לעילוי נשמת הגאון ר' פינחס ב"ר בנימין ביינוש זצ"ל

בס"ד

יום חמישי י' אייר תשפ"א

מסכת יומא דף י"א

דף י"א ע"א

כל שערי העזרה לא היתה להם מזוזה, חוץ משער המים, מפני שלפנים ממנו לשכת פרהדרין, ואף לרבי יהודה שלשכת פרהדרין עצמה חייבת במזוזה רק מחמת גזירה, אין זו גזירה לגזירה, דכולה חדא גזירה הוא.

'בשעריך' היינו שערי – בתים, חצירות, מדינות, עיירות.

שערי העיר מחוזא, אף שהיו רובם ישראל, וגם היתה שם בית דירה לשומר בית האסורים – פטורים ממזוזה, משום סכנה, שלא יאמר המלך כשפים עשיתם בשערי עירי.

בדיקת מזוזה: של יחיד – פעמיים בשבוע [שמיטה], של רבים – פעמיים ביובל.

שלוחי מצוה אינם ניזוקים, אך במקום דקביעא הזיקא לא אמרינן כן, ולכך פחד שמואל משאול.

בית – התבן, הבקר, העצים, והאוצרות, אם הנשים רוחצות שם – לכו"ע פטורים ממזוזה. אם אין רוחצות, אם הנשים מתקשטות בהם – לכו"ע חייבים במזוזה, אם אין מתקשטות – מחלוקת תנאים אם פטורים ממזוזה, כיון דכתיב 'ביתך' – המיוחד לך לדירה, או שחייבים. [ולדעת רב יהודה: אם אין מתקשטות בהם – לכו"ע פטורים, ונחלקו התנאים במתקשטות בהם, ונפרכו דברי רב יהודה מברייתא (להלן ע"ב)].

דף י"א ע"ב

'בית' היינו בית המיוחד לדירה, ולכן בית שער שעושים לפני שער החצר, ואכסדרה [פרוזדור שלפני הבתים], ומרפסת שעולים דרך שם לפתחי העליות, פטורים מן המזוזה.

'בית' היינו בית העשוי לכבוד, ולכן בית הכסא, בורסקי, מרחץ, בית הטבילה, פטורים מן המזוזה.

'בית' היינו בית שהוא חול, ולכן הר הבית, הלשכות, והעזרות, פטורים מן המזוזה.

שער בית שאינו מקורה ושאינו גבוה עשרה טפחים פטור מן המזוזה.

שער המדי, והיינו שעשוי ככיפה: אם הכיפה גבוהה י' טפחים ואין ברגליה גובה ג' שיש בו רוחב ד' טפחים, או שיש בה גובה זה אך אין כל השער גבוה עשרה – פטור מן המזוזה, שאין זה פתח. גבוהה עשרה ויש ברגליה גובה ג' שיש בו רוחב ד', ואפשר לחקוק תוך המזוזות להרחיב רוחב הפתח שיהא כל גובה י' ברוחב ד' – לרבי מאיר חוקקין להשלים, וחייב במזוזה, לחכמים אין חוקקין להשלים ופטור.

בית הכנסת שיש בו בית דירה לחזן הכנסת – חייב במזוזה, ושאין בה דירה לחזן – לרבי מאיר חייב במזוזה, ולחכמים פטור, שאינו מיוחד לדירה.

בית האשה ובית השותפין חייבים במזוזה, ואין דורשים 'ביתך' ולא 'ביתה', 'ביתך' ולא 'בתיכם', משום שנאמר 'למען ירבו ימיכם' – כל החפץ בחיים חייב במזוזה.

'ביתך' – דרך ביאתך, לצד ימין בבואו לבית, שרגל ימין נכנסת תחילה.

בית השותפין ובית האשה מטמאים בנגעים, אף שנאמר 'ובא אשר לו הבית' – שהרי נאמר 'בבית ארץ אחוזתכם'.

'אשר לו הבית' – 'לו' – נגעי בתים באים למי שמייחד ביתו לו – שאינו רוצה להשאיל כליו לאחרים ואומר שאין לו, הקב"ה מפרסמו כשמפנה את ביתו.

