לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום שלישי ח' אייר תשפ"א

מסכת יומא דף ט'

דף ט' ע"א

הנחתומים הלוקחים תבואה מעם הארץ למכור פת לשוק, לא חייבום חכמים להפריש וליתן רק תרומת מעשר וחלה, ולא תרומה גדולה – לפי שיוחנן כהן גדול שגזר על הדמאי ראה שמפרישים תרומה גדולה. ומפרישים מעשר ראשון ועני להפקיעם מטבל, אבל אין חייבים ליתנם ללוי ולעני, שהמוציא מחבירו עליו הראיה. ומעשר שני – סמכו חכמים על כך שרוב עמי הארץ מעשרים, ולא הטריחום להפריש ולעלות לירושלים, שהקילו עליהם מחמת שכשמתחדשים פקידי המלך מכבידים עליהם למצוא עלילות לגבות ממון, ומצוים אותם שימכרו בזול.

'יראת ה' תוסיף ימים' – זה מקדש ראשון, שעמד ארבע מאות ועשר שנים, ולא שמשו בו אלא י"ח כהנים גדולים, 'ושנות רשעים תקצרנה' – זה מקדש שני, שעמד ארבע מאות ועשרים שנה, ושימשו בו יותר משלש מאות כהנים, צא מהם – ארבעים שנה ששימש שמעון הצדיק, ושמונים שנה ששימש יוחנן כהן גדול, ועשר שנים ששימש ישמעאל בן פאבי, וי"א י"א שנה ששימש ר' אלעזר בן חרסום, ונמצא שהשאר לא הוציאו שנתם.

דף ט' ע"ב

מפני מה חרבה שילה – מפני גילוי עריות, כמפורש בכתוב לגבי בני עלי, ואף שלא חטאו ממש בזה, אלא שהו קיניהם של היולדות ועיכבום מפו"ר – מעלה עליהם כאילו שכבום. ומפני בזיון קדשים, שלקחו בני עלי בשר הקרבנות קודם הקטרת האימורים ע"ג המזבח.

מפני מה חרב מקדש ראשון – מפני ע"ז – שהעמיד מנשה צלם בהיכל, ומפני גילוי עריות – שבנות ישראל החטיאו הבחורים, ומפני שפיכות דמים. אך שנאת חינם לא היתה אלא בנשיאי ישראל.

מקדש שני – אף שהיו עוסקים בתורה ובמצוות וגמילות חסדים נחרב – מפני שהייתה בהם שנאת חינם, ששקולה כנגד ע"ז גילוי עריות ושפיכות דמים. והיו רשעים ותלו ביטחונם בה', ועברו ג' עבירות בלקיחת שוחד: א. להטות משפט, ב. להוראה, ג. לנבואה. ונענשו בג' גזירות, א. ציון שדה תחרש, ב. ירושלים לעיין תהיה, ג. הר הבית לבמות יער.

הראשונים שבבית ראשון לא היו מכסים פשעיהם – לכן נתגלה קיצם – שהסתיימה גלותם אחר ע' שנה, והאחרונים שבבית שני שהיו רשעים בסתר – לא נתגלה קיצם.

טובה צפורנם של הראשונים מכריסם של האחרונים, ואף שהאחרונים משועבדים שעבוד מלכויות ואעפ"כ עוסקים בתורה – הרי רואים שבנין בית המקדש חזר לראשונים ולא לאחרונים.

'אם חומה היא נבנה עליה טירת כסף, ואם דלת היא נצור עליה לוח ארז' – אמר ריש לקיש [או רבה בר בר חנה] לבני בבל, אם עשיתם עצמכם כחומה ועליתם כולכם בימי עזרא – נמשלתם ככסף שאינו נרקב – לא הייתם חסרים שכינה, עכשיו שעליתם כשער שיש בו שתי דלתות שנפתח לחצאין – נמשלתם כארז הנרקב – שנסתלקה רוח הקודש ולא היו משתמשים אלא בבת קול.

ריש לקיש אם היה מדבר עם אדם בשוק נתנו לו עיסקא בלא עדים.

לא עלו כל בני בבל עם עזרא, וריש לקיש [או רבה בר בר חנה] אמר ששונאן מחמת כן, שעל ידי זה מנעו השכינה מלשרות בבית שני, ולרבי יוחנן, אפילו אם היו עולים כולם לא היתה השכינה שורה בו, כיון שנבנה על ידי הפרסיים שבאו מיפת, ונאמר 'יפת אלוקים ליפת וישכון באהלי שם' – אף שיפת אלוקים ליפת – שזכו לבנות בית שני – אין השכינה שורה אלא באהלי שם – והוא בית ראשון שנבנה ע"י שלמה שבא מזרעו של שם.

