לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום ראשון ו' אייר תשפ"א

מסכת יומא דף ז'

דף ז' ע"א

היה עומד ומקריב מנחת העומר ונטמאת בידו – אם אפשר להביא אחרת אומר שנטמאת ומביאים אחרת תחתיה, שגם לסוברים טומאה הותרה בציבור, כיון שיש בה שיריים לאכילה, מחזרים אחר טהורה כדי שיהיו שיריים נאכלים. ואם אין שם אלא היא – אומרים לו הוי פקח ושתוק, ומקריבה בטומאה.

היה מקריב מנחת פרים ואילים וכבשים של ציבור ונטמאת בידו: בשל חג שקרבן ציבור וקבוע לו זמן – לסוברים טומאה הותרה בציבור, מקריב בטומאה, לסוברים דחויה – אם אפשר להביא אחרת, אומר להם שנטמאת ומביאים אחרת תחתיה, ורק אם אין אחרת קרבה בטומאה. של פר עבודה זרה – גם לסובר טומאה הותרה בציבור כיון שאין זמנו קבוע, מחזרים אחר טהורה, וכן באילו של אהרן, אף שקבוע לו זמן כיון ששל יחיד הוא. וכן בכבש של עומר, כיון שיש בו שיריים לאכילה.

הציץ מרצה על הדם והבשר, והחלב, שנטמא בין בשוגג בין במזיד בין באונס בין ברצון. ואינו מרצה על פיגול, שנאמר בו 'לא ירצה', וכן על נותר אינו מרצה, שנאמר בו 'לא יחשב'.

הציץ מרצה על קרבנות יחיד, שלא הותרה בהם טומאה, וצריך ריצוי ציץ, ועל קרבנות ציבור – לסובר טומאה דחויה בציבור, צריך ריצוי ציץ, שבקושי נדחית, ולסובר טומאה הותרה בציבור  -צריך ריצוי רק על קרבנות שאין קבוע להם זמן.

דף ז' ע"ב

הציץ כשאינו על מצחו של כהן גדול – לרבי שמעון מרצה, כדמוכח מיום הכיפורים שאין הציץ עליו ובעינן ריצוי ציץ, שסובר ר"ש שטומאה אינה אלא דחויה. לרבי יהודה, אינו מרצה אלא כשהוא על מצחו, ועבודת יום הכיפורים אינה צריכה ריצוי, שסובר טומאה הותרה בציבור.

והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה' – לרבי שמעון היינו שתמיד מרצה אפילו כשאינו על מצחו, ולרבי יהודה (הסובר שמרצה רק כשהוא על מצחו) – 'תמיד' – שלא יסיח דעתו ממנו.

חייב אדם למשמש בתפיליו בכל שעה ושעה, ק"ו מציץ שאין בו אלא אזכרה אחת אמרה תורה 'על מצחו תמיד' – שלא יסיח דעתו ממנו, תפילין שיש בהן אזכרות הרבה על אחת כמה וכמה.

***************

יום שני ז' אייר תשפ"א

מסכת יומא דף ח'

דף ח' ע"א

והיה על מצח אהרן ונשא אהרן את עון הקדשים וגו' והיה על מצחו תמיד לרצון להם לפני ה': 'על מצחו' – לקבוע מקום ללבישת הציץ, 'ו' של 'על מצחו' – לרבי יהודה, שאינו מרצה אלא כשהוא ראוי למצח – שלם, ולא שבור, ורבי שמעון אין דורש 'ו'. 'על מצח אהרן ונשא' – לרבי יהודה, שאינו מרצה אלא כשהוא על מצחו, לרבי שמעון – שאינו מרצה אלא כשהוא ראוי למצח – שלם, ולא שבור, אך גם כשאינו על מצחו מרצה.

טבילה בזמנה – נחלקו התנאים אם מצוה היא או לא.

היה שם כתוב על בשרו, לא ירחץ ולא יסוך, שלא ימחקנו, ולא יעמוד במקום הטינופת. נזדמנה לו טבילה של מצוה – לת"ק כורך עליו גמי וטובל, לרבי יוסי לא יכרוך עליו גמי אלא יטבול כך, שמא לא ימצא גמי וישהה טבילתו ליום אחר, וסובר שטבילה בזמנה מצוה.

כהן גדול לפני יוה"כ וכהן השורף הפרה, מזים עליהם מי חטאת – לסוברים טומאה דחויה בציבור ובעינן טהרה מעלייתא.

זמני הזאות לכהן גדול קודם יוה"כ וכהן השורף הפרה: לרבי מאיר – מזים עליהם כל שבעת הימים (ראה עוד להלן ע"ב), מכל אפר פרות האדומות שהיה בחיל, שמקיש הזאה לטבילה שמצוה שתהא בזמנה, וכל יום ספק שמא הוא זמנה (כפי שיפורט להלן ע"ב). לרבי יוסי – מזים עליו רק שלישי ושביעי, שאינו מקיש הזאה לטבילה, ואין מצוה בהזאה בזמנה, וצריך רק שיהיו ד' ימים בין הזאה להזאה. לרבי חנינא סגן הכהנים – על כהן גדול מזים רק ביום שלישי ושביעי, שאינו מקיש הזאה לטבילה, ועל כהן השורף את הפרה מזים כל ז', משום מעלה שעשו בפרה.

דף ח' ע"ב

ההבדל בין הפרשת כהן גדול קודם יוה"כ להפרשת כהן השורף את הפרה – כהן גדול פורש להכנס למחנה שכינה, להחיל עליו אימה על ידי הבדלתו מן הבריות כדי שלא יהא לבו זח עליו, ואחיו הכהנים נוגעים בו, ופרישת כהן השורף את הפרה הוא להחמיר בטהרתו, ולכן אין אחיו הכהנים נוגעים בו. ולרבי חנינא סגן הכהנים יש חילוק נוסף ביניהם – לענין הזאה, שכהן גדול מזים עליו שלישי ושביעי, וכהן השורף את הפרה בכל יום.

לסובר שצריך להזות עליו כל שבעה, היינו חוץ מיום הרביעי, שבכל אחד מג' ימים הראשונים יש להסתפק שהוא יום שלישי לטומאתו, ובכל אחד מג' ימים אחרונים יש להסתפק שהוא יום שביעי, אך יום רביעי לא שייך להסתפק בשלישי, שהרי כבר הופרש קודם שלש ימים, וגם אין להסתפק שהוא שביעי.

בשבת לא היו מזים, שהזאה שבות היא, ולכן מפרישים את הכהן השורף את הפרה ברביעי בשבת כדי שיהא רביעי לפרישתו ביום השבת ובין כך אין מזין ביום רביעי, אבל כהן גדול קודם יום הכיפורים אין בידינו להפרישו דווקא ביום רביעי.

לשכת פרהדרין – בתחילה [כל ימי שמעון הצדיק] הייתה נקראת 'לשכת בלווטי' – לשון 'שרים', אך אחר שהיו הכהנים בבית שני נותנים ממון הרבה להתמנות ככהן גדול, וכיון שהיו רשעים לא הוציאו שנתם, נקראית 'פרהדרין' – שהיו מחליפין הכהנים כל שנה כפרהדרין [-פקידי המלך] שהמלך מחליפם כל שנה.

***************