בתי כנסיות ומדרשות – לרבי מאיר מטמאים בנגעים, לחכמים אין מטמאים, שנאמר 'ובא אשר לו הבית' – דווקא אם מיוחד לו. ואם יש בהם בית דירה לחזן – מטמאים. (ולאיבעית אימא היינו דווקא בבית הכנסת של כרכים שאין לו בעלים מיוחדים, אבל של כפרים, שבני הכפר ניכרים שם – הרי הם כבית השותפין ומטמאים לכו"ע. אך להלן (יב.) נפרך תירוץ זה).

***************

יום שישי י"א אייר תשפ"א

מסכת יומא דף י"ב

דף י"ב ע"א

בתים שבירושלים: לת"ק – אינם מטמאים בנגעים, שנאמר 'אחוזתכם', וסובר שירושלים לא נתחלקה לשבטים, לרבי יהודה – מטמאים, שסובר שנתחלקה לשבט יהודה ובנימין [הר הבית הלשכות והעזרות ורצועה של מקום המזבח – יהודה, אולם היכל וקודש הקדשים – בנימין], חוץ ממקום המקדש שאינו מטמא, שכשקנה דוד המקום מארונה היבוסי גבה הכסף מכל השבטים.

אין משכירין בתים בירושלים לסובר שלא נתחלקה לשבטים – לפי שאינה שלהן, לר"א בר צדוק גם מיטות אין משכירים [לפי שאין מקום המיטות שלהן. תו"י].

בעלי האושפיזא בירושלים נטלו עורות שלמי חגיגה ושמחה שהיו עולי רגלים שוחטים ואוכלים בבתיהם, כיון שלא שילמו שכירות. ומכאן למדים שדרך ארץ להניח לבעלי האושפיזא קנקן של חרס ועור הבהמה שאכל שם.

'אחוזה' שנאמרה בנגעי בתים מלמדת שאין הבתים מטמאים עד שיכבשו הארץ ויחלקוה לשבטים, ועד שיחלקוה לבתי אבות, ויהא כל אחד מכיר את חלקו, שנאמר 'ובא אשר לו הבית' – המיוחד לו.

אירע פסול בכהן גדול ביוה"כ קודם תמיד של שחר – מחנכים כהן אחר תחתיו לכהונה גדולה ע"י שיקריב התמיד בשמונה בגדי כהן גדול.

אירע פסול בכהן גדול ביוה"כ אחר תמיד של שחר: לרבי הסובר שאבנטו של כהן הדיוט שווה לשל כהן גדול בשאר ימות השנה ששניהם משל כלאים – מתחנך באבנטו של כהן גדול ביוה"כ שהוא לכו"ע עשוי מבוץ. לרבי אלעזר בר"ש שאבנטו של כהן הדיוט הוא של בוץ – לאביי, לובש שמונה בגדי כהן גדול ומהפך אחד מאברי התמיד שעל מזבח החיצון במזלג, שנחשבת לעבודה, שהרי זר המהפך במזלג חייב מיתה. לרב פפא, עבודת יוה"כ מחנכתו כיון שאינה כשרה אלא ע"י כהן גדול, וכשם שכלי שרת מתקדשים ע"י עבודה בהם.

דף י"ב ע"ב

'ולבש הכהן מדו בד ומכנסי בד ילבש על בשרו', 'ילבש' מיותר לדרשה: לרבי יהודה – לרבות שצריך ללבוש גם מצנפת ואבנט לתרומת הדשן, שעבודה גמורה היא. לרבי דוסא – לרבות ד' בגדים שעבד בהן כהן גדול ביוה"כ שכשרים לכהן הדיוט. לרבי – ללמד שבגדים שחוקים כשרים לעבודה. [וחולק על רבי דוסא משני טעמים: א. אבנטו של כהן הדיוט הוא של כלאים, ושל כה"ג ביוה"כ של בוץ, ב. מעלין בקודש ואין מורידין].

'ופשט את בגדי הבד אשר לבש בבואו אל הקודש והניחם שם' – לת"ק היינו שצריכים גניזה, לרבי דוסא – שלא ישתמש בהן יוה"כ אחר (ולשיטתו כשרים לכהן הדיוט, כנ"ל).