***************

יום רביעי ט' אייר תשפ"א

מסכת יומא דף י'

דף י' ע"א

'בני יפת גומר וגוג ומדי ויון ותובל ומשך ותירס, גומר – גרממיא, מגוג – קנדיא, מדי -מקדוניא, יון – כמשמעה (הב"ח מהפך מדי עם יון), תובל – בית אונייקי, משך – מוסיא, תירס – מחלוקת אם זו בית תרייקי, או פרס.

סבתה וסבתכא – היינו סקיסתן הפנימית והחיצונה, שהיה מחוז מוקף במחוז, ורחוקה פנימית מהחיצונה לכל צד מאה פרסאות, והיקף החיצונה היה אלף פרסה.

'ותהי ראשית ממלכתו בבל וארך ואכד וכלנה', בבל – כמשמעה, ארך – אוריכות, אכד – בשכר, כלנה – נופר נינפי.

'מן הארץ ההיא יצא אשור' – סילק. (שלא רצה להיות בעצת דור הפלגה. רש"י. ומשמע שהוא 'איש' וכאן משמע שהיא 'עיר', וראה מהרש"א והגהות מהר"י בכרך).

'ויבן את נינוה ואת רחובות עיר ואת כלך', נינוה – כמשמעו, רחובות עיר – פרת דמישן, כלח – פרת דבורסיף.

'ואת רסן בין נינוה ובין כלח היא העיר הגדולה', רסן – אקטיספון, נינוה היא העיר הגדולה, כמפורש ביונה.

'ושם אחימן ששי ותלמי ילידי הענק', אחימן – מיומן (גיבור) שבאחים, ובנה ענת. ששי – שמשים את הארץ כשחיתות בפסיעותיו מרוב כובדו, ובנה אלוש. תלמי – שמשים את הארץ תלמים כשורות המחרשה, ובנה תלבוש. ילידי הענק – שמעניקים חמה בקומתם.

עתידה רומי שתיפול ביד פרס, כדילפינן מקרא, ועוד ק"ו ממקדש ראשון, שבנאוהו בני שם והחריבוהו כשדים ונפלו ביד פרסיים, מקדש שני שבנאוהו פרסיים והחריבוהו רומיים אינו דין שיפלו ביד פרסיים.

לדעת רב, קודם שיבא בן דוד תפשוט מלכות רומי על כל העולם תשעה חדשים, וגם פרסיים יפלו בידיהם, ואף שנמצא שבוני המקדש יפלו ביד מחריביו, גזירת המלך היא, או משום שגם הם מחריבים בתי כנסיות.

דף י' ע"ב

כל הלשכות שבמקדש לא היתה להן מזוזה חוץ מלשכת פרהדרין, לת"ק מפני שהיתה בית דירה לכהן גדול, ולרבי יהודה משום גזירה, שלא יאמרו שהכהן חבוש בשבעת ימי הפרישה בבית האסורים, ונחלקו האמוראים בטעמם:

לרבה: ר' יהודה סובר שכל בית שאינו עשוי לכל ימות השנה [ימות החמה וימות הגשמים] אינו נקרא בית, וחכמים סוברים שנקרא בית, וחייבת הלשכה במזוזה מעיקר הדין.

לאביי: לכו"ע – בשבעת ימי הפרישה חייבת במזוזה מעיקר הדין, ובשאר ימות השנה חייבת משום גזירה, ונחלקו רק בטעם הגזירה: לת"ק – גזירה משום ז' ימי הפרישה, ולר"י – אין גוזרים זאת, כשם שלא גזרו בשאר הלשכות שהשתמשו בהן לפעמים, אלא הטעם הוא משום שלא יאמרו וכו'.

לרבא: בשאר ימות השנה לכו"ע פטורה ממזוזה, ונחלקו בשבעת ימי הפרישה: לחכמים – חייבת מעיקר הדין, שדירה בעל כרחה שמה דירה, ולרבי יהודה לא שמה דירה, ורבנן תיקנו לה מזוזה שלא יאמרו וכו'.

 

סוכה בשבעת ימי החג: לפי אביי – נמצא שלכו"ע חייבת במזוזה, והקשה עליו רבא מהברייתא ששנינו בה שרק רבי יהודה מחייב [וכן אמר שנחשבת לבית לענין חיוב מעשרות, ולענין עירוב] וחכמים פוטרים. לרבא – לחכמים פטורה, שהיא דירת ארעי, ולרבי יהודה חייבת, שסובר שסוכה דירת קבע, ונקראת בית.

***************