין הוא והתורה ריבתה אותו.

הכוחל עיניו מעובד כוכבים – לרב יכול להתעוור, אם יתן לתוכו סם. אבל אין חשש שימות, שיכול לגרור את הארס ולהוציאו דרך הפה. וללוי יש חשש שימות ע"י הארס.

תשעה משקין של זב הן:

הזיעה והליחה סרוחה והריעי – טהורין מכלום.

דמעת עינו, דם מכתו, וחלב האשה – מטמאין ברביעית אוכלין ומשקין כשאר משקין טמאים. שכל אלו קרויים משקה, בדמעות נאמר 'ותשקמו בדמעות שליש', ועל דם מכתו נאמר 'ודם חללים ישתה', ואין חילוק בין הרגו כולו להרגו במקצת, ועל חלב אשה נאמר 'ותפתח את נאד החלב ותשקהו'. אבל אין דמעת עינו מטמא טומאה חמורה (אדם ובגדים) גם לשיטת רב שיכול לגוררן דרך הפה, כי רק את הארס שבו יכול לגרר ולהוציא דרך הפה, ולא את הדמעות עצמן.

זובו, רוקו (ובכלל זה כיחו וניעו ומי האף), ומימי רגליו – מטמאין טומאה חמורה אדם ובגדים, לפי שמעיינות הן. שנאמר 'זובו טמא וזאת', לרבות מימי רגליו. (והמקור לטומאת זובו ורוקו – כבר נתבאר למעלה).

*************

יום רביעי כ' כסלו תש"פ

מסכת נדה דף נ"ו

דף נ"ו ע"א

דם היוצא מפי האמה של זב – טהור, שנאמר 'זובו טמא הוא', הוא טמא ולא דם היוצא מפי האמה. ומימי רגליו טמאין, שנאמר 'וזאת' לרבות מימי רגליו. ואין דורשין להיפך, שצריך להיות דומה לרוק שהוא מתעגל ויוצא וחוזר ונבלע, יצא דם שאינו מתעגל ויוצא, יצא חלב שבאשה (שאין מטמא טומאה חמורה רק טומאת משקין – לעיל נה:) שאע"פ שמתעגל ויוצא אינו חוזר ונבלע.

שרץ כשהוא לח – מטמא בין אם כולו שלם, ובין כשאינו שלם. כשהוא יבש, אם כולו שלם, ששלדו קיימת, מטמא, ואם לאו אינו מטמא. שנאמר 'בהם' ומשמע בכולן, ונאמר 'מהם' ומשמע גם במקצתן, הא כיצד? כאן בלח כאן ביבש.

וכן שרץ שנשרף, אם שלדו קיימת טמא, ואם לאו טהור. שנאמר 'בהם' ומשמע בכולן, ונאמר 'מהם' ומשמע שגם במקצתן, הא כיצד? כאן בשרוף כאן בשאינו שרוף.

לפיכך אם נמצא מקצת שרץ שרוף על גבי הזיתים, וכן מטלית שהיא בלויה ונרקבת, טהורין, שכל הטמאות כשעת מציאתן.

אלו מטמאין לחין ולא יבשין: זוב, שנאמר 'רר בשרו', כעין ריר שהוא לח. כיחו וניעו ורוקו, שנאמר 'כי ירוק הזב' כעין רוק. 'שרץ', שנאמר 'במותם' כעין מיתה. שכבת זרע, הראויה להזריע. נבלה, שנאמר 'כי ימות' כעין מיתה.

הזוב, והניע, והרוק, והשרץ, והנבלה, והשכבת זרע, שהן יבשין – אם יכולין להשרות בפושרין מעת לעת ולחזור לכמות שהן, מטמאין. ליהודה בן נקוסא די שיהיו בתחילתן פושרין, אע"פ שבסוף אינן פושרים. ולרשב"ג צריך שיהו פושרין מעת לעת.

בשר המת שהוא יבש, ואינו יכול להשרות ולחזור לכמות שהיה – לרבי יוסי טהור מלטמא בכזית, אבל מטמא טומאת רקב, שמלא תרווד ממנו מטמא במגע ומשא ואהל.

השרץ שנמצא במבוי – מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את המבוי הזה ולא היה בו שרץ, או עד שעת כיבוד. וכן כתם שנמצא בחלוק, מטמא למפרע עד שיאמר בדקתי את החלוק הזה ולא היה בו כתם, או עד שעת הכבוס.

לת"ק מטמא למפרע עד שעת כיבוס או כיבוד בין לח בין יבש. ולרבי שמעון שרץ היבש מטמא למפרע עד שעת כיבוד, והלח אינו מטמא למפרע אלא עד שעה שנוכל לומר שאם היה באותו יום עדיין הוא יכול להיות עכשיו לח, אבל עד שעת הכיבוד לזמן מרובה לא, שאם מאותה שעה היא כבר היה מתיבש. (אבל הכתם מטמא למפרע עד שעת כיבוס גם כשהוא לח, שמא יבש היה ונפל עליו מים. ובשרץ לא יתכן לומר כן, שאם היה יבש ונפל עליו מים היה מתפורר. להלן ע"ב).

דף נ"ו ע"ב

הטעם שאין השרץ מטמא במבוי למפרע רק עד שעת כיבוד – למסקנת הגמרא, הוא משום שחזקת בני ישראל שבודקין מבואותיהם בשעת כיבודיהם, ולפיכך אם ידוע שכיבד ולא בדק, מטמא גם קודם הכיבוד. ושרץ שנמצא בגומא, חזקתו בדוק עד שעת כיבוד, לפי שהבודק בודק גם בגומא.

וכן הכתם שאינו מטמא למפרע רק עד שעת כיבוס הוא משום שחזקת בנות ישראל בודקות חלוקיהן בשעת כבוסיהן. ולפיכך אם ידוע שלא בדקו בשעת כיבוס, הפסידו למפרע גם קודם כיבוס. וכתם שנמצא בצדי הבגד שיש שם קמטים ותפירות, גם חזקתו בדוק עד שעת כיבוס, שהבודק בודק גם את הקמטים.

לרב אחא גם אם ידוע שלא בדק בשעת כיבוס, יכול לברר אם כתם זה היה קודם הכיבוס או לא – שיחזור ויכבסנו, ואם נדחה מראיתו, בידוע שלאחר כבוס הוא, ואם לאו בידוע שלפני הכבוס הוא. ולרבי יכול לבדוק על הכתם עצמו אם היה קודם כיבוס או לאחר כיבוס, שהכתם לאחר כיבוס מקדיר, שנכנס בבגד, והכתם שהגיע לאחר הכיבוס מגליד, שגלדו עבה.

כל הכתמין הבאין מרקם – לתנא קמא טהורים, שהן עובדי כוכבים ודמן טהור. רבי יהודה מטמא, מפני שהם גרים ודמן טמא, והן טועין ואינן מצניעין את כתמיהן.

כתמים הבאין מבין העובדי כוכבים – טהורין, שדמן טהור.

כתמים הבאין מבין ישראל ומבין הכותים – טמאים, שהכותים גרי אמת הן. כתמים הנמצאין בערי ישראל במקום גלוי – טהורים, שלא נחשדו על כתמיהן והן מצניעין אותן. והנמצאים בערי הכותים – רבי מאיר מטמא, שנחשדו על כתמיהן. וחכמים מטהרים, מפני שלא נחשדו על כתמיהן.

כתמים הבאים מתרמוד – לפי סתם משנתינו טהורים, שגויים הם, ולשיטתו מקבלין גרים מתרמוד. וי"א שאין מקבלים גרים מתרמוד, לפי שנתערבו בעשרת השבטים, והם ממזרים, שגוי ועבד הבא על בת ישראל הולד ממזר. ולדבריהם, כתמים שלהם טמאים.

להלכה נחלקו אמוראים בשיטת רבי יוחנן – י"א שהלכה כסתם משנה, וגויים הם. וי"א שלהלכה אין מקבלין מהם גרים.

הכתמים הנמצאים במקום ישראל בכל מקום – טהורים, חוץ מן הנמצאים בחדרים, שמכיון שהצניעום מסתמא דם נדה היא, וכן בסביבות בית הטמאות, והוא חדר שהנשים משתמשות בו בימי נדותן.