אירע פסול לכהן גדול ומינו אחר תחתיו, וחזר לכשרותו: ראשון – חוזר לעבודתו, שני – לרבי מאיר, כל מצוות כהונה גדולה עליו. לרבי יוסי, אינו ראוי לעבודת כהן גדול משום איבה, ולא לעבודת כהן הדיוט משום מעלין בקודש. ובדיעבד – אם עבד בד' בגדים עבודתו פסולה שמחוסר בגדים הוא, בח' בגדים עבודתו כשירה. והלכה כרבי יוסי. ואם מת הראשון – לכו"ע השני משמש ככהן גדול.

***************

שבת קודש י"ב אייר תשפ"א

מסכת יומא דף י"ג

דף י"ג ע"א

טעם מחלוקת רבי יהודה וחכמים אם מתקינים לכהן גדול אשה אחרת: לחכמים – אין חוששים למיתה, מפני שאינה שכיחה, ואילו חוששים לה אין לדבר סוף שאף השניה עלולה למות, לרבי יהודה – חוששים רק למיתה אחת ולא לשני מיתות.

גם לחכמים מתקינים כהן אחר תחתיו, משום שטומאה שכיחה, ואין אומרים 'אין לדבר סוף', ושמא שגם השני יטמא, משום שכהנים זריזים הם, ואף שזריזים הם מתקינים אחר תחתיו שע"י כן יזדרז יותר להישמר מטומאה.

לרבי יהודה שמתקינים לו אשה אחרת כדי שיקויים בו 'וכפר בעדו ובעד ביתו', צריך גם לכונסה, שארוסה בלבד אינה נקראת 'ביתו'.

'וכפר בעדו ובעד ביתו' – ולא בעד שני בתים, ולכן לרבי יהודה שמתקינים לו אשה אחרת – צריך לגרשה על תנאי, כדלהלן.

התנאים שאינו יכול לגרש בהם (ולא פירטה הגמרא כל החסרונות. ראה רש"י ותוס'):

רק אם תמותי ביוה"כ הרי זה גט למפרע – שמא לא תמות ויש לו שני בתים.

רק אם לא תמותי ביוה"כ הרי זה גט למפרע – שמא לא תמות, ויחול הגט, וחברתה תמות, ויהא בלא בית.

רק אם תמות אחת מכן יחול הגט – שמא לא ימותו שניהם, ויהיו לו שני בתים, וגם, כיון שחלות הגט תלוי כל ימי חייה אין זו כריתות, שכל חייה קשורה בו.

רק אם לא תמות חברתך יחול הגט – שמא תמות חברתה באמצע עבודתו, ונתבטל הגט למפרע, ונמצא שעד שלא מתה היו לו שני בתים.

רק אם תמות חברתך יחול הגט – שמא תמות חבירתה וחל הגט, ויהא בלא בית.

גירש אחת בתנאי שלא תמות חברתה, ואת חברתה גירש בתנאי שלא תכנס לבית הכנסת ביוה"כ [שאם תמות שניה, גט ראשונה בטל והרי היא קיימת, ואם תמות ראשונה, תכנס שניה לבית הכנסת ויתבטל גיטה] – שמא לא ימותו שניהן, ולא תכנס שניה לבית הכנסת, ויחול גט הראשונה שהרי לא מתה שניה, וגם גט השניה יחול, שהרי לא נכנסה לביהכ"נ, ויהא בלא בית.

דף י"ג ע"ב

התנאי שצריך הכהן גדול להתנות – מגרש אחת בתנאי שלא תמות חברתה, ואת השניה בתנאי שאכנס אני לבית הכנסת ביוה"כ, שאם תמות ראשונה – לא יכנס לבית הכנסת ויתבטל גט שניה, וגט ראשונה חל למפרע כיון שלא מתה שניה, ואם רואה שהשניה עומדת למות – יכנס מיד לבהכ"נ ויחול גיטה למפרע, וכך לא תהא העבודה שעד עכשיו בשני בתים, וגט ראשונה בטל שהרי מתה חברתה.

מת בלא בנים והניח שתי יבמות – תתייבם אחת מהן, ואף שנאמר 'בית' שמשמעו אחת [כמו בכה"ג] – שהתרבתה מיתור 'יבמתו יבמתו'.

ארוסה מתייבמת, ואף שנאמר 'בית' שמשמעו נשואה [כמו בכה"ג] – שנתרבתה מיתור 'החוצה'.

